Re: תורה - במשנת המסילת ישרים וחובות הלבבות
פורסם: א' אוגוסט 08, 2010 11:13 am
אינה ה' לידי דיון חשוב זה, ברצוני רק להעלות כאן מאמרי בענין השאלה על השמטת 'תורה' מסולמו של רפב"י, שזכיתי לאומרו במסיבת ת"ח חשובים, והודו לדברי, ובהם דברים לפי דברי הרמח"ל בסדר ויכוח, ואולי לזה נתכוין החכם יצג הנ"ל..
בשילהי סוטה בסוף המשנה האחרונה מובאת גירסא המעתיקה את לשון הברייתא הנמצאת ג"כ בע"ז כ,ב. ואמנם בלשון אשר לפנינו מושמט תחילת הברייתא: תורה מביאה לידי זהירות, הלא דבר הוא. ויתירה מזו, ידוע לתמוה על סידור הספר הק' מסילת ישרים, אשר הרמח"ל זי"ע השתיתו על ברייתא זו, שאין מפורש שם פרקים בענין התורה, בדרכי קנייתה וביאור המפסידים וכו', והרי יסוד כל המעלות הוא תורה.
וכן מפורש בדברי המסילת ישרים (פרק ה) שהובאו בספר נפש החיים בביאור דברי הגמ' בקידושין ל,ב בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין, דהבורא ית' שברא את היצה"ר באדם הוא שברא התורה תבלין, ופשוט שאם לא ברא למכה זו אלא רפואה זו א"א שירפא האדם מזאת המכה בלתי זאת הרפואה...כי אין מי שמכיר בחולי היצה"ר ובכוחו המוטבע בו אלא בוראו שבראו והוא הזהירנו שהרפואה לו היא התורה, יעו"ש. וא"כ מפני מה הושמט עיקר גדול זה.
והנה בריש המסכתא איתא, למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. ולכאורה יפלא, למה לא נקטו כאן העצה הבדוקה והפשוטה המועילה לכל דבר וענין בעולם שהיא לימוד התורה.
וראה בספר מעלות התורה מרבי אברהם אחי הגר"א, וז"ל: והתורה מביאה אותו לידי מידות טובות, כדאיתא בגמ' (ב"ב נח,ב): בריש כל מרעין אנא דם, בריש כל אסוון אנא חמר, ובאתר דלית חמר תמן סממנין מתבעין. ואמר אחי הגאון ז"ל דהכי פירושו, לפי שהתאוה ראש לכל העבירות והאדם הוא המתאוה והוא הנפש, וזה שאמר בריש כל מרעין אנא דם, שהוא תחילת חולי הנפש, ובריש כל אסוון, ראש לכל הרפואות של הנפש, אנא חמר, הוא התורה שנמשלה ליין, וכמו שכתוב: ושתו ביין מסכתי (משלי ט,ה). ובאתר דלית חמר תמן סממנים מתבעין, פירוש מי שאינו בעל תורה הוא צריך לרפואות המידות, אבל בעל תורה אין צריך לרפואות המדות בעניני סגופים וכדומה, רק לעסוק בתורה וביראת ה' כל היום, הפך בה והפך בה דכולא בה...שאין לך מדה טובה הימנה (אבות ה,כב), פירוש שהיא עולה על כל המדות וכל המדות נכללים בה, ודברי פי חכם חן, שפתותיו יהיו דובבות בקבר, יעו"ש.
והנה הכא קאמר 'כל' הרואה וכו', משמע דאמנם אין יוצא מן הכלל, ואף ת"ח ובעל תורה מוכרח לעצה זו, וצ"ב.
יתירה מזו, הרי איתא בכמה דוכתי (ריש נזיר ונדרים י,ב ועוד) שיטת שמעון הצדיק ור"ש ורבי אלעזר הקפר דנזיר חוטא הוא במה שמצער עצמו מן היין. והכא משמע דכולי עלמא מודו שמי שרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין.
