פורום אוצר החכמה

למאי_נמ? כתב:

LEV כתב:האם יהיה תחיית המתים לבהמות? מפורש הוא ברש"י (בראשית ב, ז) וגם בהרבה מכתבי המהר"ל שאין תחיית המתים לבהמות.

היכן במהר"ל?

תסתכל בגור אריה על בראשית פרק ב פסוק ז ובתפארת ישראל (פרק נה)

וגם תסתכל מש"כ השל"ה בדבר.

ספר השל"ה הקדוש - ווי העמודים - פרק כג
ואעשה דבריו עטרה לראשי, ואבאר הפסוק אמרתי אני בלבי לראות שהם בהמה שהם יורדים למטה כבהמה, ובאמת המה להם, רוצה לומר תכלית הבהמה שייך להם, ואמר כי מקרה בני אדם ומקרה בהמה יש שני מיני מקריות זה למיתה וזה לשחיטה, ובאמת מקרה אחד להם כמות זה כן מות זה, רוצה לומר ברגע שמת אדם כן מת הבהמה, וכענין שפירשתי על והכל למיתה עומדים. ולדרכי הנ"ל ירומז על תחיית המתים אף שהכל למיתה מכל מקום עומדין רוצה לומר קיימין כענין שדרשו רז"ל (סוכה מה, ב) על עצי שטים עומדין:

זה לא ממש קשור לנושא האשכול, אבל בכל זאת אצפה לעזרתכם.
ראיתי פעם ברס"ג (אולי במילואים של מוה"ק לרס"ג עה"ת?) שההיתר לשחוט בהמה, כי יש לה עילוי בזה, וכמו אדם הנענש בעוה"ז כדי שיקבל שכר לעוה"ב.
היכן?

עושה חדשות כתב:זה לא ממש קשור לנושא האשכול, אבל בכל זאת אצפה לעזרתכם.
ראיתי פעם ברס"ג (אולי במילואים של מוה"ק לרס"ג עה"ת?) שההיתר לשחוט בהמה, כי יש לה עילוי בזה, וכמו אדם הנענש בעוה"ז כדי שיקבל שכר לעוה"ב.
היכן?

ספר האמונות והדעות מאמר ג

והרביעי אולי ימהר ממהר בעבור מצות הקרבנות, אם לשחוט הבהמות או להקטרת הדם והחלב. ואקרב הענין הזה ואומר: כי הבורא גזר על כל בעלי חיים במות, ושם לכל אדם ימי חייו, ושם מדת חיי הבהמות לעת שחיטתה, ושם השחיטה במקום המות. ואם יש בשחיטה צער יותר על צער המות, הוא היודע זה, וראוי אז לתת להם שעור תמורת הצער ההוא. ונאמר זה, אם תתברר התוספת בשכל לא בנבואה. אבל הקטרת הדם והחלב כבר בארה התורה שהושם זה, שיתבונן [האדם] בו, כי נפשותינו משכנם הדם, וכמו שאמר (ויקרא י"א) כי נפש הבשר בדם הוא. וכאשר נראה זה נשוב אל נפשנו לאמר: לא נוסיף לחטא, שלא ישפכו דמנו וישרפו חלבנו, כאשר אנחנו רואים.

ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק יז

כי הנה תשמע אחר זה הדברים בו, ולא נכנסה תורתנו כלל אלא בעניני בני אדם, אמנם ענין זה הגמול לבעל חיים שאינו מדבר, לא נשמע כלל באומנתנו לפנים, וגם חכמי התלמוד לא זכרוהו כלל, אבל קצת האחרונים מן הגאונים ז"ל כאשר שמעוהו מכת המעתזיל"ה ישר בעיניהם והאמינוהו.

הרב קאפח ניסה להגן על רס"ג. להוציא דבריו מפשוטם ולטעון שאין הרמב"ם מתכוון לרס"ג והפנה תשובת גאון אחר שמביאה דעה הזאת. אך לכאורה הרמב"ם אכן התכוון לרס"ג אף שאין זה דעתו של רס"ג בלבד אלא של עוד גאונים.
לצערי מהדורת הרב קאפח של מו"נ או אמונ"ד (זכור לי שהוא גם דן על זה בהקדמה לביאור רס"ג לספר יצירה) כרגע אינה תחת ידי לציין למקום מדוייק בתשובות הגאונים.

