בתחילת הדברים נבהיר, שעיקר נידוננו הוא בחלק הגניבת דעת שיש במעשי הקסמים, והמובא בנוגע לאיסור 'לא תעוננו' הוא רק ראשי פרקים.
^מקור הדין בגמ'^
מבו' בגמ' (סנהדרין ס"ה ע"ב) "מעונן, רבי שמעון אומר, זה המעביר שבעה מיני זכור על העין {וע"י עושה מעשה כשפים}. וחכמים אומרים זה האוחז את העינים. רבי עקיבא אומר: זה המחשב עתים ושעות ואומר היום יפה לצאת" וכו'. עוד מבו' במשנה (שם ס"ז ע"א): "המכשף, העושה מעשה חייב, ולא האוחז את העינים. רבי עקיבא אומר משום רבי יהושע: שנים לוקטין קשואין, אחד לוקט פטור, ואחד לוקט חייב, העושה מעשה חייב, האוחז את העינים פטור", וביארו בגמ' (שם ע"ב): "העושה מעשה בסקילה, האוחז את העינים פטור אבל אסור".
ולכאו' במקורות הנ"ל מבו' ש'מעונן' הוא האוחז את העיניים אפילו כשאינו עושה מעשה, והעושה כן הוא "פטור, אבל אסור".
ובפירוש "אוחז את העיניים" כתב הרמב"ם (ספה"מ ל"ת ל"ב): "מעונן זה האוחז את העינים, והוא מין גדול מן התחבולה מחובר אליו קלות התנועה ביד, עד שיתדמה לאנשים שיעשה ענינים אין אמיתות להם, כמו שנראה אותם יעשו תמיד שיקח חבל וישים אותו בכנף בגדו לפני העם ויוציאהו נחש, וישליך טבעת לאויר ואחר כן יוציאהו מפי אדם אחד מן העומדים לפניו, ומה שדומה להם מפעולות החרטומים המפורסמים אצל ההמון, כל פועל מהם אסור, ומי שעושה זה יקרא אוחז את העינים".
וטעם האיסור כתב בספר החינוך (מצוה ר"נ, עפ"י ספה"מ הנ"ל), ש"הפסד גדול מאד נמצא בזה", כי "אצל ההמון והנשים והנערים" ישובו להיות "הענינים הנמנעים בתכלית המניעה – אפשריים", ויחשבו שאפשר שיש דברים נמנעים "מבלתי היות הענין נס מאת הבורא, ואולי יצא להם מזה סבה רעה לכפור בעיקר והכרת נפשם, והבן זה".
^איסור לא תעוננו בקוסמים הקדמונים^
והנה בראשונים יש מחלוקת מה דינו של האוחז את העיניים [מצד הלאו של לא תעוננו], לדעת הסמ"ג (לאוין סי' נ"ג) וסיעתו הדבר אסור לכתחילה אבל בדיעבד אינו לוקה (כיון שהוא לאו שאין בו מעשה), ולדעת הרמב"ם (עבודה זרה פי"א ה"ט) וסיעתו המעונן לוקה כבכל לא תעשה. אכן האחרונים התקשו הרבה בדעת הרמב"ם, כי במקו"א (שם הט"ו) כתב שהוא לוקה רק מכת מרדות, וא"כ לכאו' סתר עצמו בדין המעונן, ונאמרו כמה דרכים ביישוב הסתירה (ראה בנו"כ הרמב"ם שם, ובטושו"ע יו"ד סי' קע"ט סט"ו ובנו"כ שם), ואיכה"מ (תמצית יפה של היישובים הביאו באנציקלופדיה תלמודית (כ"א ערך אחיזת עיניים)).
עכ"פ לדברי כל הדעות האוחז את העיניים [של הדורות הקדמונים] עובר על לא תעוננו, אף שאינו עושה מעשה אסור בעצם אלא רק מעשה "תחבולה מחובר אליו קלות התנועה ביד", וכך נראה שפסק הש"ך (שם סקי"ז) בדעת הרמב"ם.