ונראה בס"ד בהקדם עצם ביאור ענין תורה מביאה לידי זהירות, ומצינו בזה דבר נפלא בספר הק' מסילת ישרים 'סדר ויכוח' (הוצאת מכון אופק/תשנ"ו עמ' עח-עט), ותו"ד שם, שבכדי להינצל מיצה"ר ולהשיג השלימות אין די לאדם שידע מוסר ותכונת מידות ישרות של חכמי המידות, אלא צריכים לזה תורה אלקית שהיא נתונה מן השמים, כי השלימות הנדרשת היא למעלה משכל אנושי, ולכן להגיע אל השלימות אי אפשר רק ע"י דרכי התורה בלבד.
וזה ביאור דברי רב פפא בע"ז שם: ונשמרת מכל דבר רע, שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה, מכאן אמר רפב"י תורה מביאה לידי זהירות, והיינו כי איסור הרהור מבלי איסור ואזהרת התורה לפי מוסר האנושי לא היה זה נחשב זה לעוון גדול, כי סו"ס אינו דבר ממשיי לא דיבור ולא מעשה, ומהו החטא שמהרהר על אשה, וכן אם יטמא בלילה הלא ישן הוא ובא החלום ברוב ענין. ונמצא שמדבר זה אנו למדים על רוממות התביעה של התורה בענין השלימות, ולכן רק ע"י התורה יכול לבא לידי זהירות כי לא יעלה על לבבו ליזהר בדברים הרבה לולי עסק התורה.
ולפי דבריו נראה לפרש דישנו חילוק גדול בפשט בין ה'מביאה' של תורה שמביאה לידי זהירות לשאר דברים דנקט בהו מביאה.בשאר מילי היינו דזהו סולם המדרגות שממדרגה למדרגה הוא מתקדם ועולה, ושלב אחר שלב עליה גוררת עליה. אבל ה'מביאה' של תורה אינו רק דרך הסולם, אלא שהתורה זה יוצר את הזהירות, שתורה מלמדת מושגים חדשים מאי משמע זהירות, ודוק.
ומעתה מובן היטב הגירסא שלפנינו שהשמיטו את תורה מביאה לידי זהירות מסדר מעלות הסולם, שהרי זה דבר בפנ"ע ובסיס לכל הסולם, ולא רק שלב בדרך למעלה, וכן זהו הטעם שלא נתבאר זה במסילת ישרים, וזה נפלא.
ולפי"ז נבוא לבאר המאמר הנ"ל בריש המסכתא, וזה בהקדם דברי הסה"ק 'פרי הארץ' פר' נשא, כפי שביארן בספר 'מכתב מאליהו' (ראה חלק ד עמ' 11 וחלק ג עמ' 128) בשיעור הבנתי הדלה, ענין חכמתו מרובה ממעשיו הוא שככל שמגדיל את השגת חכמתו בענין מסוים נעשה יותר בעל דרגה בזה, ואז הוא נהיה רגיש לזה, וכל פגם הכי קטן אף בדרך העברת המחשבה בעלמא ע"מ להתרחק מן הדבר גורם לו היזק.
מטעם זה צריך שיתפיס אדם את חכמתו במעשה שלא יכשל בעבור זה שחכמתו מרובה ממעשיו, וזהו עומק הענין דכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, דהרואה סוטה בקלקולה למד מוסר ונתרומם בהשגת הענין של סוטה בקלקולה, ולכן יזיר עצמו מן היין שנדרש לזה מעשה מרומם יותר.
ונמצא לפי"ז שאדם שהוא מרומם יותר יש לו 'שו"ע אחר', ולכן אף שבשו"ע דאיניש בעלמא נחלקו תנאי אם נזיר נקרא חוטא, הכא כו"ע מודו דרואה סוטה בקלקולה השו"ע שלו מחייב הרחקה יתירה שראוי הוא להזיר עצמו מן היין.
