פורום אוצר החכמה

מ"ט פשוטה כרעיה דגימל לגבי דלת שכן דרכן של גומלי חסדים וכו'. אמרו חז"ל בפ"ק דע"ז: ועליהו לא יבול שאפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים צריך תלמוד, לכך נראה דהיינו מה שהמלמדים כשלומדים עם הקטנים אותיות אלף בית אומרים להן שצורת הגימל שיש לה כמין כיס תלוי לה בצידה. ובאמת דמות צורתה כך הוא ולאו שיחת חולין הוא. אולי רמז הוא לדרשה זו, דגומל חסדים צריך להיות לו כיס מלא מעות תלוי בצידו, ולרוץ אחר דלים, שיהא מעותיו מזומנים בידו ולא יאמר לו לך ושוב ומחר אתן כדרכנו. ואת הדלת מכנין ברגל קצר, רמז דלימציה ליה נפשיה וילך לאט, ולא ירחיב פסיעותיו לברוח ממנו. ואת האלף ממשילין אותם המלמדים לאדם שיש לו כד אחד בידו ושואב מים וכד אחד על גבו, שמא רמז הוא נמי לדרשא זו דאלף בינה, לומר שצריך האדם להתמיד בתורה להעמיק בה וחוזר ומעמיק בה, ולא יאמר כבר עמדתי על בוריה של הלכה זו או מקרא זה, אלא יהיה דומה לאדם שכבר שאב כד מים מן הנהר והעמידו על גב שכמו ושוחה לשאוב כד שני, הכי נמי אף על גב שכבר עמוס הוא בתורה נוטה שכמו לסבול חוזר ושואב ומעמיק במקום ההוא, כמו שכתוב דדיה ירווך בכל עת, ונמשלה התורה לתאנה שכל זמן שהאדם ממשמש בו וכו'. וצורת הבית אומרים שפיה פתוחים ורחבה, רמז נמי שצריך האדם להרחיב פיו בבינה, וכמו שאמרו חז"ל פתח פיך וקרי פתח פיך ותני.

שבע כתב:לכלל האשכול -

ראה תורת חיים (סנהדרין ר"פ חלק) - על אגדה דפרק הבונה (שבת קד, א):

מ"ט פשוטה כרעיה דגימל לגבי דלת שכן דרכן של גומלי חסדים וכו'. אמרו חז"ל בפ"ק דע"ז: ועליהו לא יבול שאפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים צריך תלמוד, לכך נראה דהיינו מה שהמלמדים כשלומדים עם הקטנים אותיות אלף בית אומרים להן שצורת הגימל שיש לה כמין כיס תלוי לה בצידה... ואת האלף ממשילין אותם המלמדים לאדם שיש לו כד אחד בידו ושואב מים וכד אחד על גבו, שמא רמז הוא נמי לדרשא זו דאלף בינה, לומר שצריך האדם להתמיד בתורה להעמיק בה וחוזר ומעמיק בה, ולא יאמר כבר עמדתי על בוריה של הלכה זו או מקרא זה, אלא יהיה דומה לאדם שכבר שאב כד מים מן הנהר והעמידו על גב שכמו ושוחה לשאוב כד שני, הכי נמי אף על גב שכבר עמוס הוא בתורה נוטה שכמו לסבול חוזר ושואב ומעמיק במקום ההוא, כמו שכתוב דדיה ירווך בכל עת, ונמשלה התורה לתאנה שכל זמן שהאדם ממשמש בו וכו'.

הראה לי הסגן צורת א ואמר:

“רואה אתה אֵסֶל וזוג דליים? …”

“אמת, בחיי ראשי, אסל וזוג דליים …”

“הרי זו אל”ף", מעיד הסגן.

“הרי זו אל”ף", שונה אני אחריו.

“מה זאת?” שואל שוב הסגן.

“אסל וּשני דליים”, אומר אני ונהנה הנאה גדולה על שהזמין לי הקדוש-ברוך-הוא כאן כלים נאים אלו.

