פרומקייט של שטות ואחריתה
פורסם: ה' אוגוסט 16, 2012 5:03 pm
הלכתי היום להטביל כלים במקוה.
פגשתי שם בזוג ילדים אח ואחות קטנים וחביבים כשהם טובלים כלי ביתם.
הרהרתי לעצמי, הרי קטנים אינם נאמנים להעיד שטבלו, ואיך האבא סומך עליהם ?! מאידך חשבתי, הרי בלא"ה אני רואה שהטבילה כהוגן, ומה בכך שאין האבא יודע? שוב חשבתי ברוב חשיבות עצמית, כדאי שהאבא יידע את ההלכה הפסוקה שלא שולחים ילדים, ואמרתי להם, תגידו לאבא שצריך מישהו גדול. ואז יסרוני כליותי, איך אני מציג בפניהם את אביהם כעם הארץ, תיקנתי מיד ואמרתי, אבל אתם טובלים יפה מאד, ואני אספר ע"כ לאבא, ביקשתי מהילד את המספר של הבית, הילדה נתנה את המספר ומיד אמרה, תן לי אני אדבר, אמרתי לה, לא, אני אספר לאבא.
אני מתקשר
מרימה ילדה
ביקשתי את האבא
הילדה עזבה את השפורפרת ואמה הגיעה
אני התבלבלתי קצת, התעשתתי ואמרתי, רציתי לומר לך שהילדים שלך טובלים פה כלים...
לא סימתי את המשפט והיא קוטעת ואומרת:
'כן, בעלי נפטר, אז אין מי שילך, אולי תעזור להם בבקשה'?
לשוני נדבקה לחיכי, ואמרתי, לא, לא, אין צורך, הם טובלים יפה מאד. שלא תדעו עוד צער והרבה נחת.
הילדים סיימו את הטבלת הכלים וגם אני. לא ידעתי איפה לשים את עצמי מצער ומבושה. לא אמרתי מילה והלכתי.
ציערתי אלמנה שבורה, אוניתי יתומים מסכנים, והכל בשביל מה? בשביל איזה חומרא שעוד לא נולדה!
מה אתם אומרים?
פגשתי שם בזוג ילדים אח ואחות קטנים וחביבים כשהם טובלים כלי ביתם.
הרהרתי לעצמי, הרי קטנים אינם נאמנים להעיד שטבלו, ואיך האבא סומך עליהם ?! מאידך חשבתי, הרי בלא"ה אני רואה שהטבילה כהוגן, ומה בכך שאין האבא יודע? שוב חשבתי ברוב חשיבות עצמית, כדאי שהאבא יידע את ההלכה הפסוקה שלא שולחים ילדים, ואמרתי להם, תגידו לאבא שצריך מישהו גדול. ואז יסרוני כליותי, איך אני מציג בפניהם את אביהם כעם הארץ, תיקנתי מיד ואמרתי, אבל אתם טובלים יפה מאד, ואני אספר ע"כ לאבא, ביקשתי מהילד את המספר של הבית, הילדה נתנה את המספר ומיד אמרה, תן לי אני אדבר, אמרתי לה, לא, אני אספר לאבא.
אני מתקשר
מרימה ילדה
ביקשתי את האבא
הילדה עזבה את השפורפרת ואמה הגיעה
אני התבלבלתי קצת, התעשתתי ואמרתי, רציתי לומר לך שהילדים שלך טובלים פה כלים...
לא סימתי את המשפט והיא קוטעת ואומרת:
'כן, בעלי נפטר, אז אין מי שילך, אולי תעזור להם בבקשה'?
לשוני נדבקה לחיכי, ואמרתי, לא, לא, אין צורך, הם טובלים יפה מאד. שלא תדעו עוד צער והרבה נחת.
הילדים סיימו את הטבלת הכלים וגם אני. לא ידעתי איפה לשים את עצמי מצער ומבושה. לא אמרתי מילה והלכתי.
ציערתי אלמנה שבורה, אוניתי יתומים מסכנים, והכל בשביל מה? בשביל איזה חומרא שעוד לא נולדה!
מה אתם אומרים?