הגאון רבי מרדכי מן זצ"ל ראש ישיבת בית הלל נמנע כל ימיו מאכילת תפוזים, ואפילו אם היה מעורב באוכל חלקי תפוז היה מסרב לאכלו. בני המשפחה סברו כל הימים כי זה ענין של טעם, עד שבא "אחד מגאוני התורה" וביאר להם פשר דבר מפיו של הגר"מ עצמו, שכל כך בעקבות מעשה שהיה.
היה זה בעת בחרותו של הגר"מ בישיבת לומז'א פ"ת. באחד הימים יצא לפוש בינות לפרדסים הרבים שבאזור, והתרגש מאד למראה ההדר של התפוזים הכתומים על העצים. התרגשותו והתפעלותו גרמו לכך שנטל תפוז אחד מן העץ ואכלו.
מכאן ציטוט מן העלון: (נכתב כנראה ע"י נכדו)
"בצאתו מן הפרדס, החלו מחשבות לעלות במוחו, הרי שנת מעשר עתה, והאיך אכלתי פרי זה בלא שאבדוק את שנת המעשר שלו, אימתי חנט והתחייב במעשר, ושמא היה עלי להפריש ולעשר ממנו או שמא לבערו...
...או אז קיבל על עצמו רבי מרדכי והוא נער צעיר לימים, כי לא יאכל מפרי זה במשך כל ימי חייו..."
ואנכי עמדתי ואשתומם, וכי נעלמה מעיני הגר"מ הלכה פסוקה ומשניות מפורשות כי ראיית פני הבית קובעת למעשר, ובשדה הותרה אכילת עראי בלא כל חשש, ומה לו כי נזעק, עד כי החמיר על עצמו כל כך שהזיר עצמו מן התפוז???
ליבי אומר לי כי מעשה זה לא היה ולא נברא ועכ"פ לא כפי שנכתב מפי "אחד מגאוני התורה", מכמה סיבות נוספות. שימו לב לחוסר הדיוק, חוסר הידיעה וחוסר ההבנה ששולטים בנכתב, מלבד השאלה הבסיסית הזועקת כדלעיל.
א. מדוע התחבט הגר"מ רק בענין המעשר, ומה עם תרומה גדולה???
ב. אימתי חנט ומהי שנת המעשר, זה נפק"מ למע"ש או מע"ע, ומה עם מעשר ראשון???
ג. "או שמא לבערו", מתי? למה? וכי הוא עישר פדה וחילל שהגיע זמן הביעור???
מכל זה נראה לי כאמור כי אין למעשה זה, כצורתו, כל שחר.
יתכן בכל זאת לומר, כי ליבו של הגר"מ היה נוקפו על איסור גזל שעבר בשעה שנטל פרי ללא רשות בעה"ב, (אם זה היה הפקר ממ"נ פטור ממעשרות) ואם כן שמא זו כבר סיבה מספקת שאסור לנו להאמין ללשוה"ר על המתים ובפרט על האי גאון וצדיק כמותו.
דרך אגב, ע"פ הכותב היה זה בהיות הגר"מ "נער צעיר לימים". על פי החישוב שלי היה הגר"מ כבן 23-24 כשהגיע ללומז'א, הלזה יקרא נער צעיר לימים???