מי זאת כת המעתזיל"ה? הובא גם ברלב"ג איוב פ"ח.
אם הבנתי נכון מד' המורה, יש כאן ב' ויכוחים. א' האם יש עונש וצער ללא חטא בכלל אלא כדי להרבות שכר. ב' האם יש ענין כזה גם אצל שאר בע"ח. ובב' הדברים הן מבו' ברס"ג שהבאת, (וכן במה שציינתי לעיל), לא כדעת הרמב"ם.
עוד ראוי להתבונן למה מחמת כך הוק' לרמב"ם מהו איסור צעב"ח, עד שפירש מצד מידת האכזריות וכו', וכי בגלל שאין עליהם השגחה לא ראוי לאסור לצערם?

עושה חדשות כתב:מי זאת כת המעתזיל"ה? הובא גם ברלב"ג איוב פ"ח.

זרם שכלתני של תיאולוגיה איסלאמית.
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7 ... 7%9C%D7%94

עושה חדשות כתב:זה לא ממש קשור לנושא האשכול, אבל בכל זאת אצפה לעזרתכם.
ראיתי פעם ברס"ג (אולי במילואים של מוה"ק לרס"ג עה"ת?) שההיתר לשחוט בהמה, כי יש לה עילוי בזה, וכמו אדם הנענש בעוה"ז כדי שיקבל שכר לעוה"ב.
היכן?

כבודו בטוח שראה זאת ברס"ג? מילא אם היית רואה ברמ"ע (מפאנו) אבל ברס"ג?

איזה עילוי יכול להיות לבהמה אחרי שמתה?

וכנראה י"ל בבחינת לקדש את החומר ובזה שנשחטת ומשמשת לקודש, מקיימת את יעודה.

יאיר כתב:

עושה חדשות כתב:זה לא ממש קשור לנושא האשכול, אבל בכל זאת אצפה לעזרתכם.
ראיתי פעם ברס"ג (אולי במילואים של מוה"ק לרס"ג עה"ת?) שההיתר לשחוט בהמה, כי יש לה עילוי בזה, וכמו אדם הנענש בעוה"ז כדי שיקבל שכר לעוה"ב.
היכן?

כבודו בטוח שראה זאת ברס"ג? מילא אם היית רואה ברמ"ע (מפאנו) אבל ברס"ג?
איזה עילוי יכול להיות לבהמה אחרי שמתה?
וכנראה י"ל בבחינת לקדש את החומר ובזה שנשחטת ומשמשת לקודש, מקיימת את יעודה.

ומה שציטט הרב איתן "וראוי אז לתת להם שעור תמורת הצער ההוא", מקובל עליך?

מחילה. לא שמתי לב לציטוט. באמת מוזר.

האם יש עוד תרגומים אחרים לרס"ג?

גם זו לטובה כתב:האם יש עוד תרגומים אחרים לרס"ג?

אני הבאתי מתרגום ר"י אבן תיבון המצוי בפרויקט השו"ת. (כי אין צורך להקלידו, ולא צריך לחפש את הספר).

אך לצורך השוואה אביא את תרגום הרב קאפח (עמ' קמה במהדורתו):

והרביעי שמא מהרהר יהרהר מחמת תורת הקרבנות בין על שחיטת הבהמות ובין על זריקת הדם והחלב. ואקרב את הדבר ואומר, כי הבורא גזר על כל בעל חי שימות, ונתן לכל אדם מדת חיים, ועשה מדת חיי הבהמות עד זמן שחיטתן, והעמיד את השחיטה במקום המות, ואם היה בשחיטה צער יותר מצער המיתה הרי הוא היודע בכך וראוי אם כן שיגמול לה בשעור תוספת הצער, אנו אומרים כן אם יתברר שיש תוספת מהכרע הדעת לא על פי נבואה אבל סבילת הכאב וזריקת הדם והחלב, כבר באר בתורה שהוא עשה הדבר ללמד לנו, כי הדם הוא משכן נפשינו כאמרו כי נפש הבשר בדם הוא, וכאשר נראה את זאת נשוב ונאמר לא נוסיף לחטוא וישפך דמנו ויוקטרו חלבינו כפי שאנו רואים את זה.

