פורום אוצר החכמה

כתב רבינו יהודה החסיד (בחיבור שעדיין לא יצא לאור):

אשת נידה טומאה / לא תקרב ותבואה. כל הבועל אותה / הוא חייב מיתה, וגם חייב כרת / ואף אֵל בו עוברת.

והנה חיוב כרת לבועל נדה מפורש במקרא (ויקרא כ יח), אך מהו חיוב המיתה שנקט הכותב בצמוד לחיוב הכרת, שמתוך כך משמע, כי מדובר כאן בשתי מיתות שונות? והרי לא מצאנו שהבועל נדה חייב (בנוסף על 'כרת') מיתה בידי שמים או מיתה בידי אדם. ומפורש במשנה, כתובות, ג א: "הבא... על הנדה... אע"פ שהן בהכרת אין בהן מיתת בית דין".

חכם באשי כתב:כתב רבינו יהודה החסיד (בחיבור שעדיין לא יצא לאור):

אשת נידה טומאה / לא תקרב ותבואה. כל הבועל אותה / הוא חייב מיתה, וגם חייב כרת / ואף אֵל בו עוברת.

והנה חיוב כרת לבועל נדה מפורש במקרא (ויקרא כ יח), אך מהו חיוב המיתה שנקט הכותב בצמוד לחיוב הכרת, שמתוך כך משמע, כי מדובר כאן בשתי מיתות שונות? והרי לא מצאנו שהבועל נדה חייב (בנוסף על 'כרת') מיתה בידי שמים או מיתה בידי אדם. ומפורש במשנה, כתובות, ג א: "הבא... על הנדה... אע"פ שהן בהכרת אין בהן מיתת בית דין".

אולי בהקשר מדובר גם על א"א?

לא.
יש שם סעיף מיוחד הדן באשת איש.

צריך לעיין בשיטות בחילוק בין מיתה בידי שמים לכרת

כי לפי זכרוני הרי הפירוש הרווח הוא שהכרת יש בו 'תוספת' על המיתה, כלומר שלא די שהוא חייב מיתה בידי שמים עוד תהא מיתה זו בלא שישאיר אחריו זרע או בחצי ימיו.
וא"כ בהחלט אפשר להבין את המילים 'חייב מיתה (בידי שמים) וגם חייב כרת (שיכרת זרעו)' וכדו'.

ולרמב"ם כרת הוא מהעוה"ב (הלכות תשובה פרק ח' הלכה ה').
(א"כ מיתה בעוה"ז וכרת לעוה"ב).

אולי מדובר במי שבועלה כמה פעמים שמכניסים אותו לכיפה.

היכן חיוב המיתה פה?

עיין סנהדרין פ"א ב'.

הרמב"ן כתב [ויקרא יח, יט]
ועוד הגידו בו נסיון אמיתי והוא ממפלאות תמים דעים בתולדה כי הנדה בתחילת זובה אם תביט במראה של ברזל הבהיר ותאריך לראות בה יראו במראה טיפות אדומות כטיפות דם כי הטבע הרע המזיק שבה תוליד גנאי ורוע האויר ידבק במראה והנה היא כאפעה הממית בהבטתו וכל שכן שתזיק לשוכב עמה אשר תדבק גופה ומחשבתה בו ובמחשבתו

הרי שיש מיתה טבעית, וגם כרת בנשמה רח"ל

חכם באשי כתב:כתב רבינו יהודה החסיד (בחיבור שעדיין לא יצא לאור):

אשת נידה טומאה / לא תקרב ותבואה. כל הבועל אותה / הוא חייב מיתה, וגם חייב כרת / ואף אֵל בו עוברת.

והנה חיוב כרת לבועל נדה מפורש במקרא (ויקרא כ יח), אך מהו חיוב המיתה שנקט הכותב בצמוד לחיוב הכרת, שמתוך כך משמע, כי מדובר כאן בשתי מיתות שונות? והרי לא מצאנו שהבועל נדה חייב (בנוסף על 'כרת') מיתה בידי שמים או מיתה בידי אדם. ומפורש במשנה, כתובות, ג א: "הבא... על הנדה... אע"פ שהן בהכרת אין בהן מיתת בית דין".

אפשר כת"ר יחכימנו איזה חיבור של ר' יהודה החסיד עדיין לא יצא לאור?

