פרומקייט על חשבון הרך הנימול

[יוסי 10]

שמעתי שהגר"ח גריינימן שליט"א היה בנים, [אולי אפילו רק אחד] שמל בעצמו, ואח"כ הפסיק מטעם שלא יהיו כאלו שירצו לחקותו, תמיד הבנתי שחשש שיהיו כאלו שלא יודעים למול טוב, עכשיו אני חושב, אולי גם בלי זה, אולי חש שיגרם צער לתינוק.

הרושם שלי, שהוא מחבב מוהלים שמלים בזריזות, כך לפי שמועות שהבנתי.

[עשוי לנחת]

ואולי בכל זאת תסביר לבור כמוני, איזה צערא דינוקא יש כאשר האבא הוא נורמלי ויודע לחתוך כמו שצריך, והמוהל עומד על גביו ויש לו ניסיון בזה, ואינו משבש כלל את עבודת המוהל.
ואם מפני שזה עלול לקחת עוד כמה שניות האם בגלל זה דוחים הלכות?
אתמהה.

לא אמרתי שזה גורף, רק שפעמים רבות בהתאם לכך שהאב אין לו את הנסיון של המוהל, ברור שיקח יותר זמן ויהיה יותר צערא דינוקא. כמובן צערא דינוקא זה שיקול חשוב כשיש אפשרות למנוע אותו.
וזה לא נקרא כלל שדוחים הלכות, לאחר שהפוסקים [בפרט בזמנינו] נקטו שאין לחוש לשיטת האו"ז והש"ך. ברור שאם היינו פוסקים כהאו"ז או אפי' שיש עדיפות הלכתית לאב, לא היינו חוששים לצערא דינוקא, אך לאחר שזה רק 'ענין' ומנהג, ברור שיש שיקולים עדיפים.
אמנם אם המוהל יודע שהאב יציב מספיק ולא יתרגש מידי ויחתוך כראוי הפוסקים נוקטים שאפשר לתת לו למול.

ואם יש חשש שהאבא לא יחתוך מספיק וישבש את עבודת המוהל אין זה קשור כלל לצערא דיונוקא, אלא לאבא לא נורמלי, אשר אינו חושש לקלקל לבנו. ומאבא כזה יתכן ויש לקחת ממנו את הילד לצמיתות.

למה לא נורמלי? טבעי מאוד ברגעים מרגשים אלו, שהאב חושש לחתוך מידי, בפרט אם הוא חושב בטעות שחיתוך רב מידי הוא מסוכן ובלתי הפיך, וזה מצוי בהחלט.

עניין המהירות אינו משחק כל תפקיד בהלכה, ולכל הפחות כך הוא ברוב הפוסקים, וכמעט ולא עלה על דעת אחד מהם לצוות לעשות חיתוך של עור הערלה ועור הפריעה יחד מפני המהירות, וצערא דיונוקא, וגם אם יש פוסקים שכך כתבו, אך אין נוהגים כך, כפי הידוע לי.

המהירות היא אכן לא מעלה בפני עצמה, היא רק סימן למיומנות המוהל.
מה שלא עושים חיתוך ופריעה כאחד למנוע צערא דינוקא זה לא ראיה, כי זה צורת המצוה, וכאמור צערא דינוקא זה לא שיקול מול נושא הלכתי.

אגב, טרם ראיתי אבא שסופר את הסטירות בטרם הוא מחטיף לילד שלו, שלא יעבור על פן תוסיף, ועוד כהנה, ופתאום כאן, כולנו חיישינן לצערא דיונקא, גם לא ראיתי מישהו שמונע את עצמו מלקחת את בנו לביה"ח הדסה עין כרם כאשר מנתחים שם גם מתמחים. ועוד אין ספור דוגמאות.

זה אכן בעיה, אסור לצער ילד שלא לצורך, לא ברור מה הקשר לכאן? כיון ששנו בזה הותרה לנו?

