איתא בחולין ק"ה א' "אמר ליה רב אחא בר יוסף לרב חסדא בשר שבין השינים מהו, קרי עליה "הבשר עודנו בין שיניהם", ופרש"י "הבשר עודנו, אלמא מיקרי בשר".
דהיינו שלמרות שהפסוק אינו שייך כלל לנידון, בכל זאת מצאנו שבלשון הפסוק בשר בין השיניים קרוי בשר, וממילא גם לענין כל האיסורים וההלכות ניתן ללמוד מכך.
ישנם דוגמאות רבות כיוצ"ב, ואשמח אם בין הדברים יביאו כאן אותם, אבל עיקר שאלתי היא, מה הגדר של דרשות אלו, האם זהו סוג של דרשא שרק תנאים ואמוראים יכלו לדרוש, או שניתן לכל אדם (גדול בתורה כמובן), ללמוד דינים באופן זה.
לדוגמא, ישנו דין לגבי אמירת דברי קדושה בלילה במקום צואה לפניו, שלמרות שאינו רואה כלום והיא חוץ לד' אמות שלו, מ"מ אסור כיון שאילו היה יום היה רואה, וניתן לשאול, הרי מצינו בקרא דהלילה חשיב 'כיסוי', כדכתיב בישעי' ( ס' ב'), "כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאמים", וא"כ אולי ניתן לומר שחושך הגם שאין בו ממשות, הוא נחשב 'כיסוי', והרי כיסוי ודאי מועיל! (ויש לפלפל בחושך שי"ב ממשות כהא ד'וימש חושך'...)
ואמנם יש להשיב, דממ"נ, אם זה אכן נחשב כיסוי, א"כ אדרבה הוא אינו מועיל כיון שא"כ נחשב שגם האדם וגם הצואה תחת כיסוי אחד של החושך, והחושך אינו ממשות שיבדיל בינו לבין הצואה, ודכוותה גם כשהצואה מכוסה בכיסוי של ממש דאסור כה"ג.
והנה לענין ערפל הנזכר בפסוק הנ"ל, באמת מצינו בשו"ת לב חיים ח"ג סי' י"ג שרצה לחדש שנחשב לכיסוי לצואה, אלא ששם מדבר על עשן אמנם, אך נסמך שם על לישני דקרא כגון וכיסה ענן הקטורת וכו', וא"כ לכאו' ה"ה ערפל שהוא 'ענן'.
ואמנם הביא שם רק מפסוקי התורה ולא מנ"ך אך יתכן שגם מנ"ך ניתן להסתמך על דברים אלו וצ"ע, ומ"מ חזי' אע"פ שלא דרשו כן חז"ל בשום מקום, הרי שניתן לאדם לדמויי מילתא למילתא במקום המסתבר ע"פ דעתו אם היא דעת תורה כמובן.