פורום אוצר החכמה

דעת בעל המאור בסוגיית מבעיר (כמדו׳) דבורר זורה ומרקד חייב אף דהוי מלאכה שאי"צ לגופה

שיטת רבינו משולם (מובא בס' הישר ובתוס' שאנץ סוטה) דכלי חרס הנטהר ע"י שבירה, אם יש בשברים שיעור קב"ט צריך הערב שמש.

תשב"ץ א,ב כתב בשם רבי מימון (אבי הר"מ) דמגילת סוטה היתה כתובה בר"ת,
(וצ"ל דאעפ"כ יש בה איסור מחיקת השם, או דהשם עצמו נכתב בשלימות והריוח הוא רק לענין מחיקת שאר הפרשה).
"ומה שנ"ל מד' המחבר דמגילת סוטה היתה נכתבת באותה צורה שצייר. ולולא זה לא היתה מותרת מחיקתה זה הוא טעות מפורסם שלא אמרו בגמרא שהיתה כתובה בסירוגין אלא אותה טבלא שעשתה הילני המלכה כמו שמוזכר במס' יומא וזכרתי למעל' אבל המגלה שהיתה נמחק' ח"ו שהרי אמרו... אלא ודאי דברי טעות הן ואפ"ה הותרה מחיקתה מגזירת הכתוב ומחה כדי לשום שלום בין איש לאשתו..."

עושה חדשות כתב:הגהות הרמ"ך הל' מאכ"א פ"ט הכ"ג -

קערה שאכלו בה בשר ובשלו בה דגים אותם הדגים מותר לאוכלן בכותח:
היה לו לפרש דגים שנתבשלו עם הבשר או שעמדו בקדירה עם הבשר מותר לאוכלן בכותח, וכן נראה מההיא דשיפא בצעא שהצעה גופא קבלה טעם מן השיפא ובענין זה חולקים רב ושמואל שהדגים גופם קיבלו טעם הבשר. וכן פירשו כל רבני צרפת ויש להם ראיות הרבה וראיותיהם כתו' בספריהם. וכ"כ רבינו שלמה בסו"פ כל הבשר בקיבה שמלחה עם עורה דקרי לה נ"ט בר נ"ט אי לאו דחענ"נ. וההיא דקדירה שבשלו בה, קלה לתרץ דריחא חשבינן כגוף הדבר ולפיכך אסור פת ודגים שצלאן עם בשר לאכלן בכותח

ולא זכיתי להבין היכן מצא דעה יחידאית ומחודשת זו בדברי כל רבני צרפת.

יש היודע?

מלך שלם כתב:
יעב"ץ בלשון הרע [מותר לדבר כשאין נזק ממשי].

מ''מ בבקשה

פולסברג כתב:מ''מ בבקשה

לי הקטן ידוע לי על יעב"ץ אחר בענין לשון הרע, דמותר לספר על מי שהזיק לו, והוא בהערותיו על ח' פרקים להרמב"ם, נדפס בסוף ש"ס ווילנא מסכת ע"ז. (בדר"כ יש עדיפות לווגשל, לענין הערות יעב"ץ, ואיני זוכר כעת אם יש יותר בענין זה)

תורת המן כתב:

פולסברג כתב:מ''מ בבקשה

לי הקטן ידוע לי על יעב"ץ אחר בענין לשון הרע, דמותר לספר על מי שהזיק לו, והוא בהערותיו על ח' פרקים להרמב"ם, נדפס בסוף ש"ס ווילנא מסכת ע"ז. (בדר"כ יש עדיפות לווגשל, לענין הערות יעב"ץ, ואיני זוכר כעת אם יש יותר בענין זה)

עכשיו לעת הפנאי ראיתי כי הוא בהגהותיו לפרק א' דאבות משנה יז עמש"כ הרמב"ם , 'ואמנם לשון הרע הוא שיגנה גנות האדם אפילו בפעולותיו אשר יעשה באמת שהאומרו יחטא', וז"ל,

אם האיש הוא כשר בזולת זו הגנות שאינו רשע מחמתו, גם לא חטא נגדו, כי באופן כזה לא ימלט ממנו גם החסיד כמ"ש מעשים רבים, גם הר"מ ז"ל לא נמלט מכיוצא בה כנראה מאגרותיו למי שיסתכל בהם.

ובומבוך, אשר הו"ל כמה מספרי היעב"ץ הביא דבריו להליץ בעדו, בהקדמת א' מספריו, כמדומני 'מגילת ספר'.

