פורום אוצר החכמה

היכן נתפרש בראשונים (ואולי בחז"ל?) שיש לומר את הברכות בקול רם כדי שהסובבים אותו יענו 'אמן'?

זה מה שמצאתי לע"ע:
ספר האורה חלק א [לה] דין עונין אמן אחר ישראל מברך
אבל מצוה מן המובחר מאן דמברך בצבורא שיגביה קולו, כדי שישמעו כולן ועונין אמן:

ספר חסידים (מרגליות) סימן רנד
האומר בלחש ברכת התורה וברכות גוזל את המצות שהרי תרי"ג קולות לא תמצא אלא עם אמן וברכות שעונין. לכך יאמר הקהל בקול רם וכתיב (דברים כ"ז י"ד) וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם. כשקורין בתורו אותו המברך על התורה חוטא אם מברך בלחש שלא יענו ברוך ה' המבורך לעולם ועד ויענו הקהל אחריו אמן.

מסתמא ידוע לך הנהגת הגר"ח מוואלאזין בדבר (ואולי במהדורה חדשה של ספר כתר ראש ציינו עוד מקורות).

הגהמ כתב:מסתמא ידוע לך הנהגת הגר"ח מוואלאזין בדבר (ואולי במהדורה חדשה של ספר כתר ראש ציינו עוד מקורות).

עלה למקוון עתה
http://www.otzar.org/wotzar/Book.aspx?168787&

[יש בס"ח סי' תת"כ על ברכה בקו"ר מטען אחר דכל קרבי]

מה שהביא בשם האורה אינו הוכחה לנידוננו ופשוט.

ביקשתי מקורות מהראשונים (או מחז"ל), וכדומני שספר 'כתר ראש' אינו עונה על הגדרה זו.

יוסףלוי,
מדוע דברי ספר האורה אינם שייכים לנידון?

משאלתך מובן, מנין שצריך להגביה קולו שתהא עניית אמן אחר ברכתו, ולא מנין שיגביה קולו כדי שיענו רבים אחר ברכתו, ולא רק מעט.

ולא תימה בכלל מאתים מנה, דשמא אחר שכבר אומר בקול - שיצעק.

מספר חסידים אין ראייה לשאלתך שהרי מדובר בברכה שמברך בציבור ולצורך הציבור, וודאי שצריך שישמעו אותו ויענו אמן שהרי הוא שלוחם בדבר, ומעתה צריך לדעת האם ספר האורה לא דיבר גם הוא באותו עניין, לעומת זה שאלתך היתה על אדם שמברך ברכה לעצמו כגון ברכת הפירות האם יש לו עניין להדר שישמע אותו חבירו ויענה אמן.

שמעתי מרב נכבד ובעל שיעור קומה, שהיה מוחה נמרצות במי שהיה מברך בקול רם, ונימוקו עמו, שהלא עונשו של מי שאינו אמן גדול הוא, נמצא שיצא שכר המזכה את הרבים בברכתו בקול רם, בהפסדו של הלה ששמע ולא ענה, שנענש בסיבתו. פעמים רבות הוא הוכיח לי, כיצד בכל ציבור אנשים ששומעים את הברכה, ישנם כמה שמחוסר שימת לב, למרות ששומעים, אינם עונים.
ומכיוון שאני דעת יחיד ומחודשת באשכול, לא אפרסם את שמו של הרב הנכבד, טרם אמצא מצדדים כדברי.

אוצר,
לא הבנתי את דבריך.
האם מדברי 'ספר חסידים' אין ראייה שאדם פרטי המברך ברכה 'פרטית' (לאפוקי ברכה שצריך להוציא עמה את הצבור) צריך לאומרה בקול כדי שיענו אחריו אמן?
הרי נאמר שם:

האומר בלחש ברכת התורה וברכות גוזל את המצות שהרי תרי"ג קולות לא תמצא אלא עם אמן וברכות שעונין. לכך יאמר הקהל בקול רם וכתיב (דברים כ"ז י"ד) וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם.