הרב קאפח בהערתו למו"נ הנ"ל (עמ' שיב במהדורתו הערה 69) הפנה לתשובות הגאונים - הרכבי סימן שעה:

ודילמא נמי מדקאמ' רבי לכך נוצרת שבודאי נוצר והותר אדם בשחיטתו אילא שאין יוצרו מקפח שכרו. והכין סבירא לנא דכולהו בעלי חיים שהתיר המקום קריצתן והריגתן יש להן שכר. וקימא לן שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה לפיכך לא נוצר להרע לו אלא להיטיב לו. וסתאמא דמילתא לאו לשחיטה נוצר ואף על פי שהותר אדם בשחיטתו:

ועדיין זכור אני שיש עוד לש' מקבילה מהרס"ג, וכפי שציינתי לעיל לעיין במילואים של מוה"ק לרס"ג עה"ת, וכמדומני ששם הוא משווה את זה להדיא למושג של עונש לאדם בעוה"ז כדי ליתן לו שכר בעוה"ב.

תשובות הגאונים - הרכבי סימן שעה:
ודילמא נמי מדקאמ' רבי לכך נוצרת שבודאי נוצר והותר אדם בשחיטתו אילא שאין יוצרו מקפח שכרו. והכין סבירא לנא דכולהו בעלי חיים שהתיר המקום קריצתן והריגתן יש להן שכר. וקימא לן שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה לפיכך לא נוצר להרע לו אלא להיטיב לו. וסתאמא דמילתא לאו לשחיטה נוצר ואף על פי שהותר אדם בשחיטתו:

בנו"ט להזכיר את מש"כ האבודרהם, ז"ל "והקשה ה"ר אשר מלוניל למה בכל הברכות מברכין בורא ובזו נהיה יאמר גם כן בזו שהכל ברא ותירץ כיון שתקנו מטבע ברכה זו על דבר שאין גדולו מן הארץ כגון בעלי חיים והיוצא מהן אין לומר בהם בורא שעיקר בריאתם לא לכך היתה. וראיה לדבר אדם הראשון שלא הותר לו בשר באכילה. ועוד כיון שתקנו מטבע זה על יין שהחמיץ וחומץ ופת שעפשה ותבשיל שעברה צורתו ונובלות שכל אלו אינן תקון הבריאה אלא השחתה והפסדת הבריאה אין לומר בהם בורא ולפיכך תקנו לומר נהיה ולא תקנו לומר היה והמשכיל יבין".

כעת מצאתי את הקטע שזכרתי, מועתק אצל פירושי הרס"ג עה"ת שבהוצ' הר"י קאפח בפ' בראשית. הנה לפניכם:

