פורום אוצר החכמה

לייטנר כתב:

אביר כתב:בחזרה לנושא
לא ראיתי את כל הספר, אך כמדומני שבנוגע ללימודיו של הרמ"מ במרכז הרב עיקר חסר מן הספר, זקינו של הרמ"מ היה ר' אברהם צציק והוא היה הגבאי ועוזרו האישי של הרב קוק שנים רבות הן בעניניו האישיים והן בעניני הישיבה, וכל ימי חייו היה תמיד חוזר ואומר שכל זכייתו בבנים ת"ח הוא בזכות שימושו את הרב קוק. פרשיה מענינת היא לאחר פטירת הרב קוק שרצה להמשיך במשרתו אך משום מה פטרוהו בני משפחתו של הרב קוק ובתקופה ההיא סבל ר' אברהם חרפת רעב כפשוטו, במשך כל הזמן הזה לא נשמע ממנו הגה וחצי הגה של תרעומת או טרוניא על מפטריו ולמרות שפעל והתאמץ בכל כחו ע"מ לחזור לתפקידו.
הרמ"מ בכל אזכור שלו את זקינו היה כותב ואומר "שהיה מכונה בכל ירושלים ר' אברימלע מתמיד", כמדומה שתואר נדיב זה אם לא הומצא ע"י רמ"מ מקורו מגיע או מאת יחידים בירושלים או בדרך גוזמא. ויש להפליא על הרמ"מ שתמיד היה מרבה בתוארים ובסיפורים ואילו בנוגע לזקינו השמיט את עיקר משאת חייו, בכדרך משל אפשר להמליץ שהשמטה כזאת היא כמו לכתוב על ר' וולועל צציק המתמיד מבלי לציין על הדבקותו בהגריז מבריסק...
עורכי הספר כנראה קיימו כיבוד אב והלכו בעקבותיו להשמיט עובדא בסיסית זאת.
יש תח"י מכתב מעניין מאד על ר"א, ובהמשך בעז"ה.

תפקידו של ר' אברהם צ'צ'יק היה לשמש את הראי"ה, אף אם פה ושם גם סייע בעניייני הישיבה. ברגע שהראי"ה נפטר, כבר לא היה לו תפקיד (בענייני הישיבה כבר היו כמה שעסקו).
במכתב שכתב בתמוז התשכ"ו נאמר:

שמח אני בחלקי, שמן שמיא קא זכו לי לשמש בפועל, מן היום הראשון ועד היום האחרון את רבנו הגדול, רבן של ישראל, נזר הקודש, אשר בהעלותי על שפתי שמו הקדוש, תאחזני יראה ופחד ורעדו כל עצמותי, מרנא ורבנא מוהרא"י הכהן הגדול זצוק"ל זי"ע ועל כל ישראל. נשארתי היחידי - לאוי"ט - שיכול אני להתפאר בגודל זכותי הרוחנית הזאת

הרא"צ נפטר בי"ב באייר התשל"ט. בן תשעים היה במותו.
(חיי הראי"ה, הרב מ"צ נריה, עמ' שלז)

ואידך, זיל וגמור על שאר סגולותיו, שהרבה מהם היו בבחינת מה שפירשו
בספה"ק על הכתוב )תהלים ל"א כ'( "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת
לחוסים בך נגד בני אדם", שבני האדם תמהים על אותו ירא שמים, כי גם הם
יודעים הדברים ואינם מתפעלים, ורק הוא מתפעל, כי הוא זכה להכרה שאי
אפשר להטעימה בדברים, וההתפעלות שלו היא השגה מיוחדת שאין לנו מושג
איך היא.

יורה דעה כתב:מתוך עמוד טז:

ואידך, זיל וגמור על שאר סגולותיו, שהרבה מהם היו בבחינת מה שפירשו
בספה"ק על הכתוב )תהלים ל"א כ'( "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת
לחוסים בך נגד בני אדם", שבני האדם תמהים על אותו ירא שמים, כי גם הם
יודעים הדברים ואינם מתפעלים, ורק הוא מתפעל, כי הוא זכה להכרה שאי
אפשר להטעימה בדברים, וההתפעלות שלו היא השגה מיוחדת שאין לנו מושג
איך היא.

מישהו יכול להפנות אותי לספר בו מופיע הסבר זה?