כולם מכירים את המשנה שהפסח "אינו נאכל אלא למנוייו". אמנם הר"ש משאנץ בתורת כהנים פ' צו פרשתא ט-ז מחדש שאין איסור לאכול מקרבן פסח שלא נמנה עליו, אם כבר אכל שלו ויצא ידי חובתו.

ראה תורה שלימה מילואים לחלק יא עמ' קצ ואילך.

היראים - לדעת ראב''י חיוב עונה הוא רק מדרבנן

רבינו בחיי פרשת שלח: הציצית והתכלת מעכבין זא''ז בזמן שהיה תכלת, אבל עכשיו שאין לנו תכלת מניח הלבן בלא תכלת.

שיטת הרמב''ם דמותר להסתכל במקומות המכוסים באשתו נדה.

שיטת ר' האי גאון שבראיה בלי הסתכלות מותר לומר דברים שבקדושה נגד הערוה, ואי''צ עצימת עינים או החזרת פנים

יצא רובו אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש - שיטת המאירי דהיינו דווקא איניש דעלמא, אבל האם עצמה יכולה [באמת יכולים לעשות אשכול רק משיטות המיוחדות שברבינו המאירי...]

שיטת הראב"ד שמשערים שיעור ביטול בשישים לפי מאי דנפיק מיניה ולא לפי כולו.

שיטת הגש"ד שבלע יוצא מכלי לכלי בלא רוטב (והרמ"א סו"ס צב חשש לה)

שיטת החו"ד בביאור דברי הירו' שנסתפקו האם כבד הוא דם או בשר ולא נפשט ובמקרה של דרבנן (כגון לאכול כבד ואח"כ חלב) יהיה ספיקא דרבנן לקולא.

דעת השאילתות דיולדת אוכלת ביוהכ''פ כל ל' יום, אפי' לא אמרה צריכה אני [ואגב, שמעתי מא' מחכמי הזמן שליט''א, שקשה להתיר בזמה''ז בשופי אחר לידה כלל אפי' בתוך ג' ימים, שהרי עינינו הרואות שמרגישות טוב ועושות כל מיני דברים. ויל''ע]

שיטת הר"י מקורביל [הו"ד בליקוט ראשונים דעג'] ואור"י שאשה שהפר לה בעלה נדריה אם היא חפיצה בהפרה מופרים ואם אינה חפיצה בהפרה היא יכולה לקיים ויעלו לה אך בעלה יכול להדיחה מכל נכסיו ולא יעשה לה כמשפט הבנות עד תתקן דרכיה עכ"ד והוא שיטה מחודשת למאוד

איש טלז כתב:שיטת הר"י מקורביל [הו"ד בליקוט ראשונים דעג'] ואור"י שאשה שהפר לה בעלה נדריה אם היא חפיצה בהפרה מופרים ואם אינה חפיצה בהפרה היא יכולה לקיים ויעלו לה אך בעלה יכול להדיחה מכל נכסיו ולא יעשה לה כמשפט הבנות עד תתקן דרכיה עכ"ד והוא שיטה מחודשת למאוד

בזכות הפתיחה החינמית של האוצר אפשר לזכות לאותיות מחכימות...

חי' המאירי שבת קכז:
ויש אומרים שאי אפשר לישאל אלא בתרומות הואיל ותרומה ניטלת באומד ומחשבה ונותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר אבל מעשר שאינו ניטל במחשבה אא"כ הפרישן אינו יכול לישאל עליו.

שיטת הרי"ד במס' שבת (בפסקיו דף קכג: קכד: קמג. קנז.) דאליבא דר"ש -והכי הילכתא- כלי שמלאכתו לאיסור מותר בטלטול מחמה לצל. (כך מצדד גם הר"ש כמובא בס' הישר לר"ת חלק התשובות סי' א).

ז"ל הערוך - אין מעשרין את הודאי (שבת לד) פי' ספק חשיכה ספק אינו חשיכה זהו בין השמשות ואסור לעשות מלאכה מדרבנן וטבל ודאי אסור לתקנו שהיא מלאכה גמורה תיקון הטבל אבל דמאי שהוא ספק מותר לתקן כיון דספק מלאכה היא ובין השמשות אסור מדרבנן כולי האי לא גזרינן.

