מישהו יכול להסביר פשר המשפט הזה?

[המחקר]

"השורש אפוד, חולם הפ"א בא במקום קיבוץ שפתיים ודגש אחריו. גם ר' אלעזר סובר כי הדגש מורה על "אֲפֻדָּתוֹ" (שמ' כח, ח), ובארמית אפנדה"

[מאיר סובל]

אינני מיודעי דקדוק, אבל הנקודה שבא להסביר היא איך מאפודה בשורוק נעשה אפוד בחולם, הרי זה אותו בגד.
ומסביר שבמקום שורוק ודגש באות אחריה שיש במילה אפדתו, בא החולם של המילה אפוד. כלומר שחולם ממלא את הפונקציה של שורוק שבאות זו עם הדגש בשאחריה [הרי במילה אפוד א"א לשים דגש באות ד' שהיא סופית]. והדמיון בין שורוק וחולם שזה ממלא מקום זה, הוא בצורת ההגייה = קפיצת שפתיים.

[המחקר]

ומה הקשר לר' אלעזר? הוא התבטא בנושא זה?

[מאיר סובל]

אם אראה את כל הספר ולא רק את המשפט המצוטט, אולי נמצא שם מקור או הפנייה וכדו'

[המחקר]

זה הקטע השלם:
ראשונה – מהשרשים בעלי בניין הכבד בעברית, אשר במקומם יבוא על הרוב בארמית שרש זהה, עם אות אחת נוספת קודם אות הדגושה: השרש אבה – "עֹדנו באבו" (איוב ח, יב) שרשו בארמית הוא אנבה, "וְאִנְבֵּהּ שַׂגִּיא" (דנ' ד, ט); המלה אתה, בארמית אנת, "אנת מלכא" (דנ' ב, כט); השורש מדע, בארמית מנדע, "ומנדעא לידעי בינה" (שם ב, כא); כסא, בארמית כרסיה, "כרסיה שביבין די נור" (שם ז, ט); ותרן יתרן, שרש יתר; ועד יעד, ודאי שרשו ידה, כי הוא ענין הודאה על הדבר כי בו הוא; וכוח שרשו יכח; השורש כח, הנה החולם הוא בא במקום קיבוץ שפתיים ודגש אחריו כנודע בדקדוק, ובארמית כרח – "ואם לא לקחתי בחזקה" (ש"א ב, טז), מתרגמינן בעל כורחיה; השורש אפוד, חולם הפ"א בא במקום קיבוץ שפתיים ודגש אחריו. גם ר' אלעזר סובר כי הדגש מורה על "אֲפֻדָּתוֹ" (שמ' כח, ח), ובארמית אפנדה, הובא השם הזה בכמה מקומות במשנה וגמרא.

[ישבב הסופר]

כן הדבר גם אתרוג - אתרונגא, חטים - חנטין.
ואם נדע