פורום אוצר החכמה

ההוא גברא כתב:לפיכך אין לחפש את פירוש המלבי"ם לקהלת כי מעולם לא היה באויר העולם. כל דברי עוז והדר שהמלבי"ם מביא מפירושו לקהלת במקומות אחרים הם שקרים גמורים כמובן.

איפה ראית בהודעת עו"ה כי המלבי"ם מביא מפירושו לקהלת במקומות אחרים? הם רק כותבים שיש מקבילות, יתכן מאד שהמשכיל הנ"ל רצה שפירושו ידמה לשל המלבי"ם, לכן מלבד שבנה אותו בתבנית המלבי"ם, פי' המילים ופי' הענין, גם העתיק ממקומות שונים מהמלבי"ם הקשורים לפסוקים מקהלת או למילים המופיעים בקהלת.
אינני מבין גם מה כל ההתקפה נגד ההוצאה הנ"ל, מותר לטעות, וטעויות קורות לכולם, אפי' הירושלמי קדשים המזויף, הרי שהוצאת "דובב שפתי ישנים" שמנהלה היה ר' ליפא שוואגער ידען ומומחה עצום לכתבי יד וספרים, רכשה זכויות הדפסה, רק כאשר האדמו"ר האמרי אמת שהיה שותף בהוצאה הנ"ל התעורר חשדו כי מדובר בזיוף, נגנזו כל הכרכים שהודפסו. נזכיר שגם החפץ חיים סבר תחילה שהירושלמי הלז אמיתי, וגם עוד גדולי תורה כידוע.
והנה מומחה גדול בדורנו, לא אברך חובבן, הדפיס כעת את חמדת ימים, עם מחקר שלם להוכיח שר' בנימין הלוי הוא המחבר, מסקנא המופרכת אצל מרבית המומחים האחרים, יש המתפלמסים על כך, אבל מישהו התקיף אותו כל כך?
אינני סבור גם שבמודעה הם היו צריכים לפרט כל מה שקרה, מן הסתם (ואם לא התכוונו הייתי ממליץ להם) עוד יצאו בכתבה שתספר בפרטות את השתלשלות העניינים, וכך ראוי לנהוג.

הבונה כתב:איפה ראית בהודעת עו"ה כי המלבי"ם מביא מפירושו לקהלת במקומות אחרים? הם רק כותבים שיש מקבילות, יתכן מאד שהמשכיל הנ"ל רצה שפירושו ידמה לשל המלבי"ם, לכן מלבד שבנה אותו בתבנית המלבי"ם, פי' המילים ופי' הענין, גם העתיק ממקומות שונים מהמלבי"ם הקשורים לפסוקים מקהלת או למילים המופיעים בקהלת.
אינני מבין גם מה כל ההתקפה נגד ההוצאה הנ"ל, מותר לטעות, וטעויות קורות לכולם, אפי' הירושלמי קדשים המזויף, הרי שהוצאת "דובב שפתי ישנים" שמנהלה היה ר' ליפא שוואגער ידען ומומחה עצום לכתבי יד וספרים, רכשה זכויות הדפסה, רק כאשר האדמו"ר האמרי אמת שהיה שותף בהוצאה הנ"ל התעורר חשדו כי מדובר בזיוף, נגנזו כל הכרכים שהודפסו. נזכיר שגם החפץ חיים סבר תחילה שהירושלמי הלז אמיתי, וגם עוד גדולי תורה כידוע.
והנה מומחה גדול בדורנו, לא אברך חובבן, הדפיס כעת את חמדת ימים, עם מחקר שלם להוכיח שר' בנימין הלוי הוא המחבר, מסקנא המופרכת אצל מרבית המומחים האחרים, יש המתפלמסים על כך, אבל מישהו התקיף אותו כל כך?
אינני סבור גם שבמודעה הם היו צריכים לפרט כל מה שקרה, מן הסתם (ואם לא התכוונו הייתי ממליץ להם) עוד יצאו בכתבה שתספר בפרטות את השתלשלות העניינים, וכך ראוי לנהוג.

איני רואה את הדמיון בין הירושלמי המזוייף שאינה אלא דברי הבל ומחברה לא היה כי אם זייפן וספרו אינה טעון גניזה מן הדין, לבין הפי' שעל קהלת המיוחס בטעות להמלבי"ם בהוצאת עוז והדר שמחברה היה מומר והספר טעון גניזה, ובהחלט צריך להזהיר את הציבור שאסור להחזיק את הספר בבית, ולא קרב זה אל זה ...

ובאשר לדפוס החדש של חמד"י .. טפשותו של המדפיס שהעיז להדפיס בתוך ה"שער-בלאט" את שמו של ר' בנימין הלוי יעיד עליו יותר ממאה עדים ...
וממ"נ הרי מי שקונה ספר חמד"י יודע בדיוק מה הוא קונה ואינה חשוד במצות "תצים תהיה" , ובניגוד לפי' הנראה לכאורה תמים על קהלת המיוחס בטעות להמלבי"ם
ולגופו של ענין הרי לגבי חמד"י כבר נפסו כ"כ הרבה דברי שטות והבל שכבר לא שייך "לתקוף" בענין זה ... ובכל מה שתתקוף לא תהי' כי אם כיורה "געשאסענער פייל" (שמאן דהו יתרגם את המשפט האחרון לעברית בבקשה) ....

הבונה כתב
איפה ראית בהודעת עו"ה כי המלבי"ם מביא מפירושו לקהלת במקומות אחרים? הם רק כותבים שיש מקבילות

חששתי שמא התחלתי להיות סנילי וחזרתי לבדוק את המודעה ביתד שהעתיקו בעמוד הקודם, ומצאתי שם כך:
למרות שציטוטים שונים של המלבי"ם מחיבורו על קהלת תאמו את המופיע בכתב היד,וכן נמצאו מקבילות רבות לכל כתבי המלבי"ם,ואף השוואת כתב היד לעצם כתב יד קדשו העלתה התאמה,לא היה הדבר מוחלט וברור,ושאלות שונות החלו לצוץ ע"י חוקרי מכון עוז והדר.