מדוע אתה סבור שמדובר במקרה שצריך להוציא את הרבים?

כיוון שאני הבנתי שכוונתו ברכת התורה כשעולה לתורה וברכות היינו שאר ברכות שמברך בציבור כגון הפטרה וכדומה, ואני מבין שלדעתך, כיוון שאח"כ בסוף הדברים, מדבר על העולה א"כ כאן הכוונה למברך לעצמו לפני התפילה, אבל כנראה מציונו של ר"ר מרגליות במקור החסד שגם הבין כמו שאני הבנתי מתחילה.

אוצר,
לא ראיתי את ציוני הגר"ר מרגליות, אך חיפשתי את המקבילה במהדורת מק"נ, המדוייקת יותר, ואכן שם מבואר כדבריך.


קיצורו של דבר,
אזלו לי מקורותי בעניין.
האם אין מקורות בראשונים המחייבים לומר ברכות בקול כדי לזכות את האחרים לענות אמן?
אני מצאתי לחד מקמאי שכתב:

ואחר יטול ידיו, ויברך עליהם בקול רם, כדי שבני ביתו יענו 'אמן' אחריו. וכן ראוי לעשות בכל ברכה וברכה.

נו, מי יכול לעזור?

עוקר הרים כתב:שמעתי מרב נכבד ובעל שיעור קומה, שהיה מוחה נמרצות במי שהיה מברך בקול רם, ונימוקו עמו, שהלא עונשו של מי שאינו אמן גדול הוא, נמצא שיצא שכר המזכה את הרבים בברכתו בקול רם, בהפסדו של הלה ששמע ולא ענה, שנענש בסיבתו. פעמים רבות הוא הוכיח לי, כיצד בכל ציבור אנשים ששומעים את הברכה, ישנם כמה שמחוסר שימת לב, למרות ששומעים, אינם עונים.
ומכיוון שאני דעת יחיד ומחודשת באשכול, לא אפרסם את שמו של הרב הנכבד, טרם אמצא מצדדים כדברי.

אין אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חברך.

חכם באשי,
באין ראשונים תתפשר על אחרונים, או שתמשיך להתעקש? [עי' ב'שומר אמנים' להלפרין מטהרת המשפחה.]

צאנזער חביבי,
בטוחני שיש ויש ראשונים, צריך רק למוצאם!

חכם באשי כתב:זה מה שמצאתי לע"ע:
ספר האורה חלק א [לה] דין עונין אמן אחר ישראל מברך
אבל מצוה מן המובחר מאן דמברך בצבורא שיגביה קולו, כדי שישמעו כולן ועונין אמן:

ספר חסידים (מרגליות) סימן רנד
האומר בלחש ברכת התורה וברכות גוזל את המצות שהרי תרי"ג קולות לא תמצא אלא עם אמן וברכות שעונין. לכך יאמר הקהל בקול רם וכתיב (דברים כ"ז י"ד) וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם. כשקורין בתורו אותו המברך על התורה חוטא אם מברך בלחש שלא יענו ברוך ה' המבורך לעולם ועד ויענו הקהל אחריו אמן.

סליחה שאני נוטה קצת מהנושא. מבואר בספר חסידים שהביא באשי, שבברכות התורה יש לזכות את הציבור שיענו אחריו אמן, ולאומרם בקול רם.
משמע מדבריו, שהציבור אינו יוצא ידי-חובה בברכות אלו.

בניגוד למה ששמעתי מרב פלוני, שהיה מקורב לרש"ז, ופעם תמה באוזניו הרש"ז מדוע איננו עונים ב"ה וב"ש אחר ברכות התורה [לאפוקי בר"כות ההפטרה ששם גם האשכנזים אומרים ב"ה וב"ש], והרי אין צריך המברך להוציא יד"ח בברכות אלו. והוסיף הרב הנ"ל שלאחר זמן אמר לו רש"ז שיש בזה יציאת ידי חובה מסויימת, ואין לשנות מהמנהג.

