דרך חז"ל לדרוש המקראות לשבח הצדיקים ולגנות הרשעים - מקורות

[למאי_נמ?]

פעמים רבות מוצאים אנו בחז"ל שדרכם בפירוש המקראות "להרשיע רשע ולהכריע אותו לכף חובה... ולהצדיק צדיק להפך בזכותו תמיד" (שו"ת מהרלב"ח ריש סי' קכו).

אבקש מהציבור לציין מקורות העומדים על תופעה זו, וכן מקורות המסבירים אותה (כגון: שהיה לחז"ל כלל שכל הנכתב על הצדיק בא כדי להעצים את צדיקותו, וברשע להפך; או שעשו כן ממניעים 'חינוכים' - לחזק את ההכרה ש"מצוה גוררת מצוה" וכו').

(היו לי כמה וכמה מקורות בנושא זה, ואבדו ממני, ואשמח אם ישיבו לי אבדתי בריבית כפולה ומכופלת).

[שלום ואמת]

ראה מהר"ץ חיות בראש אגדות עין יעקב

[איש_ספר]

הנה דברי מהרצ"ח המפורסמים:

מבוא התלמוד, פרק עשרים

וכן היה מקובל אצל חז"ל, שכל מה שיכולים להרבות בשבח מעשה הצדיקים, ולהפֵּך בזכותם, ולהכריע כף המאזנים לטובתם, יעשו כן תמיד להשתדל להצדיקם בכל אופן האפשר. ומזה הסיבה אמרו חז"ל (שבת נה: - נו:) "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה, כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה, כל האומר בני שמואל חטאו אינו אלא טועה, כל האומר יאשיהו חטא אינו אלא טועה", ואמרו גם כן לא היה דוד ראוי לאותו מעשה, רק בא להורות תשובה לחוטאים "שהקים עולה של תשובה" (עבודה זרה ד:). הרי אף במקום דמפורש במקרא לרעה, חפשו עצות בדרכי הדרוש להצדיק מעשיהם ולמעט האשמה.

ומכל שכן שהגדילו מעשיהם הטובים המפורשים, ויגעו בדרכי הדרוש להראות שיותר מן מה שכתוב בכתבי הקודש הטיבו מעשיהם, והמקרא מכסה ומעלים, ודרכי הדרוש מגלים. ועיין בראשית רבה סוף פרשת לך לך (פרשה מז, ט) דחכם אחד דרש מזה שנאמר 'נימול אברהם', ולא כתיב מל אברהם, מכאן שמצא עצמו נימול מאליו[6]. אמר ר' ברכיה: בההיא עיתא אקיל וכו'. והורו לנו חז"ל בזה, דצריכים לדרוש פעולתיהם הטובים של הצדיקים, שהיו על הצד היותר טוב והמתוקן, ומפני זה בדרשת ר' לוי, שלא נצטער אברהם מן המצווה, רק מצא עצמו נימול, הנה שוב אין בפעולתו שום מעלה, ואין זה נכון בדרכי הדרוש, ומפני זה אקיל ר' אבא לר' לוי ואמר לו: שקרנא כזבנא, שעל פי דרכי הדרוש, החוב לדורש לפאר ולהגדיל פעולת הצדיקים ביתר שאת, ומפני זה דרש להיפך - דנצטער ביותר, ובכל זאת עשה מאהבה וקבל היסורין על עצמו לקיים מצוות השי"ת. ועיין ספר קטן על האגדות מהרב המובהק מורנו משה חיים לוצאטו (הובא לעיל, מובאה קא) שהתעורר מדברי (ה)מדרש אלו להוכיח שבדרכי הדרוש, החוב לדורש לשבח מעשה הטוב של הצדיק בכל אופן האפשר.