“לא, אמור: אל”ף!" חוזר הסגן ואומר, “זכור: אל”ף, אל“ף”.

“אל”ף, אל“ף …”

.השוחט כתב:קשה לקרוא אשכול כזה ענק של 16 עמודים.
על כן איני יודע אם כבר הובא לעיל, מש"כ בחוה"ל שראוי לכל אדם לקרוא את החומש מחדש בבגרותו, ולהשתדל לקוראו כאילו לא קראו מימיו,.

דוק וחלד כתב:אף הביאור שהמילה נקראת בקבוק ע"ש הקול של שפיכת המים אן מקורו מהציונים אלא הוא מצודת ציון מפורש.
ירמיה יט א "הלוך וקנית בקבק יוצר חרש" ושם במצודת ציון "בקבק. כן שם הכלי שפיה צר על כי בעת ישופך ממנה נשמע כעין קול בקבק וכן ובקבק דבש (מ"א יד)"

שמואל דוד כתב:כשהייתי ילד חשבתי (מסתמא למדתי כן) שיש להכות על הלב כשאומרים תיבות ״סלח נו״ ״מחל לנו״ ולא אצל ״חטאנו״ ״פשענו״.
האם יש שיטה שסובר כן?

עזריאל ברגר כתב:

שמואל דוד כתב:כשהייתי ילד חשבתי (מסתמא למדתי כן) שיש להכות על הלב כשאומרים תיבות ״סלח נו״ ״מחל לנו״ ולא אצל ״חטאנו״ ״פשענו״.
האם יש שיטה שסובר כן?

גם אני נהגתי כן בילדותי, ואח"כ שיניתי את הנהגתי והעברתי את ההכאה ל"כי חטאנו ... כי פשענו", שזה יותר מסתבר.
ובתפילת יוה"כ יש שנוהגים להכות ב"סלח לנו מחל לנו כפר לנו" שבפזמון "ועל כולם אלו-ה סליחות" שבין ה"על חטא" (כך הוא עכ"פ מנהג חב"ד).

עזריאל ברגר כתב:

שמואל דוד כתב:כשהייתי ילד חשבתי (מסתמא למדתי כן) שיש להכות על הלב כשאומרים תיבות ״סלח נו״ ״מחל לנו״ ולא אצל ״חטאנו״ ״פשענו״.
האם יש שיטה שסובר כן?

גם אני נהגתי כן בילדותי, ואח"כ שיניתי את הנהגתי והעברתי את ההכאה ל"כי חטאנו ... כי פשענו", שזה יותר מסתבר.
ובתפילת יוה"כ יש שנוהגים להכות ב"סלח לנו מחל לנו כפר לנו" שבפזמון "ועל כולם אלו-ה סליחות" שבין ה"על חטא" (כך הוא עכ"פ מנהג חב"ד).

אהרן תאומים כתב:

עזריאל ברגר כתב:

שמואל דוד כתב:כשהייתי ילד חשבתי (מסתמא למדתי כן) שיש להכות על הלב כשאומרים תיבות ״סלח נו״ ״מחל לנו״ ולא אצל ״חטאנו״ ״פשענו״.
האם יש שיטה שסובר כן?

גם אני נהגתי כן בילדותי, ואח"כ שיניתי את הנהגתי והעברתי את ההכאה ל"כי חטאנו ... כי פשענו", שזה יותר מסתבר.
ובתפילת יוה"כ יש שנוהגים להכות ב"סלח לנו מחל לנו כפר לנו" שבפזמון "ועל כולם אלו-ה סליחות" שבין ה"על חטא" (כך הוא עכ"פ מנהג חב"ד).

ויש לחלק כשכתוב סלח לנו ליד חטאנו פשענו ודאי שעדיף להכות בחטאנו, משא"כ בועל כולם שבין על חטא

.השוחט כתב:מנא הא מילתא דאמרי הגננות [או לפחות הרבעס בחיידר] דב' סיון הוא "יום המיוחס"?
וממילא כבר נתנו לו טעמים, ממלכת כהנים, או בין ימים קדושים.
לפו"ר לא מצאתיו במקורות שאמורים להיות כה מפורסמים. (כלומר זה לא בא מספרי אלכסנדר וכדומה).