ושלש עבודות אלה (קרבן בהמה ומנחה ותפלה) לא יתכן שקין והבל עשאום מצד עצמם אלא ודאי בגלל צווי מצווה וחוק מחוקק כי אין השכל מחייבן במושכל ראשון אלא צריכה המחשבה להתרגל לכך עד שתבוא לידי קבלתם כי הפוקרים הכופרים בה' יצאו נגד שלש אלו נגד הקרבת תבואה ובעלי חיים וזולתן ואנחנו אומרים אע"פ שהוא יתעלה אינו צריך לבריותיו אבל הם אי אפשר להם בלעדיו והם צריכים לטובו וחסדיו ולכן ניתנה להם מצוה זו כדי שישיגו על ידה צרכיהם במה שגומלם טוב כמו שנ' כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך וימלאו אסמיך שבע ותירוש יקביך יפרוצו וכן הקרבנות עשאם סבה כדי להצילם ולמלטם מן הרעות והצרות במה שנודרים לפניו בהם כמו שנ' זבח לאלהים תודה ושלם לעליון נדריך וקראני ביום צרה אחלצך ותכבדני ונאמר אבוא ביתך בעולות אשלם לך נדרי אשר פצו שפתי ודבר פי בצר לי שם ואשר לצער שיש לבעלי החיים בכך שתי תשובות בדבר האחת שהשחיטה במקום המות הטבעי שנגזר על כל שאר בעלי החיים והשנית לא יהא צערם גדול מצער האדם שהוא מיסר אותם כדי לגמלם טוב וכמו שביארנו בספר אלחגה הטענה
- עד כה לא ידוע לנו שרס"ג חבר ספר בשם זה אבל ידוע שהר"ש הנגיד חבר ספר אלחגה נזכר בדברי הרז"ה ראה שו"ת הראב"ד מהדורתי סי' לה. ולמושג הגמול לבעלי חיים ראה אמונות ודעות מהדורתי עמ' קמה ומורה הנבוכים ח"ג פי"ב מהדורתי

עושה חדשות כתב:...עוד ראוי להתבונן למה מחמת כך הוק' לרמב"ם מהו איסור צעב"ח, עד שפירש מצד מידת האכזריות וכו', וכי בגלל שאין עליהם השגחה לא ראוי לאסור לצערם?

רמב"ן בראשית כתב:אך הבשר לא הורשו בו עד בני נח כדעת רבותינו. והוא פשוטו של מקרא: והיה זה, מפני שבעלי נפש התנועה יש להם קצת מעלה בנפשם, נדמו בה לבעלי הנפש המשכלת, ויש להם בחירה בטובתם ומזוניהם, ויברחו מן הצער והמיתה. והכתוב אומר מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ (קהלת ג כא): וכאשר חטאו, והשחית כל בשר את דרכו על הארץ, ונגזר שימותו במבול, ובעבור נח הציל מהם לקיום המין, נתן להם רשות לשחוט ולאכול, כי קיומם בעבורו: ועם כל זה לא נתן להם הרשות בנפש ואסר להם אבר מן החי. והוסיף לנו במצות לאסור כל דם, מפני שהוא מעמד לנפש, כדכתיב (ויקרא יז יד) כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא ואמר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו הוא, כי התיר הגוף בחי שאינו מדבר אחר המיתה, לא הנפש עצמה. וזה טעם השחיטה, ומה שאמרו (ב"מ לב ב) צער בעלי חיים דאורייתא. וזו ברכתנו שמברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה

לא הבנתי האם הוא מביא את ענין צעב"ח כטעם לשחיטה, או כתולדה נוספת מ'קצת מעלה בנפשם'. אם כהאפשרות הב' יש כאן הגדרה ממוצעת בין הרס"ג לרמב"ם. (ובקצרה, כהחקירה בשפה המורגלת האם צעב"ח זה "בין אדם למקום" או "בין אדם לחבירו").

נושא קרוב:
האם מיתת בע"ח היא ע"י מלאך המות או לאו. כידוע יש שהביאו ראיה מלש' הגמ' "מלאך המוות מה לי הכא מ"ל התם". יהודי נכבד אחד אמר פעם בפני הגר"מ שפירא זצ"ל דאין מכאן ראיה, כי הוי שיגרא דלישנא ולאו דוקא, וספג ממנו קיתון של גערות. אתם מכירים ע"ז עוד מקורות? (זכורני שיש עוד משהו אולי בגמ' חולין, אודה אם תשיבו האבידה, כ"ש אם תוסיפו עליה עוד).

ראה בספר ימות המשיח בהלכה עמוד שכ'

עושה חדשות כתב:נושא קרוב:
האם מיתת בע"ח היא ע"י מלאך המות או לאו. כידוע יש שהביאו ראיה מלש' הגמ' "מלאך המוות מה לי הכא מ"ל התם". יהודי נכבד אחד אמר פעם בפני הגר"מ שפירא זצ"ל דאין מכאן ראיה, כי הוי שיגרא דלישנא ולאו דוקא, וספג ממנו קיתון של גערות. אתם מכירים ע"ז עוד מקורות? (זכורני שיש עוד משהו אולי בגמ' חולין, אודה אם תשיבו האבידה, כ"ש אם תוסיפו עליה עוד).