ואותם שקרים חוזרים בהודעת בר ששת:
כמי שהיה מעורב בעניין, אלו הפרטים: אברך נכבד, ת"ח ויר"ש מרבים לאוי"ט מחבב בכל מאודו את תורת המלבי"ם... יודע היה שבכ"מ הזכיר המלבי"ם את חיבורו על קהלת, והיה מתאווה לזכות לאורו.
אכן דבריו מוכיחים שהוא מעורב בעניין והוא עובד בשביל עוז והדר...

(וסוף דבריו: יתמאו חטאים, וישובו צבועים המדברים עתק ובוז. ...)

למען האמת, לשקר כדי שלא יבואו לידי בושת פנים אינו איסור ברור, אבל להשמיץ אחרים כדי לא שלא תבוא לבושת פנים באשמתך ודאי איסור.

אגב, ידעתי שליפא שוואגר היה סוחר גדול אבל לא ידעתי שהיה גם מומחה גדול. ואגב דאתא לידן נוסיף סיפור קרוב לנושא: פעם הגיעה לידו איגרת מאחד ממקורבי ר' אברהם יעקב מסדיגורא זצ"ל שכתב לר' ניסן בק לירושלים לתאר לו מה באמת קרה בפרשת האח השלישי. והוא חסיד אחת משושלות רוזין היה. מה עשה - שרף את האיגרת... אף על פי שמן האיגרת מוכח שלא השתמד, ולא כמו השמועות, ועדיף היה לו להחזיק בה.
(במקום שאחרים משקרים צריך לציין מקור לכל דבר: הסיפור נמצא במאמר של יצחק רפאל שהדפיס בו את האיגרת. בארשת כרך ו.)

אודה ולא אבוש. הריני בור וע"ה בכל הנוגע לכתבי ידות. והריני משקיף על האשכול הסוער הזה כצופה מן הצד.
מה נאמר ומה נדבר. בושתי וגם נכלמתי. הזהו אוצר של חכמה? או שמא סחף הוריקן כלשהו תשפוכות ביבין ממחוזות אחרים הנה?

מה ההתלהמות הזו? מה פשר האש הזרה הזו?
בשלמא כשמתפתחים כאן אשכולות על השקפות ועל אישי השקפה, ויש הנסחפים בטון כתיבתם ובאמיתותה - אורייתא קא מרתחא בהו. הרגשתם כי מגינים הם כאן דווקא על קדשי ישראל ועל שיטתם והשקפתם היא שמביאתם לידי תחושת מלחמת הקודש.
אבל הכא, עוז והדר טעו?! ניחא. הם לא מלאכים. מותר.
הם לא כתבו עכשיו בעיתונים מה היתה הפאשלה? גארנישט געשעהן. כל אחד נוהג ככה כשקורה לו משהו לא נעים.

אבל ההתנפלות הזאת כנגדם. מה יש בה? מלחמת קודש? חשש מ'השכלה'? הגנה על הדת?

שוב, כעומד מן הצד איני רואה כאן אלא קנאה ושנאה ותחרות ואי פרגון וכו' וכו' וכל שום וחניכה [וניקים] דאית להון.
וחבל על האי אתרא דבלי בכאילין!

כמה נאה הדבר לטעות בזה, למכון 'תורני' שמתעלם במוצהר מגדולי הדור בני עדות המזרח.

גוראריה, תשואות חן חן לך.
בהחלט הלשונות והכינויים הגורפים שנשלכו כאן ממחנה למחנה אינם הולמים לנושא הנידון, וכח אחר מעורב בהם.

מענין מאד שהיו כמה וכמה שראו צורך לחקות את סגנונו המיוחד של המלבי"ם במקומות בהם אין לנו את פירושו.
ראינו למעלה כי גם המשך חכמה וגם המדפיסים של המלבי"ם (מה שיותר טבעי)ראו צורך להשלים את החסר בס' דברים ע"פ דרכו.
והנה מתברר שגם על קהלת, מלבד המשכיל הנ"ל, יצא לאור גם ע"י מי שנמנה על שלומי אמוני ישראל חיבור על קהלת בדרך המלבי"ם.
דיווח מקובץ "מוריה" - ספרים שנתקבלו במערכת:

ונזכיר עוד את ההגדה שחיבר נפתלי משכיל לאיתן בדרך המלבי"ם, שאם כי המחבר עצמו כותב בצורה לא כ"כ בולטת, כי הוא חיברה בדרך המלבי"ם, רבים טעו לחשוב כי יצאה תחת ידי המלבי"ם עצמו.

בענין ההגדה הנ"ל, ראה בקובץ אור ישראל-מונסי שנה ד גליון ג (טו) עמ' קפט והלאה, מאמר מרתק מאד המוכיח את נחיתות הביאור הנ"ל למול ביאורי המלבי"ם ודן בטעות המפורסמת כי המלבי"ם מחברה.
למעשה, אם כי כפי שכתבתי שהמחבר עצמו כותב שהוא עצמו חיברה, הוא כותב זאת בצורה המשתמעת לשני פנים, ורק במהדורתו השניה, ומכאן שורש הטעות שטעו בה גם מדפיסים מאוחרים, והצורך של מחבר המאמר להוכיח כי היא לא יצאה מתחת ידי המלבי"ם.

גוראריה כתב:אודה ולא אבוש. הריני בור וע"ה בכל הנוגע לכתבי ידות. והריני משקיף על האשכול הסוער הזה כצופה מן הצד.
מה נאמר ומה נדבר. בושתי וגם נכלמתי. הזהו אוצר של חכמה? או שמא סחף הוריקן כלשהו תשפוכות ביבין ממחוזות אחרים הנה?
מה ההתלהמות הזו? מה פשר האש הזרה הזו?
עוז והדר טעו?! ניחא. הם לא מלאכים. מותר.
הם לא כתבו עכשיו בעיתונים מה היתה הפאשלה? גארנישט געשעהן. כל אחד נוהג ככה כשקורה לו משהו לא נעים.

