הוגה ומעיין כתב:באדיבות המחבר.
יישר כוח. נראית עבודה איכותית מאוד.
אם במתכונת הזאת הספר הולך להיות ערוך, אז זה יפה מאוד.
שנזכה לראות אותו גמור בקרוב בימינו אכי"ר.
הוגה ומעיין כתב:באדיבות המחבר.
"וכל זה אם נואש החזרתם למוטב, אבל אם יש תקוה שיחזרו למוטב - יתפלל עליהם שיסתייעו לחזור בתשובה, בין אם היתה קלקלתם גשמית ובין דתית".
זוהי צורת עשיית הציצת בימינו שנעלמה בה ידיעת צביעת התכלת, אולם בימי הקדמונים דורות הראשונים הייתה עשייתה על - ידי שאחד משמונת החוטים, והוא זה שכורכים בו את החוליות - יהיה מצמר כחול, זך, הדומה לצבע הענן הנדמה לעין שהוא צבע השמים.
והצווי השני שיתן חוט צמר תכלת כרוך על אותם הציציות וחוט זה נקרא תכלת והוא אמרו ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, ואינו אצלינו היום לפי שאין אנו יודעים צביעתו, לפי שאין כל גון תכול בצמר נקרא תכלת, אלא תכלות מסויימת שאינה אפשרית היום, ולפיכך אנו עושים הלבן לבדו.
לבי במערב כתב:וליתר שאת ועוז, כך לשון הרמב"ם גופי' בהל' ציצית פ"ב ה"א: "תכלת האמורה בתורה בכל מקום היא הצמר הצבוע כפתוך שבכחול"...
משא"כ בדווילנא (ודומותי'), והוא שעמד בפני לפי־שעה.סליחות כתב:רק לציין שבכל המהדורות [המדויקות] (פרנקל, רמב"ם מדויק, פרנקל, קאפח, מפעל משנה תורה) כתוב שבכוחל.
והנוהג בטלית שיש לו בית הצואר, יעשנו קצת גדול, שיוכל לכסות ראשו ורובו מאחוריו, בשעת ברכה יעטפנו על ראשו ויפשילנו לאחוריו, ויעמוד כך מעוטף לפחות כדי הילוך ד' אמות
יוצא פוניבז' כתב:יש במוריה החדש ההדרה מחודשת של שני פרקים.
סליחות כתב:השוואה נוספת בין שתי המהדורות:
בעמ' 69 במהדורה הישנה:
"יגב אן יעתמד פי כל צלאה רחיצת ידים ורגלים ולא יכל בדלך לגיר צרורה"
התרגום במהדורה הישנה:
חובה להנהיג בכל תפלה רחיצת ידיים ורגליים, ושלא לפגום בכך בלא הכרח.
במהדורה החדשה:
ראוי להנהיג בכל תפלה רחיצת ידיים ורגליים, ושלא לפגום בכך שלא לצורך
חזור אל “מטפחת ספרים ועיטור סופרים”
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 580 אורחים