פורום אוצר החכמה

לפי הגר"א צריך לברך שהכל "נהיה" בדברו בהווה ובסגול, בשונה מהנוסח הנהוג שהכל נהיה בעבר ובקמץ.
האם יש ראשונים שתומכים או שסותרים זאת? (או שמוכח מדבריהם כך?)

באזור אליהו ציינו לדברי מג"א אלו שמביא בשם חכמת מנוח לומר נהיה בסגול

מגן אברהם סימן קסז

ח המוציא - מ"ש הרב"י דיש גירסות חלוקות צ"ע דהא בהדיא אמרינן סוף דף נ"ב דבעי לברוכי על מה שעבר וכ"ה בעירובין דף י"ט ע"א ואפשר דיש ט"ס בנוסחאות וכתבו דמפיק במקום דאפיק ונתחלף להם מ' בא', ומה"ט יברך נהיה בדברו בקמ"ץ תחת היו"ד, ובח"מ כ' לברך נהיה בסגו"ל משום דכל הברכות הם לשון בינוני כמו בורא אבל בגמרא איתא בהדיא דבורא לשעבר משמע מ"מ אמרינן בורא לישנא דקרא, וכ"כ בש"ג סס"ו דתיבת נהיה הוי לשעבר וכ"כ בכ"ה סימן ר"ב, ובח"ה כ' בשם הירושלמי דאפי' ב"ש לא פליג אלא באש אבל בדבר המתחדש בכל שנה מברכין בורא וכו':

אדג כתב:עוררתני על זה, שמעתי מראש ישיבת תומכי תמימים נתניה, הרב אורנשטיין שליט"א (ע"ד הדרוש) בקישור ב' הדברים בלוח 'היום היום' שערך כ"ק אדמו"ר בי"ב סיון שכתב: "בברכת שנ"ב: נהי' היו"ד בקמץ ולא בסגול. אאמו"ר [אדמו"ר הרש"ב] כותב באחד ממכתביו: אהוב את הבקורת כי היא תעמידך על הגובה האמיתי". דלכאו' אין מובן קישור הענינים זה לזה. וביאר, שהחדור בתחושה ש"שהכל נהיָה בדברו", היינו לשון הווה ובכל רגע ממש [כתורת הבעש"ט הידועה עה"פ בדבר ה' שמים נעשו, שקיום העולמות בכל רגע ממש הוא מדבר ה' המלובש בהם], הרי הוא "אוהב את הביקורת", כיון שחיות העולמות מתחדשת ואין לו רשות לבזבז הזמן. והאריך לבאר הקשר לי"ב סיון - סיום ימי התשלומין - ואכ"מ.

ומחמת שהוא דרוש נאה, הבאתיו.

יותר נשמע מלשון נהיה בסגול שהוא מהווה את הבריאה בכל רגע מאשר בקמץ שמשמעותה קצת בעבר,לא?

אין משיבין על הדרוש...

לדעת הגר"א כל הברכות הם לשון הווה מהטעם שהוזכר כאן.
וע"ע ערוך השולחן אורח חיים הלכות ברכות השחר סימן מו סעיף ג
"וכן נראה עיקר דכל הברכות נוסחתן בהוה ולא בעבר כמו יוצר המאורות נותן התורה בורא פרי האדמה וכן כולם והטעם משום דהקב"ה פועל בכל עת ובכל רגע לא כאומן בשר ודם שרק עשה המלאכה ואח"כ עומדת מאליו וסרה השגחתו מזה אבל הקדוש ברוך הוא לא יסור פעולותיו והשגחתו בכל עת ובכל רגע כדכתיב לעושה אורים גדולים [וזה שאשר יצר תחלתו בעבר מפני שמברך על מעשה שעבר ולכן בחתימתו אומר רופא כל בשר בהוה ודו"ק]".

שמעתי מפי הגאון ר"א פינקל, בשם גיסו הגאון ר"א נבנצל, שלא יתכן שהגר"א אמר שצ"ל נהיה בסגול.
כי משמעות "נהיה" בסגול, הוא אנחנו נהיה (למשל: אנחנו נהיה בירושלים בחג הסוכות, או אנחנו נהיה ילדים טובים)

עיין בתלמוד בבלי מסכת ברכות דף לח עמוד א וז''ל:
תנו רבנן: מה הוא אומר? המוציא לחם מן הארץ, רבי נחמיה אומר: מוציא לחם מן הארץ. אמר רבא: במוציא כולי עלמא לא פליגי דאפיק
משמע,
ופירש רש"י וז''ל:
דאפיק משמע - שהוציא כבר, והא ודאי ברכה הגונה, דלשעבר בעינן, שהרי כבר הוציא הלחם הזה מן הארץ שהוא בא ליהנות הימנו.

וא''כ רואים שיש לברך הברכות בלשון עבר ולא בלשון הווה. ואיך מתבארת לפי זה שיטת הגר''א?