אמנם הספרדים [גם אלו שאינם מבני מרוקו, ונוהגים לענות ב"ה וב"ש רק על ברכות שאין יוצאים בהם יד"ח], נוהגים לענות ב"ה וב"ש וכמו שמשמע בס' חסידים הנ"ל.

צאנזער כתב:

עוקר הרים כתב:שמעתי מרב נכבד ובעל שיעור קומה, שהיה מוחה נמרצות במי שהיה מברך בקול רם, ונימוקו עמו, שהלא עונשו של מי שאינו אמן גדול הוא, נמצא שיצא שכר המזכה את הרבים בברכתו בקול רם, בהפסדו של הלה ששמע ולא ענה, שנענש בסיבתו. פעמים רבות הוא הוכיח לי, כיצד בכל ציבור אנשים ששומעים את הברכה, ישנם כמה שמחוסר שימת לב, למרות ששומעים, אינם עונים.
ומכיוון שאני דעת יחיד ומחודשת באשכול, לא אפרסם את שמו של הרב הנכבד, טרם אמצא מצדדים כדברי.

אין אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חברך.

אע"פ שאני מסכים שזה חידוש ובפשטות יש לומר שעדיף שיעשה את המעלה ואין אחריות הפושעים עליו, אם התכוונת ממש להגדרה ההלכתית של חטא בשביל שיזכה חבירך לכאורה לא שייך זה אם רק נמנע ממעלה, וכמדומני שהיה פעם דיון כאן בפורום בעניין דומה.

לעצם האשכול, כמדומני שזו כוונת האו"ז שהביא מרן הח"ח בביאור הלכה לגבי עניית אמן כחלק מהברכה, (וזה קשור לעניין ניקוד הגפן, כפי הזכור לי).

בהלכות ברכת השחר אמרינן להיפך, עיין בשו"ע ובנו"כ שם. ואולי גם בברכת אברהם דן בזה, אבל שוב שיאמר הברכות בשקט.

באגור סי' פ"ט נשאל לגדול הדור מהרר"י מולין לקהילת אשכנז שנוהגים הזקנים בהשכמה בבה"כ לברך ברכת על נטילת ידים בקול רם ואחד הוא המברך וחביריו עונין אמן ואח"כ מברכין האחרים ג"כ פעם אחרת ענ"י בקול רם למה לא יצאו בפעם ראשונה באמן שענו

מעדני יו"ט חולין פרק ו -
ואם לא ענה אמן איהו דאפסיד אנפשיה. וא"ת א"כ ר"ג למה חייבו להמכסה ליתן י' זהובים ממה נפשך אם ענה אמן הא אמר דפטור ואי לא ענה איהו דאפסיד אנפשיה ונ"ל דדוקא בדבר שלא נעשה אלא ברבים כמו מילה וכדכתב הטור י"ד סימן רס"ה דשדר רב צמח גאון היכא דאפשר לה עבדינן לה בעשרה והלכך מברך בקול רם כדי שהעומדים שם יענו אמן ולפחות יש שם אבי הבן והתופס את הילד אבל כסוי דם אין מדרך המברך לברך אלא בלחש דלמי ישמיע קולו ולפיכך לא ענה אמן שלא בירך בקול רם כי כן דרכן של מברכין על הכסוי כמו שכתבתי.

בענין זה יש ווארט נפלא של ר"ז מאניפולי על הפיוט "והוא באחד ומי ישיבנו", שהכוונה למי שמברך ביחיד ואין מי שישיב לו 'אמן', "ונפשו אותה", וכיון שחסר לו עניית האמן לכן צריך להכניס בזה כוונה נפשית מיוחדת, ואז "ויעש נורא וקדוש", נעשה מלאך שלם...