.השוחט כתב:מנא הא מילתא דאמרי הגננות [או לפחות הרבעס בחיידר] דב' סיון הוא "יום המיוחס"?
וממילא כבר נתנו לו טעמים, ממלכת כהנים, או בין ימים קדושים.
לפו"ר לא מצאתיו במקורות שאמורים להיות כה מפורסמים. (כלומר זה לא בא מספרי אלכסנדר וכדומה).

שמואל דוד כתב:כשהייתי ילד חשבתי (מסתמא למדתי כן) שיש להכות על הלב כשאומרים תיבות ״סלח נו״ ״מחל לנו״ ולא אצל ״חטאנו״ ״פשענו״.

האם יש שיטה שסובר כן?

.השוחט כתב:מנא הא מילתא דאמרי הגננות [או לפחות הרבעס בחיידר] דב' סיון הוא "יום המיוחס"?
וממילא כבר נתנו לו טעמים, ממלכת כהנים, או בין ימים קדושים.
לפו"ר לא מצאתיו במקורות שאמורים להיות כה מפורסמים. (כלומר זה לא בא מספרי אלכסנדר וכדומה).

צביב כתב:

שמואל דוד כתב:כשהייתי ילד חשבתי (מסתמא למדתי כן) שיש להכות על הלב כשאומרים תיבות ״סלח נו״ ״מחל לנו״ ולא אצל ״חטאנו״ ״פשענו״.

האם יש שיטה שסובר כן?

ה''ענין'' השני בהכאה, ( כמדומה שמובא בבן איש חי)
שאחרי התשובה, הלב משפיע חסדים דרך ה' אצבעות,
ולזה שייך בזמן המחילה.

יוסף חיים אוהב ציון כתב:

.השוחט כתב:מנא הא מילתא דאמרי הגננות [או לפחות הרבעס בחיידר] דב' סיון הוא "יום המיוחס"?
וממילא כבר נתנו לו טעמים, ממלכת כהנים, או בין ימים קדושים.
לפו"ר לא מצאתיו במקורות שאמורים להיות כה מפורסמים. (כלומר זה לא בא מספרי אלכסנדר וכדומה).

מרשימותי
יום המיוחס
כתב בשו"ת האלף לך שלמה, (לרבי שלמה קלוגר, סי' שלא'): במה שכתב השולחן ערוך בסי' תצד' סעי' ב' בהגה"ה, ואין אומרים תחנון מתחלת ראש חודש סיון, עי' במג"א הטעם מפני שמיד ביום ב' התחיל משה לדבר מן התורה (דמיד בשני בסיון אמר להם משה לקדשם לתורה, כדכתיב "אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי וגו', ואח"כ מתחיל שלשת ימי הגבלה. – מ"ב בס"ק ח' בשם המג"א) אבל העולם נוהגין לקראו יום מיוחס. וכוונתם מחמת שהוא בין שני ימים מקודשים בין ראש חודש ובין ימי הגבלה, ולזה הדעת נוטה. ויש סמך לזה ממסכת תענית (דף יח' ע"ב) דאמרינן, גבי וזה הואיל ומוטל בין שני ימים טובים עשאוהו כיום טוב עצמו א"כ כמו דהתם שלולי זה הי' מותר בהספד וע"י שהוא בין שני ימים קדושים אסרוהו ועשאוהו ג"כ כיו"ט עצמו כן הכא נמי ביום זה כיון שהוא בין שני ימים שאין מתענים ואין אומרים בו תחנון עשאוהו כאלו היה גם כן מהם לענין שאין אומרים בו תחנון ואין מתענין בו, עי"ש.