אכן הרדב"ז (שו"ת ללשונות הרמב"ם ח"ה סי' תקפ"ה, ובדפו"א אלף תרצ"ה) חלק על הנ"ל, ולדעתו לא בכל מעשה תחבולה וקלות התנועה יש איסור לא תעוננו, וז"ל: "שיש שלשה מיני אוחז את העינים, אחד לוקה, ואחד מכין אותו מכת מרדות, ואחד אסור מדברי סופרים. יש מי שאוחז את העינים ע"י עישונים והקטרות או ע"י נרות דולקות... והעומדים נאחזים עיניהם ורואים דברים משונים מה שלא היה ולא נברא, וזה וכיוצא בו הוי בכלל מעונן ואם התרו בו משום מעונן לוקה...
עוד יש מי שאוחז את העינים ע"י כישוף בהשבעת שדים או במלאכה אחרת ממלאכת הכישוף, וזה עושה מעשה לאחוז את העינים אבל אין בו לא מיתה ולא מלקות... שהרי לא עשה מעשה, שהרואים מדמים שעושה... ומין זה לא הוי בכלל מעונן כלל אלא בכלל מכשף [ובזה יש רק מכת מרדות]...
והמין השלישי שעושין דברים זרים על דרך תחבולה או מהירות או קלות ידים וכיוצא בו, שנראה כאלו אחז את העינים והוא לא אחז אותם, בזה איני רואה שיש בו איסור תורה... ואעפ"י שנראה מלשון הרמב"ם ז"ל בספר המצות שכל האוחז את העינים אינו אלא מהירות הידים ותחבולות... הוא ז"ל אזיל לשיטתיה דס"ל שהכל הבל ואין שם לא אחיזת עינים ולא כישוף אלא הכל תחבולה, אבל האמת הוא שיש מעשה כשפים ומעשה שדים ומעשה אחיזת עינים בפועל... ואפי' מדבריו נראה שיש בזה מעשה חרטומים אלא שמתחבר אליו קלות התנועה בידים".
והיינו שלפי הרדב"ז אין בכלל איסור לא תעוננו באלו שאינם עושים מעשה איסור כלל אלא רק מעשה "תחבולה או מהירות או קלות ידים", ויש בזה רק איסור גניבת דעת, כי "לא היה הכתוב מחייב... מלקות מפני קלות ומהירות ידים ותחבולה".
והנה בתוך דבריו כתב הרדב"ז שהרמב"ם שפירש את "האוחז את העיניים" שמדובר בתחבולות ובקלות התנועה זה רק עפ"י שיטתו, וכוונתו שזו שיטת הרמב"ם הידועה (כגון במשנ"ת עבודה זרה שם הט"ז) בכל הנראה ככוחות על-טבעיים חיצוניים, [כגון ע"ז, אצטיגנינות, כישוף, ניחוש, אוב וידעוני וכו'], שכולם הבל ושקר ואין בהם כלום, וכידוע שגדולי הראשונים והאחרונים חלקו עליו בזה שבוודאי יש מקום לכוחות הטומאה [ראה רמב"ן שופטים (י"ח ט'), וז"ל הגר"א (יו"ד קע"ט סקי"ג): "אבל כל הבאים אחריו חלקו עליו, שהרי הרבה לחשים נאמרו בגמרא, והוא נמשך אחר הפלוסופיא הארורה ולכן כתב שכשפים ושמות ולחשים ושדים וקמיעות הכל הוא שקר, אבל כבר הכו אותן על קדקדו" וכו'].
וא"כ מסתבר שלשיטת החולקים על הרמב"ם, גם מעונן שנכלל ביחד עם כל הנ"ל עניינו השתמשות בפועל בכוחות חיצוניים, וכ"כ המהרש"ל להדיא (מובא בשו"ת הרמ"א סי' ס"ז ד"ה ומה שכתבת) ולמד כך גם בדעת הסמ"ג וההגמ"י, וכ"כ גם הב"ח (יו"ד קע"ט): "אבל דעת הסמ"ג דכל מיני אחיזת עינים אינו נעשה אלא ע"י מעשה הכישוף", וא"כ אין לנו שום מקום לאסור מחמת לא תעוננו גם מעשי תחבולה וקלות התנועה שבאמת אינם ע"י כוחות על-טבעיים, וכ"כ להדיא התפארת ישראל (סנהדרין פ"ז מי"א) "אבל האוחז העינים שלא בכשוף מותר לכתחילה", וכ"כ בשו"ת בצל החכמה (ח"ד סי' י"ג סק"ב) בדעת החולקים על שיטת הרמב"ם הידועה. וכך משמע קצת גם במאירי (סנהדרין ס"ז ע"ב) שכתב בסוף הסוגיא: "כל שהוא נעשה בפעולה טבעית אינו בכלל כשפים, אפילו ידעו לברא בריות יפות שלא מזווג המין, כמו שנודע בספרי הטבע שאין הדבר נמנע, רשאים לעשות, שכל שהוא טבעי אינו בכלל הכשוף".
