בפר' ואתחנן (ד,ט): רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך.
תנן באבות ג,ח: רבי דוסתאי בר ינאי משום ר"מ אומר, כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו שנאמר רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך. ובמנחות צט,ב איתא: ואמר ריש לקיש, כל המשכח דבר אחד מתלמודו עובר בלאו שנאמר השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים.
הרי מבואר דהאי קרא מיירי בשכחת התורה, וקרא מזהיר על שמירתה שלא ישכח תלמודו. אכן יעויין בברכות לב,א במעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך ובא שר אחד...א"ל כתיב בתורתכם רק השמר לך וכו', הרי דמיירי מענין שמירת הנפש כפשוטו. וכן עולה מדאמרינן בשבועות לו,א: תנא, המקלל עצמו עובר בל"ת דכתיב רק השמר לך. וכן מבואר בדברי הרמב"ם הל' רוצח ושמיה"נ יא,ד: מצות עשה להסיר כל מכשול שיש בו משום סכנת נפשות ולהשמר בדבר יפה יפה, שנאמר השמר לך ושמר נפשך מאד.
וכבר עמדו בסתירה זו, המהרש"א בברכות שם, מנ"ח מצוה תקמו,יא ובקומץ מנחה שם, באר הגולה תכז,א, תורה תמימה כאן, ראה בדבריהם.
ואולי י"ל, דבאמת גדר החיוב שלא לשכוח את התורה נאמר במטבע של שמירת הנפש, שאם משכח את תלמודו הוא מתחייב בנפשו, ונמצא שאין החיוב בנפשו רק עונש על השכחה, אלא זה גדר החיוב עצמו שלא ישכח פן יתחייב בנפשו, ושפיר הוי מכלל חיובי שמירת הנפש, ועיין.
(ויש להוסיף בזה בדרך אגדה, לפי הידוע שלכל אחד מישראל ישנו החלק המיוחד לו בתורה הקדושה, שבעבורו הוא בא לעולם, ורק באופן זה משלים תיקון נשמתו, ואכמ"ל).