עושה חדשות כתב:ז"ל הערוך - אין מעשרין את הודאי (שבת לד) פי' ספק חשיכה ספק אינו חשיכה זהו בין השמשות ואסור לעשות מלאכה מדרבנן וטבל ודאי אסור לתקנו שהיא מלאכה גמורה תיקון הטבל אבל דמאי שהוא ספק מותר לתקן כיון דספק מלאכה היא ובין השמשות אסור מדרבנן כולי האי לא גזרינן.

ראה כעין זה ב"סדר הכנסת שבת" שבסידור אדמו"ר הזקן, שמאריך בביאור השיטה האומרת שאין איסור דאורייתא בעשיית מלאכה בין השמשות.
אך מדבריו משמע שזה שייך לדיון הכללי האם ספק דאורייתא לחומרא זה דין דאורייתא או דרבנן.

ים של שלמה מסכת בבא קמא פרק ז אות לז
...וסיום הספר נמי נראה בעיני שהוא סעודת מצוה. וכן ראיה מפרק כל כתבי (שבת קי"ח ע"ב) דאמר אביי, תיתי לי, דכי חזינא צורבא מדרבנן דשלים מסכת, עבידנא יומא טבא לרבנן. ובסוף פרק זה אאריך בו בעזרת השם יתברך לעד ע"ש. ומשום זה היה נראה לברך שהשמחה במעונו בסיום מסכת. דאין לך שמחה יותר לפני הקדוש ברוך הוא, אלא שמחה ורינה של תורה. דאין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה (ברכות ח' ע"א). דלא גרע מפדיון הבן. דלפרסום מצוה בעלמא הוא. וכן הוריתי פעם אחת הלכה למעשה. ונתבלבל השמחה במהומות גדולות, על ידי סיבות קשות. ותליתי הסרחון בי, שעברתי על דברי רבותיי, שלא שמעו מעולם דבר זה. על כן לא כתבו אלא בחתונה ובפדיון הבן. ובמילה ג"כ, לולי צערא דינוקא. אבל במצות אחרינא לא, ובוודאי כל דבריהם בקבלה, ובסודות פנימיות, על כל שיחה ומלה. ואיך נתקן דוקא לאותה מצוה, ולא לענין אחר. דהא בי"ט מחויב להרבות בסעודות, ולשמוח. ואפ"ה לא מברכינן. ומ"מ סיום הספר הוא סעודת מצוה לכולי עלמא

שיטת המאירי (והמקובלים) שאיטר מניח תפילין ביד שמאל ככל האדם

האויצרניק כתב:ים של שלמה מסכת בבא קמא פרק ז אות לז
...וסיום הספר נמי נראה בעיני שהוא סעודת מצוה. וכן ראיה מפרק כל כתבי (שבת קי"ח ע"ב) דאמר אביי, תיתי לי, דכי חזינא צורבא מדרבנן דשלים מסכת, עבידנא יומא טבא לרבנן. ובסוף פרק זה אאריך בו בעזרת השם יתברך לעד ע"ש. ומשום זה היה נראה לברך שהשמחה במעונו בסיום מסכת. דאין לך שמחה יותר לפני הקדוש ברוך הוא, אלא שמחה ורינה של תורה. דאין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה (ברכות ח' ע"א). דלא גרע מפדיון הבן. דלפרסום מצוה בעלמא הוא. וכן הוריתי פעם אחת הלכה למעשה. ונתבלבל השמחה במהומות גדולות, על ידי סיבות קשות. ותליתי הסרחון בי, שעברתי על דברי רבותיי, שלא שמעו מעולם דבר זה. על כן לא כתבו אלא בחתונה ובפדיון הבן. ובמילה ג"כ, לולי צערא דינוקא. אבל במצות אחרינא לא, ובוודאי כל דבריהם בקבלה, ובסודות פנימיות, על כל שיחה ומלה. ואיך נתקן דוקא לאותה מצוה, ולא לענין אחר. דהא בי"ט מחויב להרבות בסעודות, ולשמוח. ואפ"ה לא מברכינן. ומ"מ סיום הספר הוא סעודת מצוה לכולי עלמא

במקו"א הזכירו שחידושו של מהרש"ל מוזכר כמנהג פשוט במנהגים קדמונים

ש' שפיצר, "מנהגי הר"ר אברהם חילדיק", קבץ על יד, ט (תש"ם), עמ' 181: "כל מצוה שכתוב בה שמחה מברכין בסעודה שלה שהשמחה במעונו כגון ברכת חתנים דכתי' קול ששון וקול שמחה (ירמיה ז, לד), וכן כשעושין חזק מסכתא או לנער סיום פרשה מברכין שהשמחה דכת' פקודי ה' ישרים משמחי לב (תהלים יט, ט), אבל בסעודת ברית מילה אע"ג דכת' ביה שמחה שנאמר שש אנכי על אמרתיך (שם קיט, קסב), אעפ"כ אין מברכין שהשמחה במעונו מפני צער תינוק...".
קטע זה צוטט, בתוך: ספר המנהגים לר' אייזיק טירנא, מהדורת ש"י שפיצר, ירושלים תש"ס, עמ' קנז, הגהות המנהגים, אות יד

שו''ת רבי עקיבה יוסף יו''ד ח''ב סי' קמ''ג - כל האיסור לקרוא לרבו בשמו הוא רק עוד שלא העמיד תלמידי תלמידים, אבל לאחמ''כ מותר.

פולסברג כתב:שיטת המאירי (והמקובלים) שאיטר מניח תפילין ביד שמאל ככל האדם

אין זו שיטת "המקובלים" אלא שיטת מקובל אחד, ולא נפסק כך בפוסקים הנוהגים לפסוק ע"פ סוד

יש כאלה שכן
לפחות כאלה שמורים להניח פעמיים

כדכד כתב:יש כאלה שכן
לפחות כאלה שמורים להניח פעמיים

מי?

שיטת המאירי שאם אינו יכול לקרוא מגילה בפורים צריך לומר הלל דשיטת רב נחמן שהטעם אין אומרים הלל בפורים משום דקרייתא זו הלילא

לכבוד הפרשה ולכבוד הרגל -
חלקו הראשון של הספר נמצאת פה https://hebrewbooks.org/65440

בברכה המשולשת כתב:

כדכד כתב:יש כאלה שכן
לפחות כאלה שמורים להניח פעמיים

מי?

שמעתי ואיני זוכר המקור שהגר"מ אליהו הורה כן ומסתמא ע"פ הבא"ח

שו"ת תורה לשמה סי' קפ"ט

מר בטוח שזו דעה יחידאית?
ראיתי בספרי מלקטים שציינו לדעה זו אבל באמת איני זוכר אם הביאו מקורות נוספים

הבא"ח העתיק את חידושו זה גם בספרו (שנה א פ' תצוה הלכות טז) [בשם תורה לשמה...] והעתיקו הכה"ח (תרצ"ה סקמ"ח)

[כל בקיאותי זו ממדור ביאו"מ במ"ב דרשו סי' תרצ"ה הערה 42. ושם ל"מ חבר לדבריו אבל הביאו חבל פוסקים (הגר"מ פיינשטיין, הגר"ש וואזנר והגרי"ש אלישיב) החולקים ע"כ].

השיטות דעוגיות פטורים מחלה, עי' ערוה''ש סימן שכט סעיף יד.

פולסברג כתב:שיטת המאירי (והמקובלים) שאיטר מניח תפילין ביד שמאל ככל האדם

מקור?

עושה חדשות כתב:

עושה חדשות כתב:רשב"א ברכות מא. -

ומיהו אפילו לת"ק דהתם דאמר דפרפרת פוטר מעשה קדרה הכא לא פטר אלא במתכוון לפטור את הזית אבל בלא מתכוון לא דאינו בדין שיפטור מי שאינו חשוב את החשוב דרך גררה אלא דרך כונה

וכן פסק הרמ"א בהלכות ברכת הפירות סימן ריא -

וכל זה דצריך להקדים, היינו דוקא לכתחלה, אבל אם עבר ובירך על השני, אם הברכות שוות יוצא ואין צריך לחזור ולברך על זה שהיה לו להקדים, ובלבד שיהא דעתו ג"כ עליו בברכתו

ולכאו' לא מצינו ע"ז חולק להדיא, (אמנם הגר"ז כ' דיש חולקים. וצ"ע).
אבל הנצי"ב במרומי שדה כ' דלא ראינו שנוהגין כן.

וזו דוג' מיוחדת: חידוש מקורי של הרשב"א, נפסק ברמ"א, הפוס' לא השיגו עליו, אבל בוולוז'ין כביכול לא שמעו על זה...

ראיתי בביהכנ"ס קונטרס גדול על הענין הזה לבד, "בדינא דהרשב"א". המחבר הוא הרב "שמחה בונים שרון". אשריכם ישראל!

כעת הועלה הספר כולו כאן.