ואולם בפועלי הרשעים היה להם כלל גדול להעמיס עליהם התועבות האפשריות, כמו דדרשו (סנהדרין מו:) דעכן חלל שבת ובא על נערה המאורסה, עיין שם. וכן דרשו על (בראשית כה, כט) "ויבא עשו מן השדה" (בבא בתרא טז:) - מלמד שבא על נערה המאורסה, והרג את הנפש, וכפר בעיקר, ובתחיית המתים ושט ביזה את הבכורה. ואמרו על אחז שבא על אמו והעלה שממית על המזבח (סנהדרין קו:). ועל בלעם אמרו שבא על אתונו (עבודה זרה ד:), ובפרט הגדילו החטא בכל מקום לספר תועבות עושי רשעה, כי באו על נערה המאורסה ביום כיפור (בבא מציעא פג:). ועוד אמרו באלישע שראה שנתעברה אמם ביום כיפור (סוטה מו:) "אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר: כל שאינו מלַּוה ומתלוה - כאילו שופך דמים, שאילמלי ליווהו אנשי יריחו לאלישע, לא גירה דובים לתינוקות ... 'ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם ה'' (מלכים ב' ב, כד) - מה ראה? ... ושמואל אמר: ראה שכולן נתעברה בהן אמן ביום הכיפורים". ובירושלמי פרק ב דחגיגה (הלכה א), על אלישע בן אבויה שרכב על הסוס ביום כיפור שחל בשבת "שפעם אחת הייתי עובר לפני בית קודש הקדשים רכוב על סוסי ביום הכפורים שחל להיות בשבת, ושמעתי בת קול יוצאת מבית קודש הקדשים ואומרת: שובו בנים חוץ מאלישע בן אבויה, שידע כחי ומרד בי", ועוד הרבה פעמים שהזכירו, לחומר האיסור, יום כיפור שחל בשבת.
ונתנו לנו חז"ל בסנהדרין פרק חלק (קו:) כלל "בכולהו לא תַפֵּיש למדרש, לבר מבלעם הרשע, דכמה דמשכחת ביה - דרוש ביה" בכל הנזכרים שאין להם חלק לעולם הבא, אל תרבה לדרוש, חוץ מבלעם הרשע שכל כמה שאתה מוצא בו לדרוש לרעה, דרוש בו, היינו בשלושה מלכים "שלשה מלכים ... אין להן חלק לעולם הבא ... ירבעם, אחאב, ומנשה" סנהדרין צא. לא תדרוש לגנאי יותר מן המפורש בכתוב, חוץ מן בלעם הרשע, כל מה שתוכל למצוא על דרך דרש להראות כי הרבה לעשות לרעה, ופעל תועבות היותר מגונות, דרוש ופרסם ברבים, מפני שאיש רע במדרגה היותר פחותה כבלעם, הוא עלול נוטה לעבור על כל העבירות, ומפני זה אין זרות בדרשות חז"ל שבלעם בא על אתונו ... ועיין גם כן מה שכתב הרמב"ם (פירוש המשנה פרק חמישי דאבות משנה יט) על מה שאמרו במשנה תלמידיו של בלעם "עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה", כתב בזה הלשון "שהאיש אשר כבר קלקל מעשיו כל כך, עד שהיה הנקל קל בידו ליעץ לבנות מדיַן שיפקירו עצמן לזנות, הנה הוא עלול בלי ספק לעשות כל התועבות האפשריות", עיין שם. וביותר תראה דברי הירושלמי סנהדרין פרק חלק (י, ב) "רבי לוי עבד דרש הדין קרייא אשתא ירחין לגנאי ר' לוי היה דורש במשך ששה חדשים בגנותו של אחאב את הפסוק 'רק לא היה כאחאב אשר התמכר לעשות הרע בעיני ה'' (מלכים א' כא, כה). אתא לגביה בליליא אמר ליה: מה חטית לך ומה סרחית קדמך, אית לך רישיה דפסוקא ולית לך סופיה בא אחאב אל ר' לוי בחלום הלילה ואמר לו: מה חטאתי לך ומה פשעתי לפניך, ראש הפסוק יש לך ואין לך סופו? שנאמר 'אשר היסתה אותו איזבל אשתו'. עבד דרש ליה שיתא ירחין לשבח דרש ר' לוי במשך ששה חדשים לשבח, שהרי נאמר 'רק לא היה כאחאב אשר היסתה אותו איזבל אשתו'" עיין שם. ראינו דעיקר שעיקר ענין הדרוש תלוי ביד הדורש דמתחלה דריש כל מעשה אחאב לגנאי, ליחס אליו כל הרשעויות האפשריות אשר יוכל להכניס במקרא זה דרך רמזים ואסמכתאות. ולבסוף, הדר חזר לדונו לשבח, והִצדיק אותו, כי אף אלו העוונות והחטאים המפורשים, לא עשה מצד עצמו, רק על ידי הסתת איזבל אישתו, ומכאן אתה דן לכל הדרשות כאלו, שהכל תלוי בדורש, ולא היה בידו באלו העניינים שום דבר מקובל.
והסיבה שהניעה את חכמינו ז"ל בדרשות כאלו הוא מפני כי שׂמוּ מגמתם ומבטם, להחזיק לחזק אצל העם, את העקר הגדול אשר הניחו חכמינו בעלי משנה (אבות ד, ב) "מצווה גוררת מצווה, ועבירה גוררת עבירה", ומפני זה הטילו החכמים החוב על הדורש במקהלות בקהל, שיאמת פינה זאת בכל אופן האפשר, וללמד ל(ה)עם שהאיש אשר הולך בדרך התורה, ההרגל נעשה אצלו לטבע שני, עד כי הנקל בידו לעשות כל הפעולות הטובות, ולא יכבד עליו מאומה, ואם באיזה פעם מצינו אצלם שפעלו פעולות פעולות הנראות לכאורה רעות, צריכין אנו להשתדל להראות על פי דרכי הדרוש, לדון עשיותיהם ופעולותיהם לזכות, שלא היה שום חטא ועון, כמו במעשה של דוד עם בת שבע, אמרו (שבת נו.) ד"כל היוצא למלחמת בית דוד, גט כריתות כותב לאשתו", וכן את שלמה דנו לכף זכות - דהוא בעצמו לא חטא כלל, רק שלא מיחה בידן של נשותיו (שבת נו:), וכן מעשה ראובן ובני עלי (שבת נה:) ראו כי נכון להפך בזכותם.

