הודעהעל ידי תוך כדי דיבור » ג' מרץ 29, 2011 3:11 pm
לעניין חכמי בבל וכורדיסטאן איני מרחיב (אף שגם אני לא ידעתי, איזה חיבור חשוב מתקופת הראשונים יש בידינו מחכמי בבל מהתקופה המקבילה לבעלי התוספות ועד סוף ימי הראשונים, כמו שיש בידינו לעשרות רבות מחכמי אשכנז וצרפת וספרד ופרובנס ואיטליה ומצרים וכו'? וכמובן אפשר לומר שהיו שם חכמים גדולים מאד כמו גדולי הראשונים בשאר הארצות, ורק לא ידענו מתורתם בגלל נסיבות חיצוניות. את זה תמיד אפשר לומר, וגם אפשר לומר שבקייב שבאוקריינא [=ידוע על ר' משה מקיוב מזמן בעלי התוספות, ועוד חד או שניים מאיזור זה] היה בית מדרש חשוב עם חכמים גדולים באותה מידה כמו שאר הארצות, ורק לא ידענו מזה כי נאבדו ספריהם בנסיבות חיצוניות וכו'. לו יהי כן, רק למאי נפקא מינה מלבד עצם ההיפותזה שאפשר שהיה כן ואפשר שלא, הרי אין לו לדיין אלא מה שרואות עיניו) - אלא לעניין השאלה שהועלתה כאן על דברי הרא"ש במסורת אשכנז וספרד, שלכאורה אין דבריו בתשובה על החסידה נוגעים לספרד, שלא כמו שהעתיקו החוקרים והמחברים.
בזה יש להעיר, שאמנם הקושיה כשלעצמה יפה היא, ולא מן הנמנע שכולם העתיקו אחד מהשני מבלי לעיין (ואין לפני כרגע לבדוק אם פריימן הוא המקור או אורבך) - אבל לגוף הדברים אין ספק שהדברים מקויימים בדעת הרא"ש, שהוא החזיק ממסורת אשכנז הרבה יותר ממסורת ספרד, כפי שנוכח לראות כל המעיין לאורך שו"ת הרא"ש, את המקומות הרבים בהם הרא"ש מתמיה על מסורת ספרד ורוצה לבטלה, ובדרך כלל נמנע מכך רק בשל מניעים צדדיים (ביחס לגוף הסוגיה), ובפרט בענייני שטרות ושמיטת כספים, כמדומני שהוא כותב ביותר מעשר תשובות שונות שמנהג ספרד בזה זר ומוזר. וכדי שלא לקטוע את הרצף, אצרף את הציטוטים בסוף הדברים [*].
וגם בדיקה פשוטה מראה שלשון "הארץ הזאת" בשו"ת הרא"ש, לעולם פירושה הארץ שהוא נמצא בה, ולא איזו ארץ אחרת, כך שאפשר לומר שלמרות שבעניין הנקודתי של החסידה תואמת מסורת ספרד לאשכנז, הרא"ש נחת לבטא כאן את יחסו העקרוני לסמוך על מנהג אשכנז יותר ממסורת שאר הארצות. ואין צורך לחפש איזו ארץ אלמונית שדווקא אליה היתה כוונתו (בכל אופן אם נניח שהכוונה אכן דווקא לארץ מסויימת, כלומר ארצם של אותם האנשים הנזכרים בתשובה זו שאוכלים את החסידה, לדעתי האפשרות היחידה המסתברת היא פרובנס).
מן הצד אוסיף גם שהמצוי בתורת הראשונים לארצותיהם יודע שבאמת באשכנז, מהתוספות ועד מהרי"ל וסיעתו, ראו במנהגים מקור סמכות ותוקף הלכתי הרבה יותר מאשר בכל ארץ אחרת (רבנו תם היה יוצא דופן בעניין זה), ובוודאי יותר מאשר בספרד, שבה סמכות החכמים הגדולים היתה המכריע העליון תוך פחות התחשבות בשאלת המנהג. והדברים עתיקים ונתלבנו בכמה מחקרים. וממילא מסתבר לפי שיטתם של חכמי אשכנז, שאחיזתם במנהג ומסורת אכן היתה הדוקה יותר מבספרד.
__________
[*] לעניין מנהגי ספרד שלא נראו בעיני הרא"ש:
יש מנהגים שראה ולא היו טובים בעיניו אלא שאין בידו כח לשנות (כלל כ"ו סי' א'). ואפילו במקום שהמנהג בספרד מיוסד על דעת הרי"ף, לעיתים לא היתה נוחה דעתו מזה ורק לא רצה להורות עליהם להחמיר, אם משום שלא לעשותם מזידים (כלל כ"ב סי' ט"ו) ואם משום שסוף סוף יש להם אילן גדול להיתלות בו (כלל ב' סי' ח'), וראו גם באותו עניין בהלכות קטנות שבמנחות, הל' ציצית סוף סי' י"ח, "ולכן לא מחיתי באנשי ספרד שמתעטפים בטלית של פשתן, שלא להרפות מצות ציצית בידם").