תודה רבה לכל המסייעים, ואשמח לרעיונות נוספים.

מו"צ,
יש עוד כמה וכמה חיבורים מר' יהודה החסיד שלא זכו לראות אור.

פשוט שהכונה למתני' פ' במה מדליקין ל"א ע"ב על ג' דברים נשים מתות בשעת לידתן וכו'.
וע"ע ברכות ל"א ע"ב ג' בדקי מיתה בראת בנשים נדה חלה והדלקת הנר.

שו"ר דקאי אמיתת הבעל וזו אכתי לא שמענו.

אמנם גם זה יש ללמוד מהא דשבת י"ג ברוך המקום שהרגו.

אבל מדוע הא דשבת שם: "ברוך המקום שהרגו" אינו נכנס בכלל כרת?

במעשה ההוא ד"ברוך המקום שהרגו" לא בעלה בימי ליבון, אלא אכל ושתה עמה ושכב עמה [לפי מ"ד אחד היה זה בקירוב בשר, ולפי מ"ד אחר לא היה זה אלא במיטה אחת]. דומני שנחלקו הראשונים בזה אם איסור זה הוא מדאורייתא או מד"ס, אבל הא מיהת שאין בזה חיוב כרת, ולכן יתכן שצדקו דברי אליהוא שכתב שיש מיתה בנדה חוץ מכרת, והראיה ממעשה הנ"ל.
אבל באמת לכאו' ענין ה'ברוך המקום שהרגו' הוא כענין 'כדאי היית להתחייב בנפשך שעברת על דברי חכמים', וממילא לא נראה שהוא שייך לנדה גופא. ובאמת לפי שיטת ר"ת בשבת יג:, שהיו טובלים בסוף נדות לטהרה מדאורייתא, ואח"כ שוב לטהרה מדרבנן משום זבה, ותלמיד זה לא חש לאיסור דרבנן משום שאר קירבות, אכן נראה שהקפידה היתה על שזלזל באיסור דרבנן, וזה שייך ל'כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה"(עירובין כא:) עכ"פ נראה לפי"ז שאין זה שייך לאיסור נדה גרידא.

ישבב,
תודה לך,
ואגב, התוכל לציין לי אי אלו מ"מ בנוגע למש"כ, אם הריחוק מימי ליבון הוא מדאורייתא או מדרבנן?

יעו' תוס' בשבת יג ע"ב (ד"ה בימי לבוניך). ורש"י כתובות סא ע"א (ד"ה מיחלפא ליה). ורשב"א כתובות (שם). והרא"ש כתובות שם - סימן כד).

כמדומני שאפי' בימי נדות יש מחלוקת הראשונים אם ההרחקות הם מדאורייתא או מד"ס, ועכ"פ אין חיוב כרת אלא על בועלה.

ישבב הסופר כתב:כמדומני שאפי' בימי נדות יש מחלוקת הראשונים אם ההרחקות הם מדאורייתא או מד"ס, ועכ"פ אין חיוב כרת אלא על בועלה.

אכן, דעת הרמב"ן בהשגות (ל"ת שנג) דקריבות דעריות הוי רק גזירה דרבנן, וקרא דבתו"כ אסמכתא בעלמא, ולא מיירי בקריבות אלא בביאה. וכן מפו' להדיא בתשו' פני יהושע (אה"ע סי מד). ויע' בשו"ת שבט הלוי ח"ג סימן קפו, דמ"מ מודה הרמב"ן דאסור מה,ת מעין גדר חצי שיעור באיכות.

אברהם כתב:צריך לעיין בשיטות בחילוק בין מיתה בידי שמים לכרת

כי לפי זכרוני הרי הפירוש הרווח הוא שהכרת יש בו 'תוספת' על המיתה, כלומר שלא די שהוא חייב מיתה בידי שמים עוד תהא מיתה זו בלא שישאיר אחריו זרע או בחצי ימיו.
וא"כ בהחלט אפשר להבין את המילים 'חייב מיתה (בידי שמים) וגם חייב כרת (שיכרת זרעו)' וכדו'.

ר' בס' שערי תשובה סי' קז

והעתקתי כאן:

כתבתי באופן של ק"ו, אבל ודאי שיתכן שחמורים ד"ס יותר מיינה ש"ת.

אם זה חלק מאזהרות וכדו' יש לבדוק איך כתב בחיי"כ אחרים.