^איסור גניבת דעת בקוסמים^
הנה ברמב"ם (ספה"מ שם) אחר שכתב שיש איסור לא תעוננו, הוסיף וכתב "ומי שעושה זה יקרא אוחז את העינים... ומפני זה לוקה, והוא עם זה גונב דעת הבריות". [ובאמת שבדברים אלו עצמם היה אפשר לומר שלא התכוון לאיסור גניבת דעת הידוע, אלא שזו מידה מגונה לשקר את הבריות, אכן הרדב"ז ועוד אחרונים הבינו שמדובר באיסור ממש, וכלהלן].
גם הרדב"ז, אף שחלק בדין עושי "דרך תחבולה או מהירות או קלות ידים" שאין זה באיסור לא תעוננו, אבל הוסיף וכתב: "ומ"מ מודה אני שיש איסור גניבת הדעת".
^דעת פוסקי זמננו לעניין איסור לא תעוננו^
הנה בזמננו כמדומה שכל אדם יודע שאין במעשים הללו שום כוחות עליוניים והכל רק אחיזת עיניים ו'אשליות דימיון', וא"כ יש מקום רב לדון אולי כל האיסור לא שייך בזמננו אפילו מצד לא תעוננו, והבדל גדול יש בין הקוסמים בזמן הרמב"ם שאמרו על עצמם שיש להם כוחות על טבעיים, לבין הקוסמים בזמנינו שאינם אומרים כך עצמם וגם כל בר דעת יודע שאין להם כוחות כאלו.
ובדברי פוסקי זמננו נראה שיש שתי דרכים להתיר, וכלהלן. דרך אחת היא הפוסקים הנוטים יותר לדעת הרדב"ז שמעולם לא נאסר תחבולות טבעיות, וכעי"ז העידו בשמו של החזו"א (תשובות והנהגות ח"א סי' תנ"ה), וז"ל: "וכן סיפר לי חמי זצ"ל ששמע מפי רבינו החזו"א זצ"ל, שאין בזה איסור כישוף כשיודעים ומכירים שאין זה לכישוף ממש רק "חכמות" וצ"ב". גם בשו"ת בצל החכמה (שם סק"ז) כתב שהוא מסתפק להקל כדעת כל החולקים על הרמב"ם שכל האיסור הוא רק במעונן ע"י כשפים.
וכ"כ גם הגר"מ פיינשטיין בסוף ימיו (ח"ח, יו"ד ח"ד סי' י"ג), שאחרי שחלק על הש"ך בדעת המהרש"ל והרמ"א כי מעשה טבעי א"א לאוסרו, כתב וז"ל: "אבל שייך רק לדון להתיר לבדחנים שעושין ענייני אחיזת עינים על חתונות באופן שיהיה ידוע ומפורסם שהוא מצד קלות התנועה וכדומה, שהוא מעשה טבעי ולא שייך לכשפים... וזה היה שייך לאסור להבדחנים רק אם יאמרו שעושין זה באיזה לחשים, אף שהם לחשים שאינם ע"י כישוף, דהוא אחיזת עינים כתשובת הרמ"א, אבל אם אומרים שעושים בדרך טבעי, וכן הוא ידוע ומפורסם, איני רואה בזה שום איסור... ואם היה בא למעשה הייתי משתמטנא מפני כבוד רבותינו האוסרין, ואם לא היה אפשר להשתמט הייתי מורה דבדרך טבעי, וידוע ומפורסם שהוא דרך טבעי, שמותר".
