יתכן כדבריך, ובאמת רש"י בסנהדרין נו, א אתי לאפוקי מפירוש כזה ד"ה ועל.
אלא שזה מוזר שזו כוונת הירושלמי כי כלל לא דיברו שם על כינויים אלא שאלו אזהרה למגדף מנין וכו', אא"כ נאמר שהיה ברור לירושלמי שאין שם זכר לשם המיוחד לדברי הכל.
-----------------------
יש דבר נוסף שלא עמדו בו, וכשמצאתי סו"ס לאחד ויחיד מרבותינו הראשונים שעמד בו, הרי שדבריו הגיעו לידנו מקוטעים, ואין לדעת מה כוונתו. וחבל ע"ד ולא משתכחין.
ואציע את הדברים:
א. במשנה נה ב, אין המגדף חייב עד שיפרש את ה', ורש"י ועוד כמה ראשונים בעקבותיו פירשו, שהכוונה שאינו חייב עד שיוציא מפיו, לאפוקי אם שמע מאחר את ה' וברכו.
(רק שלא ברור מרש"י האם דוקא את ה' צריך שיוציא מפיו, אבל הגידוף מספיק אם יצטרף לחבירו או שגם את הגידוף צריך שיוציא מפיו). ב. שם בדף סה, א ובכריתות ג ב שאלו לסוברים שעקימת שפתיו הוה מעשה, מפני מה המגדף אינו חייב קרבן לחכמים, ותי' שאני
מגדף הואיל וישנו בלב, וכתבו שם רש"י ורגמ"ה שמגדף עיקר האיסור זה מחשבת זדון ליבו (יש שם נוסחאות שונות).
ג. והקשה הבאר שבע בכריתות, איך אמרו הואיל וישנו בלב, הרי אמרו אין המגדף חייב עד שיפרש, והניח בצ"ע. אלא שגם הב"ש, כתב שזה קצת קשה, והתי' פשוט,שאמנם האיסור הוא בפה אבל שורשו בלב. וק"ל.
ד. אלא שהר"ן שם מפרש הואיל וישנו בלב באופן אחר, ותו"ד, שדין תורה אחת אומר שאם אפשר לעבור על הלאו בלי להתחייב בחטאת, אז אין בכלל חטאת בלאו זה, וכיון שמגדף אפשר להתחייב בלב בלבד, א"כ אע"פ שחטא ע"י דיבור, לא יביא קרבן. בדברי הר"ן כבר נראה שמגדף לא צריך כלל פה!
ה. בהמשך הגמרא שם יש מו"מ הולך וחוזר,
(וחילופי נוסחאות רבו מספור, לא זכור לי בעניותי עמוד נוסף בש"ס שיש בו כ"כ הרבה שינו"ס), ולעניינינו: הגמרא התקשתה שהגדרה זו ("ישנו בלב") אינה עונה על עדים זוממים שגם הם מופיעים בתו"כ בתוך רשימה של חטאים שאינם מביאים קרבן, ועליהם א"א לתרץ הואיל וישנו בלב, ולפי נוסח הגאונים והרי"ף אמרו שם בגמ': שאני עדים זוממים הואיל וישנו באי, ופירשו שם ראשונים, רמב"ן במלחמות, הראב"ד בכתוב שם, והר"ן, שעדים זוממים יכולים להתחייב אפילו בלא שפצו את פיהם, אלא רק השמיעו איזה המית קול שמשמעה שהם מצטרפים לדברי האומרים הקודמים.
ו. הר"ן שם גם הוא הולך עם פירוש זה, ומוסיף (מה שלא הוסיפו שאר ראשונים!) שהגדרה זו, עונה גם על מגדף! וז"ל הר"ן שם: ואף מגדף עצמו כך הוא מתחייב בקבלת דברים שיענה אחר מגדף אחר, ומדינא הו"ל לרבא למימר שאני מגדף הואיל וישנו באי.
ז. הרי לנו מחלוקת רש"י והר"ן אם מגדף צריך שיוציא מפיו! ולא מצאתי בשום ספר שיביאו מחלוקת ראשונים כזו, זולת בספר ברכת כהן למו"ר הגרב"ש שליט"א.
ח. אלא שמי שמקלל את החגיגה, זה המנ"ח. המנ"ח לא ראה את הר"ן, אלא שהוא מביא את רש"י שהבאנו למעלה, והוא כותב שפשוט שכל דברי רש"י זה רק לגבי חיוב מיתה, אבל אזהרת מגדף היא גם על מגדף בלא שיוציא מפיו.
ט. לדבריו אין הכרח שיש כאן מחלוקת, רש"י מדבר על מיתה, ואילו הר"ן מדבר על אזהרה.
והמבוכה גדולה.
ושוב מצאתי מציאה כבירה בחידושי רבינו יונה שם, אלא שכאמור דבריו באו למקוטעין.
והנה דבריו:
- יונה.png (83.86 KiB) נצפה 8262 פעמים
ובכן חוץ מהבאר שבע,
הוא היחיד בראשונים שמקשר את הגמרא שם, עם המשנה שאין המגדף חייב עד שיפרש את ה'. ומקשה קושיא ומניח בתימא.
אלא שיש כאן חסרון הניכר, שכן על מקלל אביו ואמו לא נזכר בשום מקום עד שיפרש, והציטוט שהוא מביא הוא מהמשנה של מגדף! וכמעט ברור שחסר שם תיבות, "וכן מגדף"
ואם זה נכון, הרי שרבינו יונה לא יכל לסבול שמגדף עובר בלי דיבור, אפילו לענין אזהרה! כי הרי שם לא דיברו כלל על מיתה, ומה קשה לו? אלא ע"כ, שלדבריו מגדף שלא בפה אין בו אפילו אזהרה, ואז יש כן מחלוקת ברורה בינו לבין הר"ן.
כמה מצער שזה לא כתוב מפורש. (ואע"פ שיותר נח להגיה שיש כאן חסרון תיבות של וכן המגדף, מ"מ נכון יותר למחוק כלל את אביו ואמו, שכן מנין לנו שצריך שם שיוציא מפיו? אולי מסברא? (ומסית ומדיח? גם הוא מסברא?))
צער גדול.
