פורום אוצר החכמה

מצפה לרחמי שמים כתב:הדבר נהוג כמה מאות שנים. כבר בעל שלטי גיבורים ציין כן (בשבת דף י"ב ע"ב מדפי הגמ'). וכן הנוב"י ועוד.
מצד שני ברור שלא כולם הקפידו בזה. והדברים ניכרים בדברי הפוסקים.

כרם כתב:לענ"ד הדברים האלה שייכים לתחום האסטטיקה, ולא לתחום ההלכתי-מנהגי.
במקום שנוהגים לבטא את סימן ר"ע באותיות רי"ש עי"ן, גם הכותב חושב כך, ואין לו שום מניעה לכתוב, עיין סי' ר"ע. אך במקום שנוהגים לבטא את הסימן כמלה, והכותב אף הוא חושב בצורה כזו, לא נעים לכתוב "עיין סימן רע", ואז הוא כותב "עיין סי' ע"ר".
יש ספרים שכל סימן י"ז מצויין בהם "עיין סימן טו"ב", וזה מאוד אסטטי ונעים, וגם "ראה סימן ח"י", נשמע מאוד טוב.
לא נראה לי מנהג, ולא קפידא, אלא פשוט אסטטיקה.

הסרפד כתב:עוד יש להעיר, שבמשנ"ב, כנראה על פי קפידת מרן הח"ח עצמו זצ"ל, רשום סימן "טש" ולא ש"ט, ואינני יודע על מה ולמה.

לייטנר כתב:

הסרפד כתב:עוד יש להעיר, שבמשנ"ב, כנראה על פי קפידת מרן הח"ח עצמו זצ"ל, רשום סימן "טש" ולא ש"ט, ואינני יודע על מה ולמה.

viewtopic.php?f=7&t=2537&p=18147&hilit=%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F+%D7%A9%D7%98+%D7%A9%D7%98%D7%9F#p18147

יעקובי כתב: זולת בחלק יורה דעה, שם צויין באופן יוצא מן הכלל - שדמ.

לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו. שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות וכו

לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו. שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות וכו

מה שנכון נכון כתב:יש לעיין עוד בספרו של שפיגל עמודים בתהסה"ע בשערי הדפוס פרק ט. ראה כאן בתוכן.

זקן ששכח כתב:

הבן הרביעי כתב:לא נעים, אבל אולי זה קשור למילה מסויימת וגסה הנפוצה אצל הציבור החילוני. השאלה היא מה מקורה וממתי היא בשימוש.

הבן הרביעי הוא זה שאינו יודע לשאול?!
צל צילם של צל הרים אתה רואה כהרים. אין כל קשר וברור מילה זו שבסלנג הגס והרווי לא היה ידוע אז. מקור התיבה כנראה הוא בכתוב 'חשופי שת' וכאהבתם הגדולה להשתמש במלים מקוריות לכל תועבותם.
ומכל מקום, לומר שמשום כך היפכו הסימן.

ואגב גררא, ישנם חכמים כהיום הקוראים לאות השביעית 'זיין' ומנקדים בקמץ, מכיון שגם תיבה זו הורגלה בפיות הבהמות כמילה גסה, ומוזר ורע הדבר: וכי נאבד שפתינו משום השוטים (דאין אדם חוטא אא"כ נכנסה בו רוח שטות)? נמשיך ונהגה כפי שלמדונו רבותינו ואבות אבותינו שהיו חיים בטרם נוצרה השפה הדלוחה, וכל הרוצה להסתאב - יסתאב, אך לא בבית מדרשינו.

זקן ששכח כתב:ואגב גררא, ישנם חכמים כהיום הקוראים לאות השביעית 'זיין' ומנקדים בקמץ, מכיון ...

שטייגעניסט כתב:יצוין לשם של הוי"ה במילוי שהגימטריא שלו נ"ב המכונה בכל ספרי המקובלים 'שם ב"ן'.

פרשת_דרכים כתב:נקודה מעניינת: השתמשתי במנוע החיפוש של "הכי גרסינן" וגליתי כי השימוש ב'טו' כקיצור לחמשה עשר כמעט ולא קיים בכ"י. (ולאידך, נפוץ ביותר בדפוס ווילנא.) אם תרצה אמור: עם התפתחות הדפוס והספרור והצורך להמציא מקבילה גימטרית שמישה עבור הערך הספרתי 15 - החל 'טו' להיות נפוץ גם כקיצור עבור התיבות "חמשה עשר".

ומט"ו לט"ז: מתי הוחל השימוש ב'טז' לרוב על פני הארץ? מה מטרתו? בדפוסים הראשונים מצינו את השימוש 'יו' כצירוף קביל, ולא קיימת הימנעות משימוש בו.