הגרי"ח סופר שליט"א בס' כנסת יעקב עמ' קט אות ז' הביא דברי הכלי יקר ויקרא (כא ב): "כי אם לשארו. טעם איסור הטומאה הוא בעבור רוח הטומאה הנשאר דבק בגוף האדם, על כן נאמר לנפש לא יטמא, ולא אמר בנפש, לפי שהנפש מצד עצמה טהורה היא, ואין בה שום צד טומאה, אך שהנפש סבת הטומאה כי כל שאר הבעלי חיים שאין בהם נפש המשכלת כי אם רוח החיונית לבד אין מיתתם כי אם פירוד ארבע היסודות ואין מלאך המות מזדקק להם כלל, על כן אין בהם טומאה חמורה, אבל נשמת האדם אינה יוצאת כי אם על ידי מלאך המות המוציאה משם בעל כרחה כמאמר רז"ל באבות (ד כט) יעל כרחך אתה מת, והוא בא מסטרא דמסאבא ומביא הטומאה על הגוף, זולת הצדיקים ויחידי הדור אשר מיתתם בנשיקה לא על ידי מלאך המות אין בהם שום צד טומאה. לפיכך אמרו רז"ל בירושלמי ברכות (פ"ג ה"א) שביום שמת רבינו הקדוש בטלה הכהונה כי לא נטמאו בו הכהנים כלל עכ"ל. וראה עוד כלי יקר במדבר יט ב.

הרי שכתב במפורש שבעלי חיים אינם מתים על ידי מלאך המות, ובכנסת יעקב שם הביא שו"ת דברי מלכיאל ח"ג (סימן פג ד"ה וע"ד שכתבתי) שכתב: "ועל שהקשה על הכלי יקר שכתב דלבעלי חיים אין מלאך המות מזדקק כלל רק כשארבע יסודות שבהם מתפרדים, אזי מתים. והקשה מחולין (לה ב) דאמרינן מה לי קטליה מלאך המות. הנה יש לומר דסבירא ליה כהתוספות שם שהכריחו דקאי אאדם. אכן מבבא מציעא (לו ב) קשה דאמרינן גבי בהמה מלאך המות מה לי הכא מה התם. ואפשר סבירא ליה דבגדר השאלה קרי לה מלאך המות. אבל הכוונה על פירוד היסודות מה לי הכא מה לי התם. וגם מה שכתבו התוספות חולין (ל"ח ע"ב) גבי בהמה דולד מיית ברישא. יש לומר גם כן דבשביל דזוטר חיותיה שולט בו החולי יותר ומתפרדים יסודותיו בהקדם. כן צריך לומר לדעתו".

ועוד הביא בכנסת יעקב שם משו"ת פני מבין יו"ד (ס"ס יח) שכתב: וראיתי מה שנדפס ביו"ד הקטנים שהדפיס חותנך הגאון נ"י השגה על הכלי יקר דבבהמה ליכא מלאך המות, והביא בשמך שהקשית מבבא מציעא (לו ב), וכתב חותנך הגאון נ"י לתרץ דשיגרת לישנא הוא. מראה מקום אני לך בחולין (ל"ו ב') בדם בהמה שמתה, ופירש רש"י שם יאמרו דהוי דם חללים דמלאך המות ע"ש, ושם לא שייך תירצו של חותנך נ"י". [ד"א מה הכוונה יו"ד הקטנים שהדפיס חותנו של בן הפני מבין לאיזו מהדורא הכוונה?].

