אחד מידידיי כתב לי את הדברים הבאים:
העניין קצת מורכב ואיני חושב שניתן להקביל בכלל את תופעת גינוי הנצרות לגינוי האיסלם בספרות היהודית, וזה משלושה פנים: היסטוריות, תאולוגיות, וגאוגרפיות.
היסטוריות כיצד. ראשיתה של הנצרות היא בעת העתיקה, כך שהפיוט הקלסי (למשל יניי) יכל להתייחס אליה, בשונה מהאסלם שהחל להתפשט בשחר ימי הביניים.
תאולוגיות כיצד. כמו שכבר נגעת, אין האסלם סותר כמידה שהנצרות נוגדת את האמונה היהודית. כך גם האמונות והפולחנים הנוצריים (ההריון, לחם ה'קודש', דרך מותו של יש"ו וכו' וכו'), יש בהם הרבה יותר פוטנציאל ללעג.. מאשר 'שגעונו' של מוחמד. (ראוי לציין למאמרו של וידר על גימטריה אנטי-איסלמית בתפילת עלנו לשבח).
גאוגרפיות כיצד. באיזור שליטתה של האמונה הנוצרית למן התקופה העתיקה, ישבו כל העת יהודים. בארץ ישראל מן התקופה הרומית ואילך ובאירופה הנוצרית למן ראשיתם של ימי הביניים. כך שחיכוך בין יהודים לנוצרים היתה רבה לאין ערוך, מאשר בין יהודים מוסלמים, שהאיזורים המשותפים ביניהם היו פחותים בהרבה.
בנוגע לסעיף השלישי, השבתי לו:
בנוגע לסעיף הגיאוגרפי, אין הדברים מדוייקים, בבבל ובמצרים קמו במאות העשירית והאחת עשרה (תקופה המכונה במחקר "תקופת הפיוט המזרחית המאוחרת") פייטנים גדולים, כמו רס"ג, ר' יוסף אבן אביתור, ר' חיים אלברדאני ור' יוסף בנו, רב האיי גאון ועוד ועוד. והם חיו ופעלו במרחב המוסלמי - בבל מעולם לא היתה תחת שלטון נוצרי ומצרים נכבשה ע"י הערבים בשנים 639–641, ועד המאות העשירית והאחת עשרה היה האיסלם הדת השלטת והדומיננטית במצרים.
האם אף אחד לא כתב בענין??? רבינו 'תוכן' היכן אתה?