פלגינן כתב:

שטייגעניסט כתב:יצוין לשם של הוי"ה במילוי שהגימטריא שלו נ"ב המכונה בכל ספרי המקובלים 'שם ב"ן'.

מה זה קשור לנושא הזה? וכי אומרים ב"ן ולא נ"ב משום שיש איזה חשש במילה נ"ב?!
[כמדומני שיש פשט על זה מהגר"א בילדותו].

עיניו כיונים כתב:אתר הכי גרסינן מהווה אינדיקציה בעיקר לקטעי הגניזה (וקטעי כריכות) של התלמוד הבבלי, כל זמן שלא הושלם בו איחזור כתבי היד האחרים של התלמוד (כמדומה שרק מיעוט כתבי יד אלו כלולים בו לעת עתה). לשם קבלת הנתונים בכתבי היד ראוי לבדוק במאגר עדי הנוסח של מכון ליברמן.
במאגר המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון עברית מתקבלת תמונה ברורה יותר: 213 פעמים באה צורת המספר ט'ו (טו, ו'ט) בספרות הקדומה, כשהמאוחר הוא מדרש במדבר רבה (כמעט כל המקורות מכתבי יד טובים ועתיקים, ומיעוטם מדפוסים ראשונים). 13 פעמים בלבד באה הצורה י'ה או ה'י (מתוכן מחצית בספרות קראית).
אמנם לגבי המספר ט'ז נראה שמסקנתך נכונה: מכל הספרות הקדומה, רק 4 פעמים באה הצורה ט'ז - כולן בקטע אחד מנוסח ברייתא דמזלות שהו"ל ורטהיימר ע"פ קטע גניזה שאינו ידוע כיום, לעומת 72 פעמים שבאה הצורה י'ו. מסתבר שגם בקטע שהיה בידי ורטהיימר היה כתוב י'ו, והמו"ל שינה לצורה המקובלת בימינו.

פרשת_דרכים כתב:

עיניו כיונים כתב:אתר הכי גרסינן מהווה אינדיקציה בעיקר לקטעי הגניזה (וקטעי כריכות) של התלמוד הבבלי, כל זמן שלא הושלם בו איחזור כתבי היד האחרים של התלמוד (כמדומה שרק מיעוט כתבי יד אלו כלולים בו לעת עתה). לשם קבלת הנתונים בכתבי היד ראוי לבדוק במאגר עדי הנוסח של מכון ליברמן.
במאגר המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון עברית מתקבלת תמונה ברורה יותר: 213 פעמים באה צורת המספר ט'ו (טו, ו'ט) בספרות הקדומה, כשהמאוחר הוא מדרש במדבר רבה (כמעט כל המקורות מכתבי יד טובים ועתיקים, ומיעוטם מדפוסים ראשונים). 13 פעמים בלבד באה הצורה י'ה או ה'י (מתוכן מחצית בספרות קראית).
אמנם לגבי המספר ט'ז נראה שמסקנתך נכונה: מכל הספרות הקדומה, רק 4 פעמים באה הצורה ט'ז - כולן בקטע אחד מנוסח ברייתא דמזלות שהו"ל ורטהיימר ע"פ קטע גניזה שאינו ידוע כיום, לעומת 72 פעמים שבאה הצורה י'ו. מסתבר שגם בקטע שהיה בידי ורטהיימר היה כתוב י'ו, והמו"ל שינה לצורה המקובלת בימינו.

תודה. נתונים מעניינים. (אפשר להרחיב את הדיון לגבי שימוש בט"ו בלשון המדוברת, כגון: ט"ו בשבט, ט"ו באב, שהוא לכאורה חידוש לשוני מאוחר, ובימי קדם היה מקובל לקרותם בשמם המלא חמשה עשר באב וכו').
לגבי ברייתא דמזלות, אם קטע הגניזה אינו ידוע מניין לנו מה שינה המו"ל? עיון בהוצאה הראשונה, אוצר מדרשים כתבי יד תרע"ג, מעלה את שתי הצורות.

שטייגעניסט כתב:

פלגינן כתב:

שטייגעניסט כתב:יצוין לשם של הוי"ה במילוי שהגימטריא שלו נ"ב המכונה בכל ספרי המקובלים 'שם ב"ן'.

מה זה קשור לנושא הזה? וכי אומרים ב"ן ולא נ"ב משום שיש איזה חשש במילה נ"ב?!
[כמדומני שיש פשט על זה מהגר"א בילדותו].

בפשטות השימוש הוא בגלל הנימוק השלישי שמנה 'פרשת דרכים', ל'נ"ב' אין שום משמעות, לכן שיכלו אותה ל'ב"ן'.

גימפעל כתב:בפשטות השימוש הוא בגלל הנימוק השלישי שמנה 'פרשת דרכים', ל'נ"ב' אין שום משמעות, לכן שיכלו אותה ל'ב"ן'.