וכן הרבה בעניינים אחרים לא היתה דעתו נוחה מהמנהג שראה בספרד, ולמשל מה שכתב בחריפות בכלל ד' סי' כ"ב: "גם אני נתרעמתי מיום בואי הנה על חזני הארץ הזאת... חזני הארץ הזאת הם להנאתם, לשמוע קול ערב, ואפילו הוא רשע גמור אינן חוששין, רק שיהיה נעים זמירות - והקב"ה אומר 'נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה'...", ובתשובה אחת לעיר שנהגו בה לכוף לגרש, כתב "מנהג רע הוא לכוף את האדם לגרש, מלבד אותם ששנו חז"ל שכופין אותם לגרש, והרבה כתבתי בזה בפסקי. ומיום בואי לארץ הזאת, מנעתי בכל ארץ קשטיליא שלא לכוף". ויש גם דבריו הידועים לעניין עונשי נפשות בימינו, "ותמהתי מאד בבאי הלום, איך היו דנין דיני נפשות בלא סנהדרין, ואמרו לי כי הורמנא דמלכא הוא. וגם העדה שופטים להציל, כי כמה דמים היו נשפכים יותר אם היו נדונים ע"י הערבים, והנחתיה להם כמנהגם, אבל מעולם לא הסכמתי עמהם על איבוד נפש" (כלל י"ז סי' ח', עיינו שם למה שהסכים בסוף, ויש בזה גירסאות)
וביותר הפליא הרא"ש כאמור על מנהג בני ספרד שלא לנהוג שמיטת כספים ולא לכתוב פרוזבול ולקיים שטרות ישנים: "הוי יודע, שתמהתי על זה מיום באתי לארץ הזאת, וצוחתי כי כרוכיא וליכא דמשגח בי. ואמרו כי כבר נהגו כן בארץ הזאת, ואי אפשר לשנות מנהגן. ואמרתי: מנהג כזה, שהוא לעבור על דברי תורה ולהוציא ממון שלא כדין, אין הולכין אחריו, כל זמן שאין טעם למנהג [...] הילכך מיום בואי לכאן איני דן שלא תשמט שביעית, וגם איני סותר מנהגם, אלא מניחם לדון כמנהגם" (כלל ע"ז סי' ד', וראו גם סי' ו').
וכן האריך במקום נוסף: "ועל דבר השמטה, שמטתי את ידי מלכתוב בענין שמטה מיום באי לארץ הזאת. כי דברים רבים היו לי עם גדולי העיר, מדוע אינם משמיטין כספים, ואומרים שכבר נהגו בכל הארץ הזאת שלא להשמיט, ואי אפשר לבטל המנהג שנהגו זה ימים רבים, כי הרבה מלוות ישנות יש בארץ הזאת. והביאו לי ראיה ממנהגם מיפוי לשון שטרותיהם, ולא נתיישב לי טעמם. ומצאתי התנצלות לעצמי, על שמטת ידי עצמי, שאיני מתעורר לבטל מנהגם" (כלל ס"ד סי' ד'), ובתשובה זו מצא איזה סמך למנהגם, עיינו שם, אבל עדיין לא הוטב העניין בעיניו כלל, כמו שכתב בתשובה אחרת "אם שטר ישן הוא, כמו שרגילין בארץ הזאת להוציא שטרות ישן נושן, לבי נוקף תמיד עליהם" (כלל פ"ה סי' י', עיינו שם ובתשובות הקודמות שכתב טעמים נוספים, לחשוש ששטר ישן מרומה הוא), וראו בכלל פ"ז סי' ט"ו: "ועל טענת פרוזבול, תמהתי על יושבי הארץ הזאת, מאי חיליהו יותר מהלל הזקן ובית דינו בתלמידיו בחכמה ובמנין לבטל תקנת פרוזבול [...] ואף כי לא היו מקובלים לי דבריהם, שתקתי, ולא רציתי לבטל מנהגם" מהטעמים דלעיל.
כמובן אין צורך לומר שישנם גם הרבה מנהגים שראה בספרד וקיבל, או לפחות לא הורעו בעיניו כלל - אבל העניין הוא שהרא"ש באופן כללי לא ראה בעובדה שבני ספרד נוהגים כך או כך, אסמכתא ומשקל לעניין הכרעת ההלכה (שזה הפוך מיחסם של חכמי אשכנז למנהגי ארצותיהם, כנ"ל), מאחר שכאמור לא סמך על מסורתם כמו לגבי מסורת אשכנז. ואפשר שיש לזה גם קשר לכך שהשקפת הפילוסופיה האריסטוטלית-ערבית נתקבלה על ידי הרבה מחכמי ספרד דאז (וכידוע גם הרשב"א נלחם בזה), כמו שכתב הרא"ש בהתכתבותו הידועה עם רבי ישראל מטולדו, " ויש לי כל בסברא אמיתית של תורת משה רבינו ע"ה, ככל חכמי ספרד הנמצאים בימים האלה. ואע"פ שלא ידעתי מחכמה החיצונית שלכם, בריך רחמנא דשיזבן מינה" (כלל נ"ה סי' ט'. ובזה אין מקום להאריך כאן).