קודם כל אינני שותף להערכתך שיש כאן התלהמות מיוחדת וחריגה.
לגוף הענין, כמדומה שמדובר כאן באכזבה על רקע משבר אמון. קהל הלומדים נותן את אמונו במכונים התורניים שהם המומחים ושהם מקיימים את הבטחותיהם, וכמובן שהם יודעים את תפקידם. ולפתע מתברר, על דרך משל, שהשוחט מעולם לא למד הלכות שחיטה. אין ספק שתקום סערה גדולה.
אחרי שקראתי את מאמרו של הרב דוד מצגר, "הכל מעריכין" (המעין ניסן תשס"ה, כרך מה גליון ג, עמ' 80), עמדתי משתומם. התברר שגם בספרים היוצאים ע"י המכונים המכובדים ביותר יש טעויות פענוח ממדרגה ראשונה, וכבר לא ניתן לסמוך על אף אחד מכתבי הראשונים, אלא לטרוח לקרוא מכתה"י עצמם.
הלומד מן השורה מבקש לשלם במיטב כספו בתמורה לעבודה מושקעת ואמינה, כפי שהפרוספקטים מבטיחים. המכונים מאחזים את עיני הלומדים-הקונים שהם המומחים ושעליהם לתת בהם את בטחונם. לאחר שמתברר שהכל עטיפה חסרת יסוד, מובן מאליו שהלומדים-הקונים יזעמו.

גוראריה כתב:אודה ולא אבוש. הריני בור וע"ה בכל הנוגע לכתבי ידות. והריני משקיף על האשכול הסוער הזה כצופה מן הצד.
מה נאמר ומה נדבר. בושתי וגם נכלמתי. הזהו אוצר של חכמה? או שמא סחף הוריקן כלשהו תשפוכות ביבין ממחוזות אחרים הנה?

מה ההתלהמות הזו? מה פשר האש הזרה הזו?
בשלמא כשמתפתחים כאן אשכולות על השקפות ועל אישי השקפה, ויש הנסחפים בטון כתיבתם ובאמיתותה - אורייתא קא מרתחא בהו. הרגשתם כי מגינים הם כאן דווקא על קדשי ישראל ועל שיטתם והשקפתם היא שמביאתם לידי תחושת מלחמת הקודש.
אבל הכא, עוז והדר טעו?! ניחא. הם לא מלאכים. מותר.
הם לא כתבו עכשיו בעיתונים מה היתה הפאשלה? גארנישט געשעהן. כל אחד נוהג ככה כשקורה לו משהו לא נעים.

אבל ההתנפלות הזאת כנגדם. מה יש בה? מלחמת קודש? חשש מ'השכלה'? הגנה על הדת?

שוב, כעומד מן הצד איני רואה כאן אלא קנאה ושנאה ותחרות ואי פרגון וכו' וכו' וכל שום וחניכה [וניקים] דאית להון.
וחבל על האי אתרא דבלי בכאילין!

הצבור אינו רואה בזה כפאשלה חד פעמים אלא ללמד על הכלל כולו יצא, מה גם שמדובר במלבי"ם וכל הבקי בספרי המלבי"ם יודע לזהות מיד שלא המלבי"ם כתב זה.
וכמו שהצבור מתנזר מרמדיה מכל מוצריה הוא הדין כאן
הגרוע מכל, זה הודעות מבולבלות שהם מנפיקים, עם חצאי אמת וחצאי שקר, וכידוע שהרבה אישי צבור הורשעו לא בגין העוון והפשע אלא בגלל שיבוש הליכי חקירה, ההתנהלות שלאחר מכן היא הקובעת במקרים כגון אלו, ולאו דווקא עצם הפאשלה.
אף אחד אינו שמח לאיד, בלעדי האתרים שעוז והדר נמנעו לפרסם אצלם, מי שהחל לריב עם כל העולם זה בר ששת, ואילו היה נוהג בתבונה מינימלית היה נמנע להתחיל עם האתרים השונים ולהשתלח בהרב בלוי ועוד כהנה, כידוע את התקשורת אי אפשר לנצח, ויש לחפש את היצירתיות איך להשלים איתם, ולא איך לריב איתם.
תודה לד שיש לנו פורום כמו אוצר החכמה אשר בעליהם נותנים במה לכל תגובה יהיה אשר יהיה שלא כמו אתרים שונים שמוחקים תיכף כל הודעה התומכת במכון עוז והדר.
תגובות כמו גוראריה רק מגביר את ייצר הנצחון של הני כלבין דחציפין הפועלים באתרים שונים ומשונים.
בתקווה שבימים הקרובים יופיע גם בעיתונות וגם באתרים השונים, תגובה הולמת ומסודרת אשר עמלים עליה טובי המוחות

נזכרתי בפנינה מעשי ידי "בר ששת", המקבלת משמעות מיוחדת באשכול זה.

בר ששת כתב:אכשר דרא:

כל קלדן - 'מחבר' נחשב.
כל 'בחור זעצער' - נעשה 'עורך'.
וכל ספר - 'לא היה כבושם הזה'.

כל חברותא ללימוד משנ"ב - 'כולל הוראה',
שיעור דף היומי - כולל בעלי בתים,
וישיבה בינונית - ישיבה למצויינים.

עליהם נזכיר, את המייעצים, מגשרים (שבעבר כונו 'מחטטים)
את ראשי הישיבות, שעד לא מכבר נחשבו ל'יודעי ספר'
ואת הנואמים - שבקושי שווים 'מגידי שיערים'.

הדעת היתה נוטה - שעדיין נותר התואר 'מכון' -
שמור לבית גדול המרכז בתוכו תלמידי חכמים,
אנשי ספר, גאונים מופלגים (כחברי 'אוצר הפוסקים' ועוד),
עתה הוראנו לדעת שגם בתחום זה אכשר דרא...