וכן מצד השני, רצו ללמד אותנו עניין כבד, כי מיד שיטה האדם מדרך התורה, רק נטיה קלה כמות שהיא כל שהיא, שוב צריך אחר כך התחזקות והזהרה יתירה, מפני שכבר הסכנה (מפחדת) מונחת לפניו שעבירה תגרור עבירה, וכבר הוא עלול לעשות כל התועבות, אם לא יעמוד על נפשו לקומם לעמוד נגד יצר סוכן בו, אשר הטעים אותו טעמם של איסורים. והדרך המסולל ללמד העם, ולהראותם הדרך אשר ילכו בו, הוא לקחת הדברים רק מן הנסיון מן הקורות בדורות ראשונות, כמו שנאמר (דברים לב, ז) "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור", ועל ידי מעשיהם והתנהגותם של הדורות הקודמים, אנו למדים ומתבוננים כי כל מדה טובה שהתחיל אדם להרגיל עצמו בה, תעשה שורש למטה עד שכל פינות שהאדם פונה אחר זה במשך הימים, המה רק לטובה. לא כן אדם שסורו רע, אשר אף אם בתחילה לא נטה רק מעט מן דרך הישר, שוב בהמשך הימים תגרור אחר כך עוד עבירות גדולות, מפני שנטבע אצלו למורגל ולטבע קיים. וקשה לאדם זה לעזוב את דרכו ונתיבתו. לכן צריכין אזהרה יתירה בתחילה שלא יהיה נשרש בעשיית הרע ויהיה נקבע אצלו.

[איש_ספר]

דברי מהרצ"ח במבוא התלמוד צרמו למגיד הצדיק מוילקומיר, והגאון ריז"ש בעל זכר יהוסף מלמד זכות על דברי מהרצ"ח ומכללם על קטע זה
הנה הערת המגיד ותשובת הריז"ש
http://www.otzar.org/aspcrops/16431_35_ ... 862012.asp
---
וכאן עוד כמה מקורות (דברי רלב"ח הובאו גם ע"י הרצ"ח)
http://www.otzar.org/aspcrops/28177_183 ... 862012.asp
http://www.otzar.org/aspcrops/28177_183 ... 862012.asp

[למאי_נמ?]