משהו השתבש לנו בעשיית הברית, ואסור לו לתינוק לבכות יותר משנייה, ויש תחרות בין המוהלים, מי יודע לעשות יותר מהר, כאשר הרבה פעמים בגלל זה אינו עושה המוהל כהלכה. מפני הלחץ שמופעל עליו, ומפני מה יאמרו הבריות. וגם אם המוהלים לא יגידו לך, אז אני אומר לך.

צודק בהחלט בכל מילה. יש מוהלים שלא מלים כראוי או לא כשיעור ולכן התינוק לא בוכה.
אך כאמור יש במהירות סימן למיומנות, כמובן כשהמוהל יר"ש ומוחזק כמקפיד על ההלכה.

[ברסלב]

ואם יש חשש שהאבא לא יחתוך מספיק וישבש את עבודת המוהל אין זה קשור כלל לצערא דיונוקא, אלא לאבא לא נורמלי, אשר אינו חושש לקלקל לבנו. ומאבא כזה יתכן ויש לקחת ממנו את הילד לצמיתות.

למה לא נורמלי? טבעי מאוד ברגעים מרגשים אלו, שהאב חושש לחתוך מידי, בפרט אם הוא חושב בטעות שחיתוך רב מידי הוא מסוכן ובלתי הפיך, וזה מצוי בהחלט.

הרב עשוי לנחת,
כוונתי, שאם היו חוששים שהאב לא יחתוך כדבעי, ויווצר תקלות שונות ומשונות, הרי אין כאן חשש של 'צערא דיונקא' אלא חשש 'חבלה' בילד, ולא צריכים לזה לא פוסק ולא נביא, ופשוט הדבר שאין לתת לאב לגשת לתינוק למול, מחשש 'שיחבל' בילד, ואם האב מתעקש למול יש להסירו בכוח מן הילד ולצמיתות. – וכיון שכתבו האחרונים הטעם שאין לתת לאב לגשת למול מפני צערא דינוקא, בהכרח, שלא חששו לחבלה בילד. אלא לצערא בלבד, ועל זה שאלתי האם מפני צערא דוחים הלכות.

ושפיר קאמרת, שאין זה הלכה אלא עניין. ועל כן צערא דיונקא דוחה את העניין והמנהג.

[עשוי לנחת]

ואם יש חשש שהאבא לא יחתוך מספיק וישבש את עבודת המוהל אין זה קשור כלל לצערא דיונוקא, אלא לאבא לא נורמלי, אשר אינו חושש לקלקל לבנו. ומאבא כזה יתכן ויש לקחת ממנו את הילד לצמיתות.

למה לא נורמלי? טבעי מאוד ברגעים מרגשים אלו, שהאב חושש לחתוך מידי, בפרט אם הוא חושב בטעות שחיתוך רב מידי הוא מסוכן ובלתי הפיך, וזה מצוי בהחלט.

הרב עשוי לנחת,
כוונתי, שאם היו חוששים שהאב לא יחתוך כדבעי, ויווצר תקלות שונות ומשונות, הרי אין כאן חשש של 'צערא דיונקא' אלא חשש 'חבלה' בילד, ולא צריכים לזה לא פוסק ולא נביא, ופשוט הדבר שאין לתת לאב לגשת לתינוק למול, מחשש 'שיחבל' בילד, ואם האב מתעקש למול יש להסירו בכוח מן הילד ולצמיתות. – וכיון שכתבו האחרונים הטעם שאין לתת לאב לגשת למול מפני צערא דינוקא, בהכרח, שלא חששו לחבלה בילד. אלא לצערא בלבד, ועל זה שאלתי האם מפני צערא דוחים הלכות.

למה זה חבלה? הוא לא חותך יותר מידי, הוא חותך פחות מידי, זה רק גורם שאחר כך המוהל יצטרך לשפץ, ולהוסיף ולחתוך, וזה מה שמוסיף צערא דינוקא, הדגשתי גם שהאב מפחד לחינם, כי גם אם חותכים יותר מידי עור, כל עוד שיש מגן, אין בזה בעיה כ"כ.