מהגרי"ח סופר בספרו יחי יוסף סימן ט"ז

בנוגע להשגחה על בע"ח,
ראיתי כעת דברי רש"י בחולין סג. "ומשפטיך אף בתהום רבה - שזמנתה שלך לשפוט ולעשות נקמתך בדגת הים להמית המזומנים למות".
וז"ל הרמב"ן פ' נח "מיד כל חיה אדרשנו - תמה אני, אם הדרישה כמשמעה, מיד החיה כמו מיד האדם להיות עונש בדבר, ואין בחיה דעת שתענש או שתקבל שכר. ואולי יהיה כן בענין דם האדם לבדו, שכל החיה שתטרוף אותו תטרף כי גזרת מלך היא, וזה טעם סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו, ואיננו להעניש את בעליו בממון, כי אפילו שור המדבר חייב מיתה. וצוה כן בבני נח כבישראל".

שלום וברכה לחברי הפורום.
הבני יששכר מביא (דרך פקודיך הקדמה ה, בני יששכר מאמרי ראש חודש מאמר ב אות ג, מגיד תעלומה בדף כ"ו ע"א) מימרא בשם הרמ"ע מפאנו, שלעתיד לבא יצטרכו להביא כל קרבנות תמידין ומוספין של כל ימי הגלות. הבני יששכר כתב שהוא נמצא בעשרה מאמרות, אבל לא מצאתיו. האם ידוע למי שהוא מקום כבודו של דברי הרמ"ע מפאנו, או שם או בשאר ספרי הרמ"ע?

צבי-שפייר כתב:שלום וברכה לחברי הפורום.
הבני יששכר מביא (דרך פקודיך הקדמה ה, בני יששכר מאמרי ראש חודש מאמר ב אות ג, מגיד תעלומה בדף כ"ו ע"א) מימרא בשם הרמ"ע מפאנו, שלעתיד לבא יצטרכו להביא כל קרבנות תמידין ומוספין של כל ימי הגלות. הבני יששכר כתב שהוא נמצא בעשרה מאמרות, אבל לא מצאתיו. האם ידוע למי שהוא מקום כבודו של דברי הרמ"ע מפאנו, או שם או בשאר ספרי הרמ"ע?

ברוך שכיונת לדברי הגאון הגריח"ס ביחי יוסף שהובא לעיל

חיפשתי עוד, ומצאתי רמז לזה ב'סדר עבודה רבא וזוטא', להרמ"ע, בדף ע"א ואילך, בגוף הספר, עיי"ש.

אגב, במאמרו של הגרח"י סופר שליט"א, מצטט את דברי הטל תורה ביומא דף מ"ו, שהביא שיטת המשנה למלך בהלכות תמידין ומוספין פרק א', שבאונס אמרינן שיש תשלומין. עיינתי שם ולא מצאתי זכר לדבר. ובבני יששכר מהדורת 'יודעי בינה', מאמרי ראש חודש מאמר ב' אות ג', שרבינו מביא גם שם את דברי הרמ"ע מפאנו, מציין שם לכל המראי מקומות של ה'יחי יוסף' (וכדרך המחברים החדשים כמובן שלא מזכיר אותו ואת ספרו בשמו), אף העיז לפענח מקום המשנה למלך המדוייק, שהוא שם בפרק א' הלכה ז'.
אבל הרואה בטל תורה שיצא לאור מחדש תשע"ד, שהם הרגישו בזה, ומציינים למקום הנכון, שהוא בפרק ד' מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ג' בא"ד ד"ה ויש לדקדק.

דברי הרמ"ע בסדר עבודה קלושים למדי, ואדרבה אצלי בכתובים כתבתי להעיר מדברי הרמ"ע בעשרה מאמרות מאמר חקור דין ח"ג פ"כ ששם כותב שלעת"ל לא יהיה צורך כלל בקרבנות, וא"כ איך יקריבו תשלומין דבר שאין צורך בהם

ובבני יששכר הוצאת יודעי בינה ציין לדברי הרמ"ע במאמר חיקור דין ח"א פ"א, ולא ידעתי מה היה לו, ומה מצא שם סיפוק לנפשו השוקקה

הוד_והדר כתב:דברי הרמ"ע בסדר עבודה קלושים למדי, ואדרבה אצלי בכתובים כתבתי להעיר מדברי הרמ"ע בעשרה מאמרות מאמר חקור דין ח"ג פ"כ ששם כותב שלעת"ל לא יהיה צורך כלל בקרבנות, וא"כ איך יקריבו תשלומין דבר שאין צורך בהם

ובבני יששכר הוצאת יודעי בינה ציין לדברי הרמ"ע במאמר חיקור דין ח"א פ"א, ולא ידעתי מה היה לו, ומה מצא שם סיפוק לנפשו השוקקה

אכן אחרי עיון בדברי הרמ"ע שם אינו מוכרח כלל, אלא אדרבה, הוא מדייק כמו שהבני יששכר מדייק, ומיישב באופן אחרת, ואדרבה יש להקשות משם על הבני יששכר.
ועל זה שהערת ממאמר חקור דין ח"ג פרק כ', הבני יששכר בעצמו מעורר בזה במאמרי ראש חודש מאמר ג אות ז, שעל אף שלעתיד לבא לא נצטרך להביא חטאת, מכל מקום יביאו חטאוץ של קרבנות ראש חודש אלו שהם לתשלומין כנ"ל כדברי מהרמ"ע מפאנו, עיי"ש.

כן, גם נפלאתה ממני מה כוונתו בציונו למאמר חקור דין ח"א פ"א, ששם מבואר אדרבה, שלא יצטרכו אנחנו להשלים, אלא שהקב"ה ישלים את חסרון שלנו.

ובנוסף לזה ממה שרוצה להביא מקור לדברי הרמ"ע מפאנו שאין לו הגיון, הרי הוא מוסיף על שטותו, להטעות את העולם באותו טעות הנמצא בדרך פקודיך מהדורת בני שלשים, על אף שהוא מודה על האמת, שלא מצא מקור לדברי הרמ"ע בתוך כתביו, המציא את דברי הראב"ן, וז"ל הראב"ן (ספר המנהיג הלכות הלל): ושם נעשה לפניך, ואל תתמה לומר מאין יספיקננו לנו בהמות להקריב כל הקרבנות שנחסרו מחרבן הבית עד עמוד כהן לאורים ותומים, שהרי הכתוב מבשרנו כל צאן קדר יקבצו לך וגו' (ישעיה ס' ז').

הרי להדיא מפורש שיביא כל הקרבנות. אולם שכח לצטט המשך דברי הראב"ן, והוא: ובקרבנות נדבה, אבל בקרבנות חובה עבר יומו בטל קורבנו, דכתיב עולת שבת בשבתו, ולא עולת חול בשבת ולא עולת שבת זו בשבת אחרת.

הרי להדיא מבואר מן המשך דברי הראב"ן שלא יביאו חובות. וראה במאמר של היחי יוסף המובא לעיל ומה שהביא אודות הראב"ן מן ר' חיים ברלין (מובא בהערות לספר המנהיג גם כן כל הנידון). תשואת חן ל'בני' שלשים, ועל תולדותיהם כיוצא בהם...

יש בדחז"ל או הראשונים, שאיילו של יצחק אחר שנשחט, הוקם לתחייה. הנה לנו תחה"מ לבהמות.

גם גיחזי החייה כלב,
ועי' תמיד לב ע"ב, על דגים מתים הקמים לתחיה.
ועי' גם: חכמת הנפש, עמ' כה.

וגם בגוזמאות דרבב"ח (ב"ב עד:) מספר רב יהודה הינדוא מתנין וצפורים מלוחין שקמו לתחיי' ע"י אבן טובה.

אדג כתב:ועעי' בס' אגרות קוש לאדמו"ר מליובאויש ח"ג שהאריך באריכות נפלאה לברר כל פרטי תחית המתים מי יקום ובאיזה גוף יקום.

(אגב, בזה ראינו את דרכו בקודש כידוע, שהיה אוהבן של ישראל ולימדזכות על כאו"א, אפי' על פושעי ישראל ממש, וקירבם לתורה. שבאריכות דבריו נדחק בכמה דוחקים ועלתה בידו להוכיח שאף הללו שאיתא בפירוש במשנה וגמרא שאין להם חלק לעולם הבא - בכל אופן יקומו, עיי"ש הפלא ופלא!)

אם זה נגד הפשטות רק בצירוף כמה דוחקים מסתמא זה אינו אמת.

במה שכתוב בד' הרמד"ו המובאים בתחילת האשכול, שגם לבעלי חיים תהיה תחיה, לכאורה אין בזה תימה שהרי כ' רמח"ל באדיר במרום שבעלי חיים היו לפני החטא במדירגה שכעת בני האדם, כלומר אנחנו היום במדריגה הראויה אליבא דאמת לבהמות. ובודאי שבאחרית הימים תחזור הכל לשורש, עכ"פ בשורש כל הבעלי חיים יחד, ובשם הלשם מובא שהלוויתן ושור הבר הם שורש כל הבעלי חיים, עכ"פ זה ברור שיהיה תיקון לכל חלקי הבריאה וכבר האריכו הספרים בזה. כמובן שגם בתחייה"מ של בני האדם אין אנו יודעים בדיוק איך ומה וכ"ש בענין בעלי חיים.

נתקלתי בקטע המדרש דלהלן ונזכרתי באשכול המשעשע הנוכחי...
מדרש תהלים, יט א:

ר' אבהו אמר שני דברים אין אומות העולם כופרין בהם, מודים בהקב"ה שברא את העולם בששה ימים, ושהוא מחיה את המתים, כיצד כשהוא הולך ומעלה את האוב וידעוני וזכורו וכל ימות השבת הוא מצליח ומעלה, ובשבת אינו מצליח ואינו מעלה, והבהמה אפילו בחול אינה עולה, לפי שאינה חיה לעתיד לבא, הוי כל פעל ה' למענהו.

LEV כתב:האם יהיה תחיית המתים לבהמות?

מפורש הוא ברש"י (בראשית ב,ז) וגם בהרבה מכתבי המהר"ל שאין תחיית המתים לבהמות.

אבל מצאתי חידוש נפלא בכתבי רבי משה דוד וואלי (ספר הליקוטים ח"א עמ' שסו') שבאמת יהיה תחחית המתים לבהמות.
[רבי משה דוד וואלי היה תלמוד מובהק לרמח"ל.]

והנה...

לשם.jpg (64.52 KiB) נצפה 217 פעמים

האם חידוש זה נמצא בעוד מקומות?

1.רמ"ד לא היה תלמיד של רמח"ל אלא חברו ורעהו, כפי שהוא כותב בעצמו בפירוש (גם הרב ספינר שליט"א המו"ל המופלא של כתביו, אינו כותב כבר: "תלמיד" אלא: "מבית מדרשו של רמח"ל".
2. רמ"ד עצמו מסתפק בחידוש זה, ואינו אומר ש"באמת" תהיה תחיית המתים לבעלי חיים.
3.ההסבר לחידושו עשוי להיות עלפי דברי ה"לשם" שמבאר את עומק תחיית המתים כהתחדשות כל העולמות, ולא כהתרחשות ממוקדת, שעוסקת רק בבני אדם שיתעוררו לחיים שוב.
כמו כן רמ"ד מסביר (בכתב יד שטרם נדפס) שתחיית המתים הכרחית, כי מהשמים רק נותנים, ולכן כל מה שחי, מוכרח להמשיך לחיות, וזה הפשט לדבריו בגמרא בקל וחומר לתחיית המתים, שאם מי שלא חי נולד, מי שחי כבר ודאי שיקום לתחייה שוב, כי משמים רק נותנים ולעולם אין לוקחים, וממילא כלולים בזה גם בעלי חיים, ודוק.
4. לקרוא לדיון כאן ״משעשע״ גובל לעניות דעתי בביזוי תלמיד חכם של רמ״ד ואלי, אשר רב גבורתיה וחיליה, ושל נעליך מעל רגליך… (כשם שלא נאמר ש״משעשע״ לומר שיש השגחה פרטית על דומם ובעלי חיים כשיטת רמד והבעשט, רק משום שהרמב״ם חלק וסבר שאין השגחה פרטית אלא על בני אדם).