תודה רבה מאד!

החזרתם לי את אבדתי (הרמח"ל והמהרצ"ח), והרה"ג 'איש_ספר' עוד הוסיף בריבית דריבית...

(אגב, כמדומה שיש עוד מישהו שקדם למהרצ"ח, וכתב דברים דומים לרמח"ל).

<><><>

התמיהות בדברי המהרצ"ח לא התיישבו על לבבי, גם לאחר קריאת דברי ה'זכר ליהוסף' הנ"ל, ואפרט:
א) דרשות חז"ל אינן אמת מוחלטת, אלא 'מסר חינוכי' שייתכן שאיננו אמת, - היתכן ??!! (או שמא - וכך מסתבר יותר - לא הבנתי נכון).
ב) גם המספר לשון הרע על רשע אשר אין פחד א-להים לנגד עיניו ופורק מעליו עומ"ש - צריך להיזהר שלא יגדיל העוולה יותר ממה שהיא (חפץ חיים, הל' לשה"ר כלל ד בא"ח ס"ק לב, הפרט הג'; וכעי"ז בכלל י סעיף ב פרט ד ובא"ח ס"ק ט; ועוד).

[אוצר החכמה]

רק להבהיר, אע"פ שאולי זה ברור, הרמח"ל לא כתב שעשו זאת מסיבות מוסריות כמו שמשמע בדברי מהרצ"ח, אלא ביאר שזה היה כלל ביד חז"ל שכך מתפרשים הפסוקים באמת.

[צביב]

בסנהדרין ק"י

ת"ר דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא שנאמר וכו' ואומר אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי דברי ר"ע ר"א אומר (הן באין) לעולם הבא שנאמר וכו' אלא מה אני מקיים אשר נשבעתי באפי באפי נשבעתי וחוזרני בי וכו' אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן שבקה ר"ע לחסידותיה וכו'
וכתב הרב מטשעהרין שזה המקור לדברי רבי נחמן מברסלב בספר המדות
כשיש שני פסוקים, מא' אתה יכול לדרוש זכות וטוב, ומאחד אתה יכול לדרוש להיפך, תדרוש הפסוק שהוא לזכות וטוב. [לימוד ס]
ועיין שם באות ב כשאתה רוצה להחיות איזה דבר באמירת תורתך אל תדרוש מענייינים רעים אלא תדרוש פסוקים וענינים של טוב]

[תוכן]

יש על זה רד"ק בענין כל האומר דוד חטא.

[אליהוא]

כמדומני שגם הלש"ם מתקיף את מהרצ"ח בענין זה.

[איש_ספר]

כמדומני שגם הלש"ם מתקיף את מהרצ"ח בענין זה.

אכן
והנה דבריו הקדושים

(9) ספר לשם שבו ואחלמה - ספר הדע"ה חלק ב - דרוש ד ענף יט סימן ו

ובזה כתבתי במ"א על דברי מהר"צ חיות ז"ל בסוטה ל"ו ב' במאמרם ז"ל וחד אמר לעשות צרכיו נכנס. וכתב על זה מהר"צ חיות ז"ל זה לשונו. ע' תשובת רלב"ח סי' קנ"ו שתמה בזה כי הרי ראינו דרך חז"ל בכמה מקומות להצדיק את הצדיק ולהכריע עליו את הכף מאזניים לזכותו אף במקום שפשטות המקרא מורה על חטא. כמו בראובן ובני עלי ובני שמואל ודוד ושלמה. בשבת נ"ה נ"ו. וכאן ביוסף הצדיק דנו אותו לכף חובה שלעשות צרכיו נכנס באין הכרח מפשטות הכתוב כלל. ע"ש בארוכה עכ"ל מהר"צ חיות ז"ל. וכתבתי בגליון שם. ואני אומר כי אדרבא הוא שמכאן הוא באמת ראיה שלא דרשו כרצונם ח"ו אלא רק ברוח ה' אשר דיבר בם ומסוד ה' ליראיו. ע"ד שאמרו בסנהדרין מ"ח סע"ב וכן בסוטה ד' ע"ב. נדה כ' ע"ב:

וכן כל דבריהם ז"ל אשר בגזירות ותקנות אינם ע"פ שכל אנושי כלל (וע' רע"מ א' ג' רנ"ד ואי תימא וכו') אלא כולם הם ברוח ה' אשר דיבר בם מקול ה' בכח קול גדול ולא יסף דמתן תורה והקול הזה היה ממשמש והולך בכל מייסדי התורה שבע"פ. כה תדברו אל בני ישראל וכה תאמרו לבני ישראל. והם כולם גזירות העליון ב"ה אשר האיר ונתגלה לנו ע"י קדושת תורתם וחכמתם והם רק כשלוחים בדבר זה לומר להם כזאת וכזאת עשו (וכמדומה לי שראיתי כ"ז בשל"ה) וזו היא סברת בה"ג מה שכולל המצות דרבנן עם דאורייתא כי כולם ניתנו מרועה אחד כמ"ש בחגיגה ג' ע"ב. וע' בדברי הגר"א בספד"צ פ"ה בסוף דה"מ תליסר:

[למאי_נמ?]

מעניין מאד. הלשם יוצא כנגד המהרצ"ח, אך בעצם דבריו כנגד המהרלב"ח והמהר"ל. הוא מתנגד לכל ניסיון לפרש ולהבין את הטעמים שחז"ל דרשו ופירשו באופן מסויים, שכן חז"ל "שלא דרשו כרצונם ח"ו אלא רק ברוח ה' אשר דיבר בם ומסוד ה' ליראיו... וכן כל דבריהם ז"ל אשר בגזירות ותקנות אינם ע"פ שכל אנושי כלל..."

אינני מבין את דברי הלשם, האם כל דברי חז"ל "אינם ע"פ שכל אנושי כלל"? מה הגבול? כיצד נלמד תורה מבלי להשתמש בשכל האנושי?

[נוטר הכרמים]

נתגלגל לידי ציטוט מדברי כקש"ת האדמו"ר בעל שפע חיים מצאנז קלויזנבורג זצוק"ל, [שביום שני הקרוב ט' תמוז ימלאו עשרים שנה להסתלקותו], בהדרכה להוראת לימוד התנ"ך, בה עמד על נקודה יסודית וחשובה, לדבריו הפרשנות שהעניקו חז"ל למעשיהם ולדבריהם של אישים המוזכרים בתנ"ך, לטוב ולמוטב, היתה מושפעת במישרין מהידיעה המוקדמת במי דברים אמורים; אם מדובר באבות הקדושים או באי- מי מרועי ישראל הנאמנים והצדיקים, אזי השפיטה נעשית גם בהתאם, דנים את דבריו ומיישבים את לכף זכות, ואילו כאשר מדובר ברשעים, השפיטה היא להיפך, ומפרשים את דבריהם בהטיה שלילית.

הוא נתן לכך שתי דוגמאות קיצוניות, האחת לשלילה מפרשתנו בה נאמר (כב, יח): וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל עַבְדֵי בָלָק אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ד' אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה. וברש"י הביא דברי חז"ל, מלא ביתו כסף וזהב - למדנו שנפשו רחבה ומחמד ממון אחרים.

הרי לנו שמשפט שיכולנו לפרשו כמימרא של צדקות יתירה שמצהיר בבהירות ובנחישות שבשום פנים ואופן לא יוכל לעבור את פי ד', כיון שמדובר בבלעם הרשע אזי מצאו חז"ל את חלק השלילה שבמשפט זה שנפשו רחבה ומחמד ממון אחרים, ולכן כוונת דבריו היא שרק מחמת שלא יוכל לעבור את פי ד' אינו נוטל את מלוא ביתו של בלק כסף וזהב.