רחמים כתב:עיין בתלמוד בבלי מסכת ברכות דף לח עמוד א וז''ל:
תנו רבנן: מה הוא אומר? המוציא לחם מן הארץ, רבי נחמיה אומר: מוציא לחם מן הארץ. אמר רבא: במוציא כולי עלמא לא פליגי דאפיק
משמע,
ופירש רש"י וז''ל:
דאפיק משמע - שהוציא כבר, והא ודאי ברכה הגונה, דלשעבר בעינן, שהרי כבר הוציא הלחם הזה מן הארץ שהוא בא ליהנות הימנו.

וא''כ רואים שיש לברך הברכות בלשון עבר ולא בלשון הווה. ואיך מתבארת לפי זה שיטת הגר''א?

שאלה יפה.
אגב, איך ב"מוציא" משמע לשון לשעבר? מוציא זה לשון הווה לכאורה

הגמ' מביאה שם ראיות מפסוקים לכל שיטה ע''ש
אולי בגלל שאנו רגילים לשייך את העבר הווה עתיד לפי השפה היום יומית זה לא מסתדר לפעמים, אבל מה שבטוח זה לפי הפסוקים.

יש ליישב בפשוטו שהרי רש"י מסביר שהרי כבר הוציא הלחם הזה שבא ליהנות ממנו, כלומר שהברכה היא על הככר הזה והוא כבר יצא מן הארץ. אבל בברכת שהכל שהיא כללית לא אומר שהדבר שעליו מברך (כגון ביצה) נהיה בדברו אלא שהכל נהיה בדברו וכיוון שמדבר באופן כללי צריך לומר לשון הווה וכמו שביאר הערוך השולחן שהובא לעיל.

איך יתכן שאדם יברך על ביצה ברכה שהנוסח שלה יותר מתאים לדברים אחרים ולא לביצה שאותה הוא אוכל?
הרי ברור שעדיף לברך בנוסח שמתאים ביותר עבור המאכל שאדם אוכל כעת ועליו מוטל על האדם להודות.

לא חלילה כדי להביע את דעתי בנדון, אלא כשאלת תם: האם יש נוסח אחד קדום שבו מופיע הניקוד סגול במילה נהיה של ברכת שהכל? האם יש ממצא שתומך שבזמן הגמרא או הראשונים נהגו לברך בסגול?

רחמים כתב:איך יתכן שאדם יברך על ביצה ברכה שהנוסח שלה יותר מתאים לדברים אחרים ולא לביצה שאותה הוא אוכל?
הרי ברור שעדיף לברך בנוסח שמתאים ביותר עבור המאכל שאדם אוכל כעת ועליו מוטל על האדם להודות.

ההסבר שאני הצעתי הוא כזה, כאשר ברכה היא על כללות הבריאה יש לאמרה בהווה כמו כל הברכות שהן על כללות הבריאה כמו שכתב הערוך השולחן, ברכת המוציא היא על הלחם שלפניו כמו שכתב רש"י והוא כבר נברא קודם שהגיע אליו, אבל ברכת שהכל אינה מתייחסת למה שאוכל, כפי שמשמע מלשונה שנתקנה באופן שמברך על כללות הבריאה ולכן יש לאמרה בהווה.

לא חלילה כדי להביע את דעתי בנדון, אלא כשאלת תם: האם יש נוסח אחד קדום שבו מופיע הניקוד קמץ במילה נהיה של ברכת שהכל? האם יש ממצא שתומך שבזמן הגמרא או הראשונים נהגו לברך בקמץ?

ולעצם הענין כ"ה גם בדיוקים [ומגוחך הפקפוק בזה]. ועי' מגן אברהם סי' קס"ז סק"ח דמייתי פלוגתא בזה, ובסי' ר"ד ס"ק י"ד כתב בפשיטות לומר בסגול, וכ"כ בתשו' מעיל צדקה סי' מ"ב בחיי אדם כלל מ"ט סעיף א', ובערוה"ש סי' קס"ז סעיף ז' ע"ש.
ועי' שאילת יעבץ ח"א סי' צ"ד צ"ה שכתב לומר בקמץ. וסברתו "ברכת שהכל נמי משמע דאלשעבר נתקנה. כע"ש בש"ג ובכ"ה ובודאי הדין עמהם מאחר שהיא ברכה כוללת לכל המציאות ואיך יתכן לומר שהכל מתהווה ונעשה עכשיו בדברו. והלא העולם בכללו כבר עשוי מששת ימי בראשית ואינו מקבל הווייתו להווה", עכ"ל.
אמנם המעיין בנפש החיים על ואתה מחיה את כולם יבין שהכל מתהווה כל רגע ברצונו ית' ובדברו.
ואינו ענין להוצאת הלחם מן הארץ שהיה כבר.