מקור: viewtopic.php?p=9044#p9044

שבתי מדאצ'ה של כמה ימים. אני שב, ומוצא שלא הפסדתי הרבה. פחות או יותר נמצאים באותו מקום, או באותו מכון. לרווחתנו נפתחו כו"כ ניקים חדשים שחשש גדול לי ששייכים הם למרבה-הניקים...
כששבתי על דבריהם מקופיא (כמה אפשר), נזכרתי בתיאור שהיו בעלי המוסר מתארים בפאתוס, ללמד מוסר לעם:

איש היה באחד מבתי הכנסיות שבגולה, ו'ר' גרונם' שמו. (היו מגידים שלא פירשו את שמו, מחשש של לשה"ר, העלימו ואמרו "ההוא גברא"). איש תם וישר, אם כי לא חכם גדול. לא מחבר ולא בן המחבר. אדם פשוט. וחשבון ארוך ומר היה לו עם גבאי בית הכנסת. הלה מחויב היה לו, כמה וכמה עליות. והוא קיפח את גרונו מלסלסל בפסוקי 'יקום פורקן' ושאר תפילות. הגדיל לעשות הגבאי ברשעותו, שאף את מקומו במזרח העביר לאחד מאנשיו שהרבו במחיר. ממש חוצפה יסגא!.
והיה האיש סר וזעף, שומר ומצפה ליום נקמה שיבוא במהרה.

בא היום מהר משציפה ---

היה זה באותה שבת-ראש-חודש, שבה היה מיודענו משתוקק לגשת לפני התיבה ולסלסל בקולו בתיפלת המוספין. אלא שהגבאי, רוח אחרת היתה עמו. שוב שלח כש"ץ את אחד מאנשי שלומו, שטובות הנאה מובטחים לו ממנו. ירד הלה, סלסל בקדיש החצוי, והכין עצמו יחד עם כל הקהל לתפילת העמידה.
ואז --- הגיע הרגע הגדול ---
שני חבטות עלו מן הבימה "בום! בום", והגבאי מלווה להן הוראה בארשת חשיבות: "אתה ירצת"!!! ---
ונכשל בלשונו, שאמר ירצת תימור יצרת.

ור' גרונם מתקצף: שומו שמים --- ירצת --- לסרס לשון הפיוט?! --- במזיד?!. אהה. לא איש אשר כמוהו יתן לעניין לעבור בשתיקה ולהיבלע בחיוך רפה של המתפללים. בצרחות החל מרעים: "נו, נו, אתה ירצת?! ירצת?! ירצת?! פע! פע!". ולא נח מזעקותיו שעה ארוכה עד שכבר כילו המתפללים את עמידתם. והביטו בו בבוז.

כאן היה קולם של המגידים נסדק, והציבור שהבין כי כעת בא המשל, ביקש לשוב ולהתנמנם. אלא שהקול חזר ורעם, רטט וירד חדרי בטן.
"כך הוא הדבר כאשר אדם קנאי, צר עין, תופס את רעהו בטעות קלה. עמל הוא לביישו, להודיע קבל עם ועולם את טעותו. ואינו מניח לרעהו להישמט בטענה כל שהיא".

הבונה כתב

יתכן מאד שהמשכיל הנ"ל רצה שפירושו ידמה לשל המלבי"ם, לכן מלבד שבנה אותו בתבנית המלבי"ם, פי' המילים ופי' הענין, גם העתיק ממקומות שונים מהמלבי"ם הקשורים לפסוקים מקהלת או למילים המופיעים בקהלת.

וכמה מחכמי הניק מתפלפלים בתירוץ הגאוני הזה.
לידיעתכם, ברד"ח [לא קרוב ולא ידיד של מנדלסון, כפי שנכתב וכבר הוער] הדפיס את ביאורו בשנת תר"י. המלבים הדפיס את פירוש שיר השירים בתר"ה, ואת פירוש ישעי' בתר"ט. וסביר שברד"ח כבר סיים אז את כתיבת חיבורו. יתר פירושי המלבי"ם לנך נדפסו לאחר מכן.

בר ששת כתב:שבתי מדאצ'ה של כמה ימים. אני שב, ומוצא שלא הפסדתי הרבה. פחות או יותר נמצאים באותו מקום, או באותו מכון. לרווחתנו נפתחו כו"כ ניקים חדשים שחשש גדול לי ששייכים הם למרבה-הניקים...
כששבתי על דבריהם מקופיא (כמה אפשר), נזכרתי בתיאור שהיו בעלי המוסר מתארים בפאתוס, ללמד מוסר לעם:

איש היה באחד מבתי הכנסיות שבגולה, ו'ר' גרונם' שמו. (היו מגידים שלא פירשו את שמו, מחשש של לשה"ר, העלימו ואמרו "ההוא גברא"). איש תם וישר, אם כי לא חכם גדול. לא מחבר ולא בן המחבר. אדם פשוט. וחשבון ארוך ומר היה לו עם גבאי בית הכנסת. הלה מחויב היה לו, כמה וכמה עליות. והוא קיפח את גרונו מלסלסל בפסוקי 'יקום פורקן' ושאר תפילות. הגדיל לעשות הגבאי ברשעותו, שאף את מקומו במזרח העביר לאחד מאנשיו שהרבו במחיר. ממש חוצפה יסגא!.
והיה האיש סר וזעף, שומר ומצפה ליום נקמה שיבוא במהרה.

בא היום מהר משציפה ---

היה זה באותה שבת-ראש-חודש, שבה היה מיודענו משתוקק לגשת לפני התיבה ולסלסל בקולו בתיפלת המוספין. אלא שהגבאי, רוח אחרת היתה עמו. שוב שלח כש"ץ את אחד מאנשי שלומו, שטובות הנאה מובטחים לו ממנו. ירד הלה, סלסל בקדיש החצוי, והכין עצמו יחד עם כל הקהל לתפילת העמידה.
ואז --- הגיע הרגע הגדול ---
שני חבטות עלו מן הבימה "בום! בום", והגבאי מלווה להן הוראה בארשת חשיבות: "אתה ירצת"!!! ---
ונכשל בלשונו, שאמר ירצת תימור יצרת.