לעומת זאת, בפר' ויצא כתיב (כט, כא), וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן הָבָה אֶת אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ. וברש"י הביא דברי חז"ל, ועוד מלאו ימי, שהרי אני בן שמונים וארבע שנה ואימתי אעמיד שנים עשר שבטים, וזהו שאמר ואבואה אליה, והלא קל שבקלים אינו אומר כן, אלא להוליד תולדות אמר כן.

משפט שמצד עצמו אינו ראוי לקל שבקלים, כאשר הוא יוצא מפי קדשו של יעקב אבינו מתפרש לכוונה קדושה וטהורה, ועי' בשל"ה שביאר הענין, וז"ל, כבר האריך הרמב"ן בספר אגרת הקודש (פרק שני), על ענין הידיעה והחיבור בתשמיש, כי קודם שחטא האדם ונתלבש בזוהמת היצר הרע, היה זה המעשה של התשמיש נחשב כמעשה כל המצות, כמו שבידים עושה סוכה ונוטל לולב, וכן הרבה מצות, וברגלים רץ לדבר מצוה, כי אבר זה של תשמיש מוכן לעשות בו מצות פריה ורביה. והחוש לא היה חרפה ולא היה לו שם ערוה, רק אבר קדוש כשאר אברים הפועלים קדושות. רק אחר שניסת מהנחש הקדמוני, אז 'וידעו כי ערומים הם' (שם ג, ז) וכי הוא חרפה. אבל לעתיד שיסיר השם יתברך מאתנו היצר הרע ונהיה כאדם קודם שחטא, אז מעשה של זה התשמיש יהיה ככל קיום המצות, ואדרבא קדוש יאמר לו.

[נוטר הכרמים]

יסוד זה עובר כחוט השני בכמה מקומות בדברי חז"ל כמו שעמד על כך ב'תורה תמימה', בבראשית (יג, י הערה ה) הוא מבאר דברי חז"ל בנזיר (כג, א), א"ר יוחנן, כל הפסוק הזה על שם עבירה נאמר, וישא לוט את עיניו - כמו ותשא אשת אדוניו את עיניה , וירא - כמו וירא אותה שכם בן חמור, את כל ככר הירדן - כמו כי בעד אשה זונה עד ככר לחם, כי כולה משקה - כמו אלכה אחרי מאהבי נותני וגו' שמני ושקויי, וז"ל, הנה אף אם אמנם פשט הכתוב יתפרש גם כפשוטו, אכן י"ל דמדייק למה זה לא ראה לוט את כל אלה עד הנה, ועם זה מדרכי הדרשות בכלל לתלות את הקלקלה במקולקל, כלומר, שמי שידוע למקולקל ומגונה במעשיו או במדותיו תולין בו עוד מעשים מכוערים, כמ"ש בב"ב ק"ט ב', יעו"ש, וכהאי גונא כתב הרא"ש בפירושו לנדרים ס"ד א' במ"ש בגמרא שם כל מקום שנאמר נצים נצבים אינם אלא דתן ואבירם, דהוא מטעם שהיו ידועים לבעלי מחלוקת ובעלי מדות מגונות תולין כל ענין מחלוקת בהם.

וכן הכונה בדרשת הגמרא בב"ב ט"ו ב' ויבא עשו מן השדה והוא עיף, חמש עבירות עבר באותו היום, ובדרשת הגמרא בסנהדרין ק"ה ב' בבלעם הלוא אנכי אתונך אשר רכבת עלי - שבא על אתונו, וכן דריש שם כזה מפסוק כרע שכב כארי, וכן במ"ר ותנחומא פ' בלק אמרו על הלשון שאמר בלעם לאתונו אשר התעללת בי, בלעם אף על פי שמדבר בלשון הקודש לשונו סרוח, דלשון התעללת מצינו בזנות (שופטים י"ט), וכל זה הוא מפני שהי' ידוע בלעם לבעל מדות נשחתות תלו בו קלקלות ומעשים מגונים, ואף הכא יען שידוע שהי' לוט שטוף בזמה אשר על כן נכשל בבנותיו, כנודע באגדות ומדרשים, לכן תלו בו עוד ענינים מכוערים מכמו אלה.