ונראה דזהו באמת עומק ענין תורה תבלין, והן הן הדברים, דתורה, כלומר השגות בחכמה והתעלות ברוממותה ע"י הדביקות בה זה גופא יוצר זהירות אחרת שהיא המחייבת זהירות אחרת וגדרים אחרים של הרחקה וסייגים ממצודת היצר, ועי"ז הוא זוכה להנצל מן היצר הרע, ועי'.
בשילהי סוטה בסוף המשנה האחרונה מובאת גירסא המעתיקה את לשון הברייתא הנמצאת ג"כ בע"ז כ,ב. ואמנם בלשון אשר לפנינו מושמט תחילת הברייתא: תורה מביאה לידי זהירות, הלא דבר הוא. ויתירה מזו, ידוע לתמוה על סידור הספר הק' מסילת ישרים, אשר הרמח"ל זי"ע השתיתו על ברייתא זו, שאין מפורש שם פרקים בענין התורה, בדרכי קנייתה וביאור המפסידים וכו', והרי יסוד כל המעלות הוא תורה.
וכן מפורש בדברי המסילת ישרים (פרק ה) שהובאו בספר נפש החיים בביאור דברי הגמ' בקידושין ל,ב בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין, דהבורא ית' שברא את היצה"ר באדם הוא שברא התורה תבלין, ופשוט שאם לא ברא למכה זו אלא רפואה זו א"א שירפא האדם מזאת המכה בלתי זאת הרפואה...כי אין מי שמכיר בחולי היצה"ר ובכוחו המוטבע בו אלא בוראו שבראו והוא הזהירנו שהרפואה לו היא התורה, יעו"ש. וא"כ מפני מה הושמט עיקר גדול זה.
והנה בריש המסכתא איתא, למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. ולכאורה יפלא, למה לא נקטו כאן העצה הבדוקה והפשוטה המועילה לכל דבר וענין בעולם שהיא לימוד התורה.
וראה בספר מעלות התורה מרבי אברהם אחי הגר"א, וז"ל: והתורה מביאה אותו לידי מידות טובות, כדאיתא בגמ' (ב"ב נח,ב): בריש כל מרעין אנא דם, בריש כל אסוון אנא חמר, ובאתר דלית חמר תמן סממנין מתבעין. ואמר אחי הגאון ז"ל דהכי פירושו, לפי שהתאוה ראש לכל העבירות והאדם הוא המתאוה והוא הנפש, וזה שאמר בריש כל מרעין אנא דם, שהוא תחילת חולי הנפש, ובריש כל אסוון, ראש לכל הרפואות של הנפש, אנא חמר, הוא התורה שנמשלה ליין, וכמו שכתוב: ושתו ביין מסכתי (משלי ט,ה). ובאתר דלית חמר תמן סממנים מתבעין, פירוש מי שאינו בעל תורה הוא צריך לרפואות המידות, אבל בעל תורה אין צריך לרפואות המדות בעניני סגופים וכדומה, רק לעסוק בתורה וביראת ה' כל היום, הפך בה והפך בה דכולא בה...שאין לך מדה טובה הימנה (אבות ה,כב), פירוש שהיא עולה על כל המדות וכל המדות נכללים בה, ודברי פי חכם חן, שפתותיו יהיו דובבות בקבר, יעו"ש.
והנה הכא קאמר 'כל' הרואה וכו', משמע דאמנם אין יוצא מן הכלל, ואף ת"ח ובעל תורה מוכרח לעצה זו, וצ"ב.
יתירה מזו, הרי איתא בכמה דוכתי (ריש נזיר ונדרים י,ב ועוד) שיטת שמעון הצדיק ור"ש ורבי אלעזר הקפר דנזיר חוטא הוא במה שמצער עצמו מן היין. והכא משמע דכולי עלמא מודו שמי שרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין.