ודרך שנייה היא הפוסקים שכן חוששים לדעת הרמב"ם, אלא שמכיון שטעם האיסור כמעט ואינו שייך כיום, לכן התירו בתנאי שהקוסם יגלה בדרך מסוימת שאין לו כוחות על-טבעיים. [ומלבד מה שכתבנו לעיל שהקוסמים הקדמוניים אמרו על עצמם שיש להם כוחות מיוחדים משאי"כ בזממנו, גם הטעם שכתב הרמב"ם שלכן יש איסור לא תעוננו גם בתחבולות ובזריזות ידיים בלבד לא שייך בזמננו, כי הטעם הובא לעיל שהוא מכיון ש"ההמון והנשים והנערים" יחשבו שיש כוחות על-טבעיים "מבלתי היות הענין נס מאת הבורא, ואולי יצא להם מזה סבה רעה לכפור בעיקר", ופשוט שהחשש הגדול הזה היה שייך רק בזמנים קדמונים כשעדיין היו אלו שחשבו שהקוסמים יש להם כוחות על-טבעיים, אבל בזמננו שכל בר דעת יודע שכל מעשי הקוסמים הם רק תחבולות ואחיזת עיניים, אין מקום לחשש הגדול הנ"ל].
בשו"ת דברי יציב (יו"ד סי' נ"ז) כתב וז"ל: "לענ"ד לחלק בזה, דהאיסור בזה כשאוחז את העינים ואומר שהוא עושה דבר פלא באיזה כח עליון וכדו', שאז חייב אף שאינו עושה שום מעשה כשוף אלא בזריזות ידים, וכמ"ש הרמב"ם והחינוך בטעם הדבר שיטעו מזה להאמין שיתכן ענינים על טבעיים בלעדי כח הבית"ש ח"ו, משא"כ כשמגלה להם במפורש שעושה זאת בתחבולות וזריזות ידים, אין בזה משום מעונן, כיון שהכל יודעים שהוא מלומד בכך, ואפילו משום גניבת דעת ליכא".
וכעי"ד כתב [מעצמו] בתשובות והנהגות (שם), אלא שהחמיר להבליט יותר שאינו עוסק בכישוף, וז"ל: "ואמנם נראה דכל זה {עי"ש שהביא את הרמב"ם והש"ך} בכעין כישוף... ושיש לטעות שהוא כישוף, וכשעושה כן עובר גם בגניבת דעת הבריות, ולפי"ז י"ל שכל שהכל יודעים ומכירים שאין זה מעשה כישוף כלל ואינו אלא מעשה ידים ותחבולה, שהוא אומר להם כן מראש שאין בזה כלל מקום לטעות או גניבת דעת, מותר מדינא... שבודאי איסור גמור כשלא מכירים עכ"פ מפני מראית עין דכישוף, אבל אם מודיע מפורש שאין זה כישוף רק חכמה שכל אחד יכול ללמוד מותר, אבל חוששני שמא יראו האחיזת עינים ולא ישמעו מה שמפרש שאין זה כישוף, ולכן נראה להחמיר ואין היתר אלא כשלמשחק פיתקא גלוי ומפורסם בלשון המדוברת "אין זה בכישוף רק חכמה לבד", ואז נראה שאין איסור, אף דמיחזי ככישוף". ולכאורה גם הוא מודה שבציבור הרגיל בזה ויודעים שאינו מעשה כישוף אין מן הצורך להחמיר ולתלות שלט כזה.
ויותר מזה החמיר הגריש"א (כ"כ בשמו חתנו הגר"י זילברשטיין בספר חשוקי חמד מגילה ל"ב ע"א, וכן הביא משמו בספר כרם שלמה יו"ד סי' קע"ט סט"ו סקל"ז), שהקוסם גם צריך להראות לקהל את דרך פעולת התחבולה, וז"ל (בכרם שלמה הנ"ל): "אסור לעשות מעשה אחיזת עינים גם אם אומר קודם שכל פעולותיו אינם אלא אחיזת עינים, אמנם במראה קודם אופן המעשה אשר עומד לעשותו במהירות, שרי", וכן (חשוקי חמד הנ"ל): "שאף לשיטת הרמב"ם והחינוך שאחיזת עיניים אסור, אם יראה לרואים באיזה אופן עושה הוא את מעשיו, שוב אין זה אחיזת עינים".