ור' גרונם מתקצף: שומו שמים --- ירצת --- לסרס לשון הפיוט?! --- במזיד?!. אהה. לא איש אשר כמוהו יתן לעניין לעבור בשתיקה ולהיבלע בחיוך רפה של המתפללים. בצרחות החל מרעים: "נו, נו, אתה ירצת?! ירצת?! ירצת?! פע! פע!". ולא נח מזעקותיו שעה ארוכה עד שכבר כילו המתפללים את עמידתם. והביטו בו בבוז.

כאן היה קולם של המגידים נסדק, והציבור שהבין כי כעת בא המשל, ביקש לשוב ולהתנמנם. אלא שהקול חזר ורעם, רטט וירד חדרי בטן.
"כך הוא הדבר כאשר אדם קנאי, צר עין, תופס את רעהו בטעות קלה. עמל הוא לביישו, להודיע קבל עם ועולם את טעותו. ואינו מניח לרעהו להישמט בטענה כל שהיא".

בכל אלה לא מצאתי איזכור ניקו של בעל ה'פנינים'?... שאתא ובא לאתרן במיוחד לצורך ענייננו...

זכור אני היטב את אותה פרשה עגומה בבית הכנסת, אלא שהמגיד לא מסר עדותו כדין, או שהשומעים עיוותו במרוצת השנים.
ומעשה שהיה כך היה: אותו ר' גרונם אורח היה בבית הכנסת ההוא. מעיר אחרת היה ולא היה לו מכיר ומודע בעיר זו. לפני תפילת המוסף עלה הגבאי לבימה, המתין בציפייה דרוכה לסיום הקדיש והושיט את זרועו הארוכה והתכונן לחבוט בבימה ולהכריז "אתה ירצת". לצד הבימה עמד לו מצונף ר' יענקל הישיש, עטוף בטליתו ופניו כבושות בסידור. נשמע הקהל שאמרו א--מ--ן בניגון של ראש חודש, ולפתע הנחית הגבאי הזחוח את פרסת ידו על ראשו של ר' יענקל המסכן, והצליף אחת שתיים ושלוש. מסתבר שהגבאי מפאת זלזולו בתפקידו סבר שהראש המעוטף בטלית הוא הבימה. תיכף נפל ר' יענקל תחתיו מתעלף, שהלוא ידוע שגבאינו בעל בשר שכריסו מהלכת לפניו וידו עשויה להמית. נרעדו כמה מתפללים ורצו לחוש לעזרת הישיש, אבל הגבאי חסם את דרכם בקריאה נחושה: "הענין בטיפול" אבל הניח את הישיש מבוסס בדמו. נענו המתפללים לקריאתו ונעמדו לתפילה. ר' גרונם, שאורח היה בבית הכנסת ומעיר אחרת היה, לא הסכין עם המראה הזר, כי בסכלותו לא ידע את נחת זרועו של הגבאי מהלך האימים. הוא ראה לנגד עיניו רק את הצו האלוקי "לא תעמוד על דם רעך!" וניגש לישיש לבדוק מה מצבו ולהעמידו על רגליו. הגבאי לא היה רגיל שממרים את דבריו המפורשים, זינק לעבר ר' גרונם הדפו לאחוריו ואת ר' יענקל הותיר בשלולית דמו, בעודו זועק: "הכי אסור לטעות פעם? כל אחד טועה, ורק צר עין תופס את רעהו בטעות קלה". בין כך ובין כך נפח ר' יענקל את נשמתו.

חוצפא יסגא כתב:זכור אני היטב את אותה פרשה עגומה בבית הכנסת, אלא שהמגיד לא מסר עדותו כדין, או שהשומעים עיוותו במרוצת השנים.
ומעשה שהיה כך היה: אותו ר' גרונם אורח היה בבית הכנסת ההוא. מעיר אחרת היה ולא היה לו מכיר ומודע בעיר זו. לפני תפילת המוסף עלה הגבאי לבימה, המתין בציפייה דרוכה לסיום הקדיש והושיט את זרועו הארוכה והתכונן לחבוט בבימה ולהכריז "אתה ירצת". לצד הבימה עמד לו מצונף ר' יענקל הישיש, עטוף בטליתו ופניו כבושות בסידור. נשמע הקהל שאמרו א--מ--ן בניגון של ראש חודש, ולפתע הנחית הגבאי הזחוח את פרסת ידו על ראשו של ר' יענקל המסכן, והצליף אחת שתיים ושלוש. מסתבר שהגבאי מפאת זלזולו בתפקידו סבר שהראש המעוטף בטלית הוא הבימה. תיכף נפל ר' יענקל תחתיו מתעלף, שהלוא ידוע שגבאינו בעל בשר שכריסו מהלכת לפניו וידו עשויה להמית. נרעדו כמה מתפללים ורצו לחוש לעזרת הישיש, אבל הגבאי חסם את דרכם בקריאה נחושה: "הענין בטיפול" אבל הניח את הישיש מבוסס בדמו. נענו המתפללים לקריאתו ונעמדו לתפילה. ר' גרונם, שאורח היה בבית הכנסת ומעיר אחרת היה, לא הסכין עם המראה הזר, כי בסכלותו לא ידע את נחת זרועו של הגבאי מהלך האימים. הוא ראה לנגד עיניו רק את הצו האלוקי "לא תעמוד על דם רעך!" וניגש לישיש לבדוק מה מצבו ולהעמידו על רגליו. הגבאי לא היה רגיל שממרים את דבריו המפורשים, זינק לעבר ר' גרונם הדפו לאחוריו ואת ר' יענקל הותיר בשלולית דמו, בעודו זועק: "הכי אסור לטעות פעם? כל אחד טועה, ורק צר עין תופס את רעהו בטעות קלה". בין כך ובין כך נפח ר' יענקל את נשמתו.

ש"י עגנון קם לתחייה !!!

שבטיישראל כתב:

חוצפא יסגא כתב:זכור אני היטב את אותה פרשה עגומה בבית הכנסת, אלא שהמגיד לא מסר עדותו כדין, או שהשומעים עיוותו במרוצת השנים.
ומעשה שהיה כך היה: אותו ר' גרונם אורח היה בבית הכנסת ההוא. מעיר אחרת היה ולא היה לו מכיר ומודע בעיר זו. לפני תפילת המוסף עלה הגבאי לבימה, המתין בציפייה דרוכה לסיום הקדיש והושיט את זרועו הארוכה והתכונן לחבוט בבימה ולהכריז "אתה ירצת". לצד הבימה עמד לו מצונף ר' יענקל הישיש, עטוף בטליתו ופניו כבושות בסידור. נשמע הקהל שאמרו א--מ--ן בניגון של ראש חודש, ולפתע הנחית הגבאי הזחוח את פרסת ידו על ראשו של ר' יענקל המסכן, והצליף אחת שתיים ושלוש. מסתבר שהגבאי מפאת זלזולו בתפקידו סבר שהראש המעוטף בטלית הוא הבימה. תיכף נפל ר' יענקל תחתיו מתעלף, שהלוא ידוע שגבאינו בעל בשר שכריסו מהלכת לפניו וידו עשויה להמית. נרעדו כמה מתפללים ורצו לחוש לעזרת הישיש, אבל הגבאי חסם את דרכם בקריאה נחושה: "הענין בטיפול" אבל הניח את הישיש מבוסס בדמו. נענו המתפללים לקריאתו ונעמדו לתפילה. ר' גרונם, שאורח היה בבית הכנסת ומעיר אחרת היה, לא הסכין עם המראה הזר, כי בסכלותו לא ידע את נחת זרועו של הגבאי מהלך האימים. הוא ראה לנגד עיניו רק את הצו האלוקי "לא תעמוד על דם רעך!" וניגש לישיש לבדוק מה מצבו ולהעמידו על רגליו. הגבאי לא היה רגיל שממרים את דבריו המפורשים, זינק לעבר ר' גרונם הדפו לאחוריו ואת ר' יענקל הותיר בשלולית דמו, בעודו זועק: "הכי אסור לטעות פעם? כל אחד טועה, ורק צר עין תופס את רעהו בטעות קלה". בין כך ובין כך נפח ר' יענקל את נשמתו.

ש"י עגנון קם לתחייה !!!

אתה מציע לו ניק נוסף?...

[תיתי לו לשבטי שלא קרא עגנון מימיו כניכר מהשוואה הבלתי מוצלחת. עכ"פ ר' גרונם יקום פורקן הוא דמות של מגיד מתוך ספריו של אותו לץ. גרשום שלום בזכרונותיו 'מברלין עד ירושלים' כותב כי לדעתו בדמות זו נתכון עגנון לרב"צ יאדלר. אגב הוא מתאר שם דרשה של רב"צ יאדלר ברגשנותו ובתקיפותו על כל החילוניים וכותב שם שבדורנו אפשר לשמוע כעין זה מפי ... הרב שך].

איש_ספר כתב:[תיתי לו לשבטי שלא קרא עגנון מימיו כניכר מהשוואה הבלתי מוצלחת.

viewtopic.php?p=49877#p49877[code][/code]

אחת הבעיות המרכזיות, המגלמות את הזלזול והקלות ראש שעל פיו החליטו לזהות את הכת"י כשייך למלבי"ם, הוא עפ"י שני מקומות שבו החיבור דומה לפירוש המלבי"ם (ובע"פ נמסר מפי אותו אברך מוצא הכת"י, מקום שלישי). אולם בבדיקת כל המקומות שהמלבי"ם מציין פסוקים מקהלת, ניתן לומר שיותר משישים פעמים אין הכת"י דומה לפירושו של המלבי"ם.
הזהו מכון תורני? המכבד את עצמו? (את קוראיו קשה לצפות ממנו לכבד). זהו "צוות תלמידי חכמים"?
מלבד זאת, כל מי שניסה או התקבל לעריכה במכון עוז והדר, יותר כמה קל הדבר, וכמה הם בודקים את 'התלמיד חכם' שבו.
כאן תפסו אותם על חם, אולם ברור שבשיטת העבודה שלהם, ימצאו לאורך השנים טעויות חמורות נוספות, וכדי בזיון וקצף.

יוסףחיים כתב:אחת הבעיות המרכזיות, המגלמות את הזלזול והקלות ראש שעל פיו החליטו לזהות את הכת"י כשייך למלבי"ם, הוא עפ"י שני מקומות שבו החיבור דומה לפירוש המלבי"ם (ובע"פ נמסר מפי אותו אברך מוצא הכת"י, מקום שלישי). אולם בבדיקת כל המקומות שהמלבי"ם מציין פסוקים מקהלת, ניתן לומר שיותר משישים פעמים אין הכת"י דומה לפירושו של המלבי"ם.
הזהו מכון תורני? המכבד את עצמו? (את קוראיו קשה לצפות ממנו לכבד). זהו "צוות תלמידי חכמים"?
מלבד זאת, כל מי שניסה או התקבל לעריכה במכון עוז והדר, יותר כמה קל הדבר, וכמה הם בודקים את 'התלמיד חכם' שבו.
כאן תפסו אותם על חם, אולם ברור שבשיטת העבודה שלהם, ימצאו לאורך השנים טעויות חמורות נוספות, וכדי בזיון וקצף.

ראוי שאחד יעלה לכאן את המבוא לספר הנ"ל כדי לראות מהן ההוכחות והמקבילות לפירושיו השונים. או למצער יביא את שני המקומות הדומים.

בהקדמת עוז והדר לפירוש שע"ש מלבי"ם:
"עדות להימצאות פירוש על ספר קהלת מצויה בדברי רבינו עצמו בספרו ארץ חמדה ביאורים לאגדות חזל ב"ב עג, שם כתב: 'וכבר הארכתי בזה בקהלת' ואכן בחיבור הנוכחי הנדפס לראשונה מופיע הביאור הנזכר שם."
הערה שלי: אולי מופיע, אך ודאי לא באריכות.
כאן המקום לציין שבסוף ארץ חמדה יש ביאורים (בדרך דרש?) על כמה פסוקי קהלת. ויש לסמוך על המלבה"ד שלא לשם הכוונה ב"הארכתי בזה בקהלת".
ויש להאריך יותר בציטוט הארץ חמדה, שכך כתב שם בד"ה ואמר עוד: "דהנה ידוע שיש י"ב מזלות טלה שור ודומיהם וכל מזל משמש בחדש... והנה מהז' כוכבי לכת עיקרם הוא השמש וכבר הארכתי בזה בקהלת".
ההשוואה שמצא המלבה"ד של החיבור הזה, היא כנראה בביאור המלות א, ג שכתב "תחת השמש - כנוי לתבל הלזו אשר היא תחת הגלגלים, ויאמר תחת השמש על כי פעולותיו נראים וידועים יותר מפעולות שאר הכוכבים". אני לא רואה כאן השוואה. ואולי יש השוואה שוה יותר?
ובהמשך ההקדמה במהדו' עוז והדר: "כן ישנם מקבילות בין פירושים.... בספר נחמיה א ז ביאר רבינו את הפסוק וחיבל את מעשי ידיך (ה ה) ש'חיבל' הוא מל' עבוט ומשכון, ואף בכת"י הנוכחי... גם בס' איוב כ ב ביאר את הכתוב ומי יחוש חוץ ממני (קהלת ב כה) בצורה מחודשת לפיה 'יחוש' הוא מלשון חוש הטעם ולא מלשון חשש או פירושים אחרים שפירוש בו המפרשים, וכן הוא לפנינו בכת"י".
את בדיקת המקבילות הללו אני משאיר למבקרי המומין דכאן, וכזכור לי שלפחות אחר מהם בדקתי בשעתו והתרשמתי שזה לא בדיוק מקביל.
אגב, שמו של המלבי"ם נדבק בטעות, לא רק לפי' הגש"פ לר"נ משכיל לאיתן (שעשה מעין "נדפס כמו באמשטרדאם") . אלא ככל הזכור לי , גם בחידושי המלבי"ם על הש"ס, ליקוט שערך יהודי בשם ר' שלמה דריליך מכל ספרי המלבי"ם לפי סדר הש"ס, הוסיף מדיליה כמה הבלים שכמדו' כבר ראיתים מצוטטים בשם "מלבי"ם על הש"ס".

חברים יקרים.

מקום זה נועד לדברי תורה ומילי דחכמה ולא לפורקן יצרים וחיסול חשבונות !

הענין לכשעצמו הובהר כבר בתחילה. אכן מישהו טעה, מישהו לא ביקר מספיק ויצא מה שיצא.
החגיגות כאן של כמה כותבים והבעת השמחה לאיד הבלתי מוסתרת, גורעים בעיקר מכבודם של אותם כותבים.
הביקורת שאפשר להשמיע כנגד עוז והדר על העדר ביקורת מספיקה, היא בודאי נכונה - ובמידה לא פחותה - אצל שאר המכונים התורניים. כידוע לכל. באופן שההטחת הדברים רק בפני עוז והדר מלמדת על נימה לא עניינית שהשתרבבה לכאן. דבר פסול לחלוטין.
בנוסף לכך: הזכויות של עוז והדר בהנחלת מהדורות נוחות ומאירות עינים, הם גדולות עד למאד, ולא יכהו מכשלון קטן שכזה. תמיד יש מה ללמוד ולהשתפר, אך דומה שאין כאן מי שלא קיבל הנאה משימוש באחד מן הספרים שי"ל בהוצאתם. וכולנו חייבים איפוא להכיר טובה להם על כך.  

ידידכם
ארז סלע

אוצר,
אני מכיר את 'חוצפא יסגא' על שלל ניקיו, וברצוני לומר לך שאין לו כל אינטרס להתנקם ב'עוז והדר', הוא מעולם לא עבד שם, מעולם לא רצה לעבוד שם, ואין לו שום קשר עמם. הוא מתעסק בעריכת ספרים וכדומה עבור אנשים אחרים ומקבל תמורה הרבה יותר גבוהה מאלו שעובדים ב'עוז והדר'.
שמא יש ל'חוצפא' שמחה לאיד, איני יודע. ה' יראה ללבב!

גם אני אפתח בעת נעילה, ואתנצל על האד הומינם שעשיתי כאן.
מטרתי היתה להגן על האברך הנכבד מגלה הכתב שעיקר נפילתו
משום שלא שנה בכתבי המשכילים, ולא ידע להיזהר מהם.
אגב הויכוח נטיתי, והטלתי רפש במי שאיני מכיר, וכפי הנשמע
יש עמו תורה במידה גדושה, ואנוכי לא ידעתי. שבתי ונחמתי,
ואבקש מחילה.

מהות הדיון בפורום בו אנשים כותבים תחת כינויים ולא תחת שמם, הוא הדיון לגופם של דברים ולא לגופם של כותבים.
איני מכיר את רוב ככל הכותבים כאן, את מחשבותיהם ויצריהם (ואף לו הייתי מכיר, לא הייתי סומך על עצמי לשפוט את מוצא ויסוד הדברים). אני שופט את הדברים כמות שהם, ומשכך אני סבור שהלהיטות המאפיינת את חלק מההודעות הכתובות כאן, אש זרה נושבת בהם. אש אשר לא ציווה אלקים.
יהיה איך שיהיה, עלינו לנהוג בכבוד זה בזה, ובפרט כלפי המפעל החשוב עוז והדר אשר את פירותיהם הטובים אנו אוכלים בעוה"ז.  

כל אחד שיקרא ביושר את התגובות המנומקות שלי יווכח שהתייחסתי במישרין ובמפורש לכל המכונים התורניים (מי פחות ומי יותר). אבל שמא לא הודגש הדבר מספיק. ואכן אין הקולר תלוי ב"עוז והדר" לבדו, אלא כולם אימצו נורמה פסולה זו של עריכה-חובבנית ומאחזת עיניים וזלזול חמור בדרישותיו של התחום. הנזק המתמשך והמחמיר לספרות התורנית בעטייה של התנהלות חובבנית זו היא גדולה ומשמעותית יותר מאשר היטפלות למכון מסוים, וק"ו לעורך מסוים. הפרשיה העגומה הזו היתה 'קריאת השכמה' ונורה אדומה שצריכה להבהב בנפשו של כל מי שעתיד הספרות התורנית חשוב לו.
אני לכשעצמי אין בי להיטות, כי אם כאב ורוגז על הידרדרות גוברת של "מכונים תורניים" המורידים ספרים חשובים רבים לטמיון בגלל התנהלות בלתי מקצועית והצפת השוק בעורכים בלי הכוונה ראויה. חבל מאוד.
אני שב ומדגיש שאין הדברים אמורים במיוחד כלפי עוז והדר, שאינו אלא חלק מהעדר. ולוואי שהמסר יילמד.
אגב, כבר היו דברים לעולמים, והמתעניינים יהנו מביקורתו החריפה של פרופ' תא-שמע על מוסד הרב קוק לפני ארבעים שנה: http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.asp ... 53&hilite=

בואו חשבון! כיצד קרה הדבר?!

זכרו שנות דור אחד אחורה. פיתחו לכם רמב"ם דפוס שבתאי פרנקל, הציצו ברשימת העורכים, האם יש מישהו שאינו 'גאון' במלוא מובן המילה? כל הנזכרים הרבו בישיבה וקנו חכמה בהפלגה. כך הדבר גם במערכת אוצר הפוסקים (שהוז' בהבלעה), כך היה גם במכונים נוספים. מה היה לנו?!

נחוץ להזכיר, כי עד לפני כמה שנים, היה 'עוז והדר' מכון ראוי לשמו. תלמידי החכמים שבו, לא היו רק משאלת לב הקופירייטרים. אלו שקדו על משנתם שנים ארוכות, עד שהעלו בחכתם את הש"ס המפואר שעליו גאוות המכון. בסביבות 20(!) שנה התארכה העבודה המפרכת הזו, ללבן כל גרסא ולהסיר כל שיבוש. עוז והדר היה במקומם.

לאחר שהש"ס שבהוצאתם הפך מותג, קפצו עליו סוחרים בעלי חוש מפותח. אלו הבינו את הפוטנציאל הנדיר שיש במותג הזה, וגמרו אומר לרכב על במתי ההצלחה. אותה מוטציה שעשה המכון מני אז, הדהימה את כל המתחרים. אחת לחודש, הנפיקו כרך עב-כרס שיש בו כדי להמית. קצב מטורף לכל הדעות. (יותר מהיר מעיתון יומי!).

הדבר אילץ את כל המכונים להיחפז לזרז קצב ולתעל את שכר הסופרים לשכר הקופירייטרים, המפיצים, נהגי המשאיות ולבלרי העיתונים. אפילו המכון 'ארטסקרול' שעבודת תרגום ביאור הש"ס שלהם התפרסה על פני שני מחזורים, החלו לחשוש שלא לאבד את השוק. אלו נאלצו להדביק את הקצב המטורף, ורק בחסדי שמים ובעתודות שכר, עלה בידם לשמור על איכות בלתי מתפשרת.

הטעות המעציבה שאירעה, אמורה לענ"ד, להביא לחשבון נפשם של כל הנוגעים בעריכה - כולל של המתעשרים מ'קורסים לעריכה תורנית'. זכרו, לא תהא תורתנו הקדושה פחותה מספרות חיצונית ועיתונאית. תתגבר השמירה והיראה מעריכת דברי רבותינו, ויבדקו בשבעים ושבעה דרכים הבאים לעסוק בשעריה.

בהמשך לדברי 'למה-למה-מה' (שנאמרו בקול ברור ולא בגמגום, אין שמו מעיד עליו),
בתוך דבריו היה נשמע שהביקורת מופנית בעיקר לעיתון המוגדל והמגודל המונפק אחת לחודש כשהכונה ל'מתיבתא' על מגרעותיה ומעלותיה

רצוני להוסיף מה ששמעתי ממו"ר הגרא"י צוקער שליט"א (שכבר פקיע שמי' כבר סמכא בכל הענין ואכמ"ל),
שדיבר על ש"ס עז והדר עצמו באמרו שהכרכים שהושקעו בהם שנים ומהדורות חוזרות עוד אפשר לקלבם,
אך "השלמת הש"ס" המהירה שנעשתה בקצב מטורף (אולי מחשש מתחרים) הוציאו מסכתות שלמות כספר שאינו מוגה!!!

[גילוי נאות - מדומה אני שגם הטור של שירת דבורה מונח אצלו בבית על המדפים כשה'פנל' בפנים והדפים כלפי חוץ - כך הוא 'מסמן' ספר שאינו מוגה]

אין ספק שאדם/אגודה/מכון המוציא ספר לרשות הרבים חייב לקחת בחשבון שבאם המצא תמצא טעות בדבריו, לא יכסו על טעותו ולא יחוסו עליו.
מצד שני לא נראה לי הוגן טיעונים שאי אפשר להתמודד מולן ולא להשיב עליהם, כגון: מכון פלוני הינו חבורת חובבנים/מדפיסים/זעצרים, וכל חיבוריהם מלאים שגיאות כרימון וכו'.
וזאת מבלי לנקוב בדוגמאות שיאמתו את הדברים. דוגמאות שאפשר לבחון אותם ולהשיב עליהם במידת האפשר.
לפיכך, באם יעלה כאן מישהו רשימה של שגיאות וחסרונות שמצא בספר מסוים, יש מקום לדברים, (תוך כדי עיון הדק היטב בלכות לשה"ר, מה מותר ובאיזה אופן) עם כל ההשתתפות בצער על כשלונו של המחבר. אך הודעות מהסוג הראשון, לא נאפשר הופעתן כאן.

אקוה כי הדברים מובנים ומתקבלים.