ונראה בס"ד בהקדם עצם ביאור ענין תורה מביאה לידי זהירות, ומצינו בזה דבר נפלא בספר הק' מסילת ישרים 'סדר ויכוח' (הוצאת מכון אופק/תשנ"ו עמ' עח-עט), ותו"ד שם, שבכדי להינצל מיצה"ר ולהשיג השלימות אין די לאדם שידע מוסר ותכונת מידות ישרות של חכמי המידות, אלא צריכים לזה תורה אלקית שהיא נתונה מן השמים, כי השלימות הנדרשת היא למעלה משכל אנושי, ולכן להגיע אל השלימות אי אפשר רק ע"י דרכי התורה בלבד.
וזה ביאור דברי רב פפא בע"ז שם: ונשמרת מכל דבר רע, שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה, מכאן אמר רפב"י תורה מביאה לידי זהירות, והיינו כי איסור הרהור מבלי איסור ואזהרת התורה לפי מוסר האנושי לא היה זה נחשב זה לעוון גדול, כי סו"ס אינו דבר ממשיי לא דיבור ולא מעשה, ומהו החטא שמהרהר על אשה, וכן אם יטמא בלילה הלא ישן הוא ובא החלום ברוב ענין. ונמצא שמדבר זה אנו למדים על רוממות התביעה של התורה בענין השלימות, ולכן רק ע"י התורה יכול לבא לידי זהירות כי לא יעלה על לבבו ליזהר בדברים הרבה לולי עסק התורה.
ולפי דבריו נראה לפרש דישנו חילוק גדול בפשט בין ה'מביאה' של תורה שמביאה לידי זהירות לשאר דברים דנקט בהו מביאה.בשאר מילי היינו דזהו סולם המדרגות שממדרגה למדרגה הוא מתקדם ועולה, ושלב אחר שלב עליה גוררת עליה. אבל ה'מביאה' של תורה אינו רק דרך הסולם, אלא שהתורה זה יוצר את הזהירות, שתורה מלמדת מושגים חדשים מאי משמע זהירות, ודוק.
ומעתה מובן היטב הגירסא שלפנינו שהשמיטו את תורה מביאה לידי זהירות מסדר מעלות הסולם, שהרי זה דבר בפנ"ע ובסיס לכל הסולם, ולא רק שלב בדרך למעלה, וכן זהו הטעם שלא נתבאר זה במסילת ישרים, וזה נפלא.
ולפי"ז נבוא לבאר המאמר הנ"ל בריש המסכתא, וזה בהקדם דברי הסה"ק 'פרי הארץ' פר' נשא, כפי שביארן בספר 'מכתב מאליהו' (ראה חלק ד עמ' 11 וחלק ג עמ' 128) בשיעור הבנתי הדלה, ענין חכמתו מרובה ממעשיו הוא שככל שמגדיל את השגת חכמתו בענין מסוים נעשה יותר בעל דרגה בזה, ואז הוא נהיה רגיש לזה, וכל פגם הכי קטן אף בדרך העברת המחשבה בעלמא ע"מ להתרחק מן הדבר גורם לו היזק.
מטעם זה צריך שיתפיס אדם את חכמתו במעשה שלא יכשל בעבור זה שחכמתו מרובה ממעשיו, וזהו עומק הענין דכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, דהרואה סוטה בקלקולה למד מוסר ונתרומם בהשגת הענין של סוטה בקלקולה, ולכן יזיר עצמו מן היין שנדרש לזה מעשה מרומם יותר.
ונמצא לפי"ז שאדם שהוא מרומם יותר יש לו 'שו"ע אחר', ולכן אף שבשו"ע דאיניש בעלמא נחלקו תנאי אם נזיר נקרא חוטא, הכא כו"ע מודו דרואה סוטה בקלקולה השו"ע שלו מחייב הרחקה יתירה שראוי הוא להזיר עצמו מן היין.
ונראה דזהו באמת עומק ענין תורה תבלין, והן הן הדברים, דתורה, כלומר השגות בחכמה והתעלות ברוממותה ע"י הדביקות בה זה גופא יוצר זהירות אחרת שהיא המחייבת זהירות אחרת וגדרים אחרים של הרחקה וסייגים ממצודת היצר, ועי"ז הוא זוכה להנצל מן היצר הרע, ועי'.