ומהדברים הנ"ל מתבאר שהגריש"א חשש לשיטת הרמב"ם שגם בפעולות תחבולה יש איסור לא תעוננו, ולכן מה שמגלה לציבור לא יועיל להתיר איסור לא תעשה, אלא שאם מראה לקהל מה בדיוק הם מעשיו ושאין בהם כוחות על-טבעיים, שוב אין זו אחיזת עיניים ואינו בכלל האיסור, [ולכן נראה שמש"כ שיראה 'קודם' הוא לאו דווקא, ודי אם הוא מראה אחרי עשיית התחבולה, וכן יתכן שלדעתו די גם אם הוא מראה רק אופן עשיית חלק מהפעולות, והכל מאותה סברא שבאופן זה אין זו אחיזת עיניים].
והנה הגר"ע יוסף (יביע אומר ח"ה יו"ד סי' י"ד, וכ"כ גם ביחוה דעת ח"ג סי' ס"ח) ג"כ הכריע לגמרי כדעת הרמב"ם, ולכן אסר לחלוטין כל מעשי התחבולה והאחיזת עיניים, וז"ל: "והנה הגם שכ' הב"ח שהסמ"ג ס"ל שכל מיני אחיזת עינים אינם אלא ע"י כישוף עי"ש, נראה שאין לנו לזוז מדברי הרמב"ם, שמחמיר גם באחיזת עינים שלא ע"י כישוף", והוסיף: "ואפשר עוד שגם להסמ"ג והרדב"ז איסורא מדרבנן מיהא איכא בכל גוונא", והיינו שסובר להלכה שגם היום שמצוים הרבה קוסמים יש איסור לא תעוננו בעשיית תחבולות, ולכן לא יועיל שיגלה לציבור שאין לו כוחות על-טבעיים. אכן יתכן מאוד שהוא יסכים להיתר הגריש"א באופן שמראה לקהל את דרך פעולתו, כי אז כלל אין זו אחיזת עיניים. אמנם מש"כ שהרדב"ז אוסר מדרבנן משום לא תעוננו אינו נראה, כי כוונתו היא משום גניבת דעת כנ"ל מדבריו.
[וראה באריכות בשו"ת בצל החכמה (שם סק"ו) הגדרה מחודשת בדעת הרמב"ם מה נחשב אחיזת עיניים ומה לא, ועדיין צריך עיון להתיר בזמננו לפי דבריו, כי לפי הגדרתו נראה שהקוסמים בזמננו עושים גם פעולות שלפי הגדרתו הם אחיזת עיניים].
^איסור גניבת דעת במעשי קוסמות בזמננו^
הנה אם מגלה לקהל שאין לו כוחות על-טבעיים כתבו הדברי יציב והתשובות והנהגות בפירוש שאין חשש איסור גניבת דעת, ואף הגריש"א שהצריך דווקא שיראה לקהל את דרך פעולותיו [משום לא תעוננו], אי"ז גם בגלל איסור גניבת דעת, כי משום איסור גניבת דעת היה מספיק באמירה, וכמו שמוכח בגמ' (חולין צ"ד ע"ב) בסיפור של ר' ספרא ורבא, וכ"ש כשעושה את תנאי הגריש"א, שאז אין כאן אחיזת עיניים כלל.
אכן באמת בזמננו נראה שגם בלי אמירה כלל אין שום חשש איסור גניבת דעת, כי כהיום מצוים בינינו הרבה קוסמים, ושום אדם שקול ובר דעת אינו חושב שיש לקוסמים כוחות מיוחדים, ולכן מי שטועה בזה הוא ודאי בגדר "מטעה את עצמו" (כנ"ל פרק א ס"ו). ואכן רוב פוסקי זמננו שדנו בשאלה זו דיברו רק אודות האיסור של לא תעוננו.
והגם שמגיעים להופעות כאלו גם ילדים קטנים שעלולים לטעות, מכל מקום כיון שכשיתבגרו יעמדו על כך שאין לקוסם כוחות מיוחדים ולא שייך החשש שהזכיר הרמב"ם, לא מצאנו לומר שיהיה בכך איסור, [וכמו הרבה מעשים שגדולים עושים כדי להטעות ילדים קטנים וכמו שמסתתרים ממנו והוא חושב שהגדול 'איננו']. וכעיז"כ גם האגרו"מ הנ"ל "ומה שהוסיף כתר"ה דידוע שהרבה ילדים מתפעלים מזה עד שחושבים שודאי יש לאדם זה כחות בלתי טבעיים, הפריז על המידה... ולא שייך שום חשש בזה".