[שחר]

שמעתי שהגר"ח גריינימן שליט"א היה בנים, [אולי אפילו רק אחד] שמל בעצמו, ואח"כ הפסיק מטעם שלא יהיו כאלו שירצו לחקותו, תמיד הבנתי שחשש שיהיו כאלו שלא יודעים למול טוב, עכשיו אני חושב, אולי גם בלי זה, אולי חש שיגרם צער לתינוק.

הרושם שלי, שהוא מחבב מוהלים שמלים בזריזות, כך לפי שמועות שהבנתי.

ואני שמעתי מעשה ג"כ עם הגרח"ג שליט"א (כך בזכרוני), שפעם כובד באיזה סנדקאות ונתנו לאבי הבן החיתוך, והמוהל כמובן שם מגן, אבל ההמשך מזעזע קצת אבל זה יהא טוב לתשומת ליבם של כל הכותבים הרבים הנ"ל שחושבים שהנידון רק מצד "קצת" צערא דינוקא, הסיפור נגמר ל"ע בזה שאבי הבן התחיל לחתוך מתחת למגן.... ה"י!!!
הגרח"ג כמעט והתעלף, ועימו העומדים שם, ואח"כ עמלו קשה לראות שלא עשאו לבנו לגמרי כרות וכו' (איני זוכר הפרטים), וכמדומני שזו הסיבה שלא נותן לאבי הבן למול.
כמובן שאין במעשה אחד לשקף את הכל, אבל יתכן שמספיק טעות אחת חמורה כזאת כדי שלא יתנו לאנשים לשחק בחיים של אחרים ואפילו הם ילדיהם.

[אוהב ספרים]

וכמובן יש שנהגו להוציא מפיו הרך, את ספוגית היין, כדי שישמע קולו הבוכה ב'קיים את הילד' ויתעוררו כל המשתתפים.

בהקשר לזה, ידוע המסופר על אחד הרבי מריבניץ זצ"ל שכידוע מסר את נפשו מאחורי מסך הברזל על מצוות המילה, חירף נפשו וגמע מרחקים בקור ובסערה להכניס עוד זרע ישראל בברית. חביבה היתה עליו המצווה עד שגם בזקנותו בארה"ב, לא חדל מלקיימה, אף שכבר היה מתקשה והיה הדבר אורך זמן רב, ופעמים שהיו התינוקות מתעלפים מכאב (כך מסופר).
פעם אחת, הזדמן לו לר"י מסאטמר זי"ע שהתכבד בסדנקאות בברית שכזו. ונוכח לראות את הדבר. אמר לו בשנינות כדרכו: 'יודע הרבי, למעשה גם אני מוהל אני, יודע הרבי למה בכל זאת אינני מל?' והוא מפרק לה: 'הסיבה פשוטה, כי כבר אינני יכול'...

הוורט קצת יותר חריף,
הרבי מסאטמר אמר לו: אתם יודעים?! גם אני מוהל!, אז שאל אותו: ומדוע אינך מל? ענה לו: בגלל שאני לא יודע למול...
וראה בשו"ת משנה הלכות חלק טז סימן פב [קצת הוריד מהחריפות...]
"ופעם שמעתי על גדול אחד שמל ולא הי' מומחה, והסנדק אמר לו שגם אני מוהל, ואמר המוהל להסנדק ולמה אין אתם מוהלים, א"ל וייל איך קען נישט, אין איר קענט אויך נישט, ולא אכתוב השמות מפני הכבוד".

מיותר לומר שהסיפור לכאורה לא היה ולא נברא. בכלל הם לא היו יחד בהרבה בריתות אחד או אולי שתיים

[ברקים רב]

מיותר לומר שהסיפור לכאורה לא היה

אוקסימורון.

[גם זו לטובה]

חזרה לנושא האשכול
האם מותר לצער קצת את הינוקא לצורך מצוה של האבא? האם ברור שמנהגו של האדמור מבעלזא שונה מהמל בעצמו?

[עושה חדשות]

נקודה אחרת בכלל.

