את המושג "תלמוד" מבאר רש"י במסכת בבא מציעא (לג, א), וזה לשונו שם [הטקסטים להלן מוגהים על פי דפוס ונציה]:
שלמדו חכמה. סברת טעמי המשנה ולהבין שלא יהו סותרות זו את זו וטעמי איסור והיתר והחיוב והפטור והוא נקרא תלמוד.
[וכעין זה שם בהמשך דברי רש"י בסוף העמוד ובעמוד ב].
כלומר, ה"תלמוד" הוא ביאור הטעמים של המשנה ויישוב סתירותיהן וכד', והוא הנקרא גם "שימוש תלמידי חכמים". ובסוטה כב, א ביאר על פי זה רש"י שמי שמורה הלכה מתוך המשנה בלא לדעת את "תלמודה", שהוא כאמור טעמיה ואם יש דעות חולקות וכו', הרי זה מבלה עולם (וראה גם בפירוש הרשב"ם לב"ב קמה, ב).
והנה, כותב רש"י במסכת סוכה (כח, א ד"ה תלמוד <גמרא>):
תלמוד. זו היא סברא שהיו התנאים אחרונים מדקדקים בדברי הראשונים הסתומים לפרשם וליתן בהן טעם כמו שעשו האמוראים אחר התנאים שפירשו דברי התנאים שלפניהן וקבעו בהן גמרא ואותו דיוק שבימי התנאי' נקרא תלמוד.
באופן פשוט עולה מדברי רש"י שמה שחיברו התנאים נקרא בשם "תלמוד", וחיבורם של האמוראים יכונה "גמרא". מכאן יוצא שכבר בימי התנאים עסקו ב"תלמוד" ולא רק במשניות, וכן מפורש באבות ("בן טו לתלמוד"), ובברייתות במסכת בבא מציעא (לג, א). כמו כן נראה שההבדל ביניהם אינו אלא שינוי השם אך מהות החיבורים אחת - ביאור טעמי המשניות ויישוב סתירותיהם, הכרעות בין דעות חולקות וכדו', כדרך שנתבאר.
כיוצא בזה שההבדל בין "תלמוד" לבין "גמרא" הוא הבדל כרונולוגי עולה מדברי רש"י במסכת נדה (ז, א ד"ה הא קמ"ל):
...דאין למידין הלכה מפי תלמוד מתוך המשנה וברייתא ששנויה בהן הלכה כפלוני אין למידין מהן שהאמוראים האחרונים דקדקו בטעמי התנאים והעמידו הלכה על בוריה אבל הראשונים לא דקדקו איש בדברי חבירו אלא כל אחד מה ששמע מרבו מלמדה לתלמידו שמועה כמו שהיא והיא היתה נקרא משנה וברייתא והיה נותן לבו לתת טעם לשמועתו זה נותן טעם לדבריו וזה נותן בה טעם אחר כדאמר (שבת דף סג.) ליגמר איניש והדר ליסבר ואותה סברא היתה נקראת תלמוד בימי התנאים ומשנה ששנויה בה פסק הלכה מסברת תלמוד שלהן נישנית ואין למידין הימנה.
בדעתי עלה לומר חילוק אחר בין "גמרא" ל"תלמוד" וקצת על פי דרכו של רש"י שנתבארה לעיל. הנה, המילה "גמרא" בארמית מורה על לימוד באופן של קבלת ידע מאחר, כגון "גמרא גמירי לה", וכן "ליגמר אינש והדר ליסבר". ושמא יש לומר שבתחילה העיסוק היה על ידי החכמים גופם שלמדו את המשניות על פי הדרך שהותוותה לעיל, דהיינו לבאר הטעמים ואם יש חולקים, ואם המשנה נאמרה דרך כלל או דרך פרט וכדו'. לאחר מכן נתגבשה מסורת של שמועות "תלמודיות", דהיינו שעניינן כנ"ל אבל התלמידים "גמרו" אותם מרבותיהם, כלומר למדו אותן כקבלת תלמיד מרב ("שימוש תלמידי חכמים"), ובכך למעשה הפך ה"תלמוד" החי והמתפתח ל"גמרא" שמועברת במסורת, וכל דור הוסיף נדבך על קודמו. אמנם, עדיין לא מדובר על גיבוש חיבור ערוך וסופי כפי שנעשה בימי רבינא ורב אשי, אבל "שמועות תלמודיות" בוודאי שכבר התבדרו בבתי המדרשות זמן רב לפניהם. בשונה מלימוד המשנה שצורת ניסוחה היא של הלכות פסוקות ללא טעמים, הרי שנושאי ה"גמרא" הם "תלמודיים", ועל כן הבקי בגמרות שוב אינו בכלל מבלי עולם שהרי הוא יודע את טעמי המשניות וכו', ואף על פי שאלו באו לו במסורת ולא הוא שעמל בהם. כמו כן העוסק ב"גמרא" ממילא מפתח צורת לימוד ביקורתית שתועיל לו גם לדעת להשוות מילתא למילתא.
ייתכן שזו כוונת רש"י במסכת חולין (מד, ב):
ושמש תלמידי חכמים. גמרא לתרץ טעמי המשנה ומשניות הסותרות זו את זו והיינו תלמוד.
דהיינו ששימוש תלמידי חכמים הוא לקבל מהם "גמרא" (בר"י מלוניל ובר"י אלמדארי מעתיקים דברי רש"י בתוספת המילה "למד" בתחילת הדיבור), שהוא כנ"ל טעמי המשנה וכו', וה"גמרא" עצמה היא "תלמוד", היינו שהיא מבטאת הלימוד באופן של "תלמוד". במילים אחרות, מבחינת התלמיד זוהי "גמרא" במובן של מסורת, אך הגמרא עצמה היא בעלת אופי "תלמודי".
[אנסה לומר זאת שוב במילים אחרות, בתקווה שלא אהיה לטורח: תלמוד הוא "צורת לימוד", ו"גמרא" היא שמועה שמועברת מרב לתלמיד, שתוכנה אינו ידיעת פסקי דינים והלכות חתוכות, אלא ביאורם על פי דרך התלמוד.]
אשמח לשמוע חוו"ד של חו"ר על העניין, ובוודאי ממי שיוכל להאיר עיני במקורות נוספים.
(חיפשתי מעט בספרי מהרצ"ח, דורות הראשונים ור"ר מרגליות, ולע"ע לא מצאתי מי שעמד בחילוק זה שבין "תלמוד" ל"גמרא")
בתודה מראש,