וכן בשמות (א, יז הערה כז) על דברי הגמ' בסוטה (יא, ב), כאשר דבר אליהן - להן מבעי ליה, א"ר יוסי ב"ר חנינא, מלמד שתבען לדבר עבירה ולא נתבעו. ופירש"י, דאליהן משמע על עסקי ביאה מלשון ויבא אליה, עכ"ל, כתב דכלל הדרשה הוא עפ"י מה דקי"ל בב"ב ק"ט ב' דתולין את הקלקלה במקולקל, ולכן רגילין חז"ל לתלות ענינים מגונים באנשים בעלי מדות מגונות.

[נוטר הכרמים]

והנה בתורה תמימה ביאר שורש הענין שהוא נובע מחמת ישרות הסברא וההגיון כעין דין 'תולין את הקלקלה במקולקל, אבל יתכן לפרש שהדבר נובע מחמת החיוב של 'בצדק תשפוט עמיתך', וזאת על פי דברי רבינו יונה בספר שערי תשובה (שער ג פיסקא ריח), וז"ל, והנה כי תראה אדם אשר ידבר דבר או יעשה מעשה, ויש לשפוט דברו ומעשהו לצד טובה ולצד הזכות, אם האיש הוא ירא אלקים, נתחייבת לדון אותו לכף זכות על דרך אמת, גם כי יהיה הדבר קרוב ונוטה יותר אצל הדעת לכף חובה... ואם האיש ההוא רוב מעשיו לרוע או בחנתו כי אין יראת אלקים בלבבו, תכריע מעשיו ודבריו לכף חובה, שנאמר (משלי כא, יב): "משכיל צדיק לבית רשע מסלף רשעים לרע", וכבר הקדמנו לך פירושו.

[אוצר החכמה]

כן כתב הרמח"ל במאמר על ההגדות

[ברזילי]

בבלעם באופן מיוחד תלו כל קלקלה - א"ל מר בריה דרבינא לבריה בכולהו לא תפיש למדרש לבר מבלעם הרשע דכמה דמשכחת ביה דרוש ביה (סנהדרין קו)

אריכות גדולה בזה במבוא האגדות למהר"צ חיות, ושם הביא משו"ת רלב"ח סי' קכו (שכתב כן באופן כללי על כל הרשעים\צדיקים, וכנ"ל).

[עשוי לנחת]

ויש שאמרו, שאכן אין נטיה מהפסוק עצמו לפרש לחיוב או לשלילה, אבל כשרואים את 'תלמידיו' של בלעם או להבדיל של אברהם - איך הם נראים, ניתן ללמוד מכך על מה שבראש הרבי שלהם.

[ניים ושכיב]

יש להוסיף שכך היא גם ההלכה כמ''ש בח''ח לשה''ר ד,ז ע''פ שע''ת ג,ריח (שהובא לעיל) ופיהמ''ש אבות פ''א דאדם שנתחזק לרשע יש לדונו לכף חובה כל היכא דאפשר.

[ברזילי]

כלומר, לפי השע"ת הנ"ל כסתם שאדם רשע אומר שהוא שוכב לישון עלינו לפרש דבריו שהוא בא על אתונו?

[ניים ושכיב]

כן, ואח''כ שיוכיח שאין לו בכלל אתון... :)

כמובן שהכל לפי הענין.
לעניננו, חז''ל שידעו דרכי הדרש ידעו שניתן לדרוש כך את מילות התורה.

[פולסברג]

רלב''ג-
"קרח - מצאנוהו (פסוקים ה ; י"ד) בבני עשו, ומצאנוהו באלופים מתייחס במקום אחד (פסוק ט"ז) לאלופי בני אליפז, ומצאנוהו במקום אחר (פסוק י"ח) מיוחס לאלופי בני אהליבמה. ויתכן שקרח היה בן אהליבמה וגידל אותו אליפז, ולזה נמנה עם אלופי בני אליפז. ובלי ספק אם היה ממזר, לא היה מסופק אצל התורה בן מי היה באמת, כי ה' יודע כל הנסתרות. ואמנם רבותינו ז"ל אמרו זה על צד הדרש, לגלגל חיוב על ידי חייב כמנהגם".