באופן שלא היה צערא דינוקא, (הרדמה מקומית ע"י משחה), אומרים שהשמחה במעונו? ולפי תוס' במו"ק ח: לא עושים בכה"ג סעודה ברגל? או דאמרי' "לא פלוג"?

[שבטיישראל]

לענין הנושא של האשכול בענין מילת האב עי' באות שלום סי' רס"א אות א' ששפיר דמי לנהוג כן

[יוסף שרייבער]

וכמובן יש שנהגו להוציא מפיו הרך, את ספוגית היין, כדי שישמע קולו הבוכה ב'קיים את הילד' ויתעוררו כל המשתתפים.

בהקשר לזה, ידוע המסופר על אחד הרבי מריבניץ זצ"ל שכידוע מסר את נפשו מאחורי מסך הברזל על מצוות המילה, חירף נפשו וגמע מרחקים בקור ובסערה להכניס עוד זרע ישראל בברית. חביבה היתה עליו המצווה עד שגם בזקנותו בארה"ב, לא חדל מלקיימה, אף שכבר היה מתקשה והיה הדבר אורך זמן רב, ופעמים שהיו התינוקות מתעלפים מכאב (כך מסופר).
פעם אחת, הזדמן לו לר"י מסאטמר זי"ע שהתכבד בסדנקאות בברית שכזו. ונוכח לראות את הדבר. אמר לו בשנינות כדרכו: 'יודע הרבי, למעשה גם אני מוהל אני, יודע הרבי למה בכל זאת אינני מל?' והוא מפרק לה: 'הסיבה פשוטה, כי כבר אינני יכול'...

הוורט קצת יותר חריף,
הרבי מסאטמר אמר לו: אתם יודעים?! גם אני מוהל!, אז שאל אותו: ומדוע אינך מל? ענה לו: בגלל שאני לא יודע למול...
וראה בשו"ת משנה הלכות חלק טז סימן פב [קצת הוריד מהחריפות...]
"ופעם שמעתי על גדול אחד שמל ולא הי' מומחה, והסנדק אמר לו שגם אני מוהל, ואמר המוהל להסנדק ולמה אין אתם מוהלים, א"ל וייל איך קען נישט, אין איר קענט אויך נישט, ולא אכתוב השמות מפני הכבוד".

ר' אברהם (רומי) קאהן שליט''א בספרו החדש (שמעתי את זה גם מפיו) 'במחיצתו של האדמו''ר הקדוש מריבניץ' טוען בלהט שכל הסיפור מקורו מליצני הדור. אין חולק שר' אברהם במח''ס ברית אברהם הכהן הוא מוהל מומחה שמל אלפי ילדים ומבוגרים והוא טוען שהרבי היה אומן וזריז, ולא עוד אלא שהוא עצמו היה נוכח בברית המדובר והרבי מסאטמאר לא אמר כלום לא מיניה ולא מקצתיה.

בספר הנ''ל יש גם תמונה נהדרת מרבינו בבדיקת סכין לשחיטה.

גילוי נאות, הרבי הק' מריבניץ היה המוהל שלי (כמה דקות לפני השקיעה) ואני לא זוכר כאב מיוחד...

[איש גלילי]

שמעתי שפעם אחת מל הרבי מריבניץ ילד ברוסיא, והילד מת בשעת המילה, נפל הרבי על פני הילד ואמר: רבוש"ע, הורי הילד הזה מסרו נפשם על קיום מצוותיך, אתה מחוייב להחיותו! והילד קם לתחייה. שמעתי את הסיפור הזה מאחד מבוגרי אדרת אליהו, שטען בלהט שהוא בירר היטב את הסיפור והוא אמת לאמתה, אני אישית לא בדקתי.

[משוש דורים]

שמעתי שהגר"ח גריינימן שליט"א היה בנים, [אולי אפילו רק אחד] שמל בעצמו, ואח"כ הפסיק מטעם שלא יהיו כאלו שירצו לחקותו, תמיד הבנתי שחשש שיהיו כאלו שלא יודעים למול טוב, עכשיו אני חושב, אולי גם בלי זה, אולי חש שיגרם צער לתינוק.