ובספר ליקוטי מהרי"ח: ב' בסיון, הנה יום זה נקרא בישראל יום המיוחחס, ומרגלא בפי העולם משום דביום הזה נאמר לישראל 'ואתם תהיו לי עם סגולה וממלכת כהנים וגוי קדוש ונעשו בו ביום מיוחסין.

ובספר ישמח ישראל (ליום מיוחד, מאמר א') כתב לבאר בטעם שקורין ליום השני בחודש סיון "יום המיוחס", כי ביום זה הגיע עם ישראל לתכלית ההתבטלות אחד בפני השני, שזו המעלה וסגוליות המיוחדת של עם ישראל, על כן נתייחסו ביום זה במעלתם המיוחדת, 'והייתם לי סגולה מכל העמים – ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש' לפי שבראש חודש באו למדבר סיני שם נאמר: 'ויחן שם ישראל נגד ההר', ודרשו חז"ל במכילתא כאיש אחד בלב אחד, דהיינו אחדות שלימה בתכלית ההתבטלות של איש לרעהו, על כן ביום המחרת היו יכולים להגיע לרום חשיבותם וייחוסם להיות לעם הנבחר כעם סגולה (ס' הבן יקיר לי אפרים עמ' עט').

עוד טעם כתב בספר אזור אליהו (מובא בטעמי המנהגים), לפי שיחוס של ישראל הוא טעם לקבלת התורה הקדושה, על דרך דאיתא בילקוט, בשעה שקבלו ישראל את התורה, נתקנו בהם אומות העולם ואמרו, מה ראויים אלו להתקרב יותר מכל האומות. אמר להם הקב"ה, הביאו לי ספר יוחסין שלכם, שנאמר הבו לה' משפחות עמים, כשם שבני מביאים, שנאמר ויתילדו על משפחותם.

שמואל דוד כתב:למדתי אצל חדר רבי בכתה ג׳ וכמדומני שהוא אמר לנו לעשות כן. (גם הוא חסיד חב״ד).

גם בברכת 'סלח לנו', שבתפילת שמונה-עשרה, מכים על החזה כשמזכירים 'חטאנו... פשענו', כעין הווידוי.

.השוחט כתב:ממש לא יאומן. שיחת השבוע הזו היא מהיום . .

.השוחט כתב:מנא הא מילתא דאמרי הגננות [או לפחות הרבעס בחיידר] דב' סיון הוא "יום המיוחס"?
וממילא כבר נתנו לו טעמים, ממלכת כהנים, או בין ימים קדושים.
לפו"ר לא מצאתיו במקורות שאמורים להיות כה מפורסמים. (כלומר זה לא בא מספרי אלכסנדר וכדומה).

לבי במערב כתב:

.השוחט כתב:ממש לא יאומן. שיחת השבוע הזו היא מהיום . .

הגליון הנ"ל הופץ בערש"ק פ' ויצא, ח' כסלו ה'תשס"ט (וכנראה, שהכותרת בראש הדף הטעתה לכת"ר לפי שעה).

.השוחט כתב:בזכרוני שהגר"מ שפירא בא' משיעוריו נתן לזה דוגמה נאה.
אדם מבוגר שהיה פוגש לראשונה בחייו במאמר חז"ל שאברהם אבינו בצעירותו שיבר את גילולי אביו, היה מיד חושב שמן הסתם הכוונה שנלחם בדעות הכוזבות.
אבל בזכות הגננת ברור לנו שהכוונה שלקח מקל גדול כפשוטו ושיבר לרסיסים כפשוטו את הפסלים כפשוטם.

.השוחט כתב:מאי שנא?
זה פסוק בתורה שבכתב, מצוה מעשית.
וזה לשון אגדה של רבותינו במדרש.

לכשיבקע כתב:אגב איך מונעים מהגננות לקרוא לאות 'צ' בכינוי 'צדיק' במקום 'צדי'?
זו טעות ידועה אך כמדומה ששום דבר לא נעשה בנידון
וגם כמה ווארטים חסידיים ושאינם המבוססים על הטעות הנ''ל.