הרושם שלי, שהוא מחבב מוהלים שמלים בזריזות, כך לפי שמועות שהבנתי.

ואני שמעתי מעשה ג"כ עם הגרח"ג שליט"א (כך בזכרוני), שפעם כובד באיזה סנדקאות ונתנו לאבי הבן החיתוך, והמוהל כמובן שם מגן, אבל ההמשך מזעזע קצת אבל זה יהא טוב לתשומת ליבם של כל הכותבים הרבים הנ"ל שחושבים שהנידון רק מצד "קצת" צערא דינוקא, הסיפור נגמר ל"ע בזה שאבי הבן התחיל לחתוך מתחת למגן.... ה"י!!!
הגרח"ג כמעט והתעלף, ועימו העומדים שם, ואח"כ עמלו קשה לראות שלא עשאו לבנו לגמרי כרות וכו' (איני זוכר הפרטים), וכמדומני שזו הסיבה שלא נותן לאבי הבן למול.
כמובן שאין במעשה אחד לשקף את הכל, אבל יתכן שמספיק טעות אחת חמורה כזאת כדי שלא יתנו לאנשים לשחק בחיים של אחרים ואפילו הם ילדיהם.

באחת מקהילות ישראל החשובות בחו"ל (לא אפרט מפני הכבוד) היה מוהל מומחה שפ"א כשהתבגר התחיל מחמת פיזור הדעת לחתוך מתחת למגן, והאב"ד שהיה הסנדק ראה זאת ותפס את ידו של המוהל ועצר אותו, ומאותו היום נסתלק ממלאכת המילה.
גם הגרח"ג יכל לעצור את האב, ובמיוחד שאין מדובר במוהל אלא באב שאינו מהיר ומיומן.

[ע. התשבי]

שמעתי שהגר"ח גריינימן שליט"א היה בנים, [אולי אפילו רק אחד] שמל בעצמו, ואח"כ הפסיק מטעם שלא יהיו כאלו שירצו לחקותו, תמיד הבנתי שחשש שיהיו כאלו שלא יודעים למול טוב, עכשיו אני חושב, אולי גם בלי זה, אולי חש שיגרם צער לתינוק.

הרושם שלי, שהוא מחבב מוהלים שמלים בזריזות, כך לפי שמועות שהבנתי.

ואני שמעתי מעשה ג"כ עם הגרח"ג שליט"א (כך בזכרוני), שפעם כובד באיזה סנדקאות ונתנו לאבי הבן החיתוך, והמוהל כמובן שם מגן, אבל ההמשך מזעזע קצת אבל זה יהא טוב לתשומת ליבם של כל הכותבים הרבים הנ"ל שחושבים שהנידון רק מצד "קצת" צערא דינוקא, הסיפור נגמר ל"ע בזה שאבי הבן התחיל לחתוך מתחת למגן.... ה"י!!!
הגרח"ג כמעט והתעלף, ועימו העומדים שם, ואח"כ עמלו קשה לראות שלא עשאו לבנו לגמרי כרות וכו' (איני זוכר הפרטים), וכמדומני שזו הסיבה שלא נותן לאבי הבן למול.
כמובן שאין במעשה אחד לשקף את הכל, אבל יתכן שמספיק טעות אחת חמורה כזאת כדי שלא יתנו לאנשים לשחק בחיים של אחרים ואפילו הם ילדיהם.

באחת מקהילות ישראל החשובות בחו"ל (לא אפרט מפני הכבוד) היה מוהל מומחה שפ"א כשהתבגר התחיל מחמת פיזור הדעת לחתוך מתחת למגן, והאב"ד שהיה הסנדק ראה זאת ותפס את ידו של המוהל ועצר אותו, ומאותו היום נסתלק ממלאכת המילה.
גם הגרח"ג יכל לעצור את האב, ובמיוחד שאין מדובר במוהל אלא באב שאינו מהיר ומיומן.

ועוד מעשה היה באב שנטרפה עליו דעתו ודימה עצמו לאאע"ה, ורצה לקיים "קח נא את בנך" (ל"ע ול"ע), והאם תפסה בידו ועצרה אותו.
וא"כ כל שכן באבות שאין דעתם טרופה עליהם שינסו עצמם בנסיון נורא ונשגב זה, ויסמכו על נשותיהם שיעצרו בעדם.

[שבטיישראל]

וכמובן יש שנהגו להוציא מפיו הרך, את ספוגית היין, כדי שישמע קולו הבוכה ב'קיים את הילד' ויתעוררו כל המשתתפים.

בהקשר לזה, ידוע המסופר על אחד הרבי מריבניץ זצ"ל שכידוע מסר את נפשו מאחורי מסך הברזל על מצוות המילה, חירף נפשו וגמע מרחקים בקור ובסערה להכניס עוד זרע ישראל בברית. חביבה היתה עליו המצווה עד שגם בזקנותו בארה"ב, לא חדל מלקיימה, אף שכבר היה מתקשה והיה הדבר אורך זמן רב, ופעמים שהיו התינוקות מתעלפים מכאב (כך מסופר).
פעם אחת, הזדמן לו לר"י מסאטמר זי"ע שהתכבד בסדנקאות בברית שכזו. ונוכח לראות את הדבר. אמר לו בשנינות כדרכו: 'יודע הרבי, למעשה גם אני מוהל אני, יודע הרבי למה בכל זאת אינני מל?' והוא מפרק לה: 'הסיבה פשוטה, כי כבר אינני יכול'...

הוורט קצת יותר חריף,
הרבי מסאטמר אמר לו: אתם יודעים?! גם אני מוהל!, אז שאל אותו: ומדוע אינך מל? ענה לו: בגלל שאני לא יודע למול...
וראה בשו"ת משנה הלכות חלק טז סימן פב [קצת הוריד מהחריפות...]
"ופעם שמעתי על גדול אחד שמל ולא הי' מומחה, והסנדק אמר לו שגם אני מוהל, ואמר המוהל להסנדק ולמה אין אתם מוהלים, א"ל וייל איך קען נישט, אין איר קענט אויך נישט, ולא אכתוב השמות מפני הכבוד".

ר' אברהם (רומי) קאהן שליט''א בספרו החדש (שמעתי את זה גם מפיו) 'במחיצתו של האדמו''ר הקדוש מריבניץ' טוען בלהט שכל הסיפור מקורו מליצני הדור. אין חולק שר' אברהם במח''ס ברית אברהם הכהן הוא מוהל מומחה שמל אלפי ילדים ומבוגרים והוא טוען שהרבי היה אומן וזריז, ולא עוד אלא שהוא עצמו היה נוכח בברית המדובר והרבי מסאטמאר לא אמר כלום לא מיניה ולא מקצתיה.

בספר הנ''ל יש גם תמונה נהדרת מרבינו בבדיקת סכין לשחיטה.

גילוי נאות, הרבי הק' מריבניץ היה המוהל שלי (כמה דקות לפני השקיעה) ואני לא זוכר כאב מיוחד...

הסיפור עם הריבניצער היה שהיה חותך לאט ולאט ובכמה כוחות (כמו שר' אורי אשכנזי מסטאניסלאוו-לאנדאן חותך כהיום) ולא בשיא המהירות ובכח אחת כמו רוב המוהלים בדורנו.

[עושה חדשות]

כמדומני שיש גם נידון האם בכלל שייך "מצוה בו יותר מבשלוחו" על חצי מצוה.
וכגון הא דהמל ולא פרע כאילו לא מל, והאב עושה רק את המילה ומשייר למוהל את הפריעה.
מה מדברים בזה?

(זכורני ראיה ממה שהבדיל משה שלש ערים וכו', ובודאי יש לחלק, כי אולי כל עיר מצוה בפנ"ע. ושם זה גם לא היה נידון של שליחות, כי יהושע הבדיל רק אחרי מיתת משה. אבל אולי זה נוגע לנידונים הכלליים על חצי מצוה, כגון אם יש בזה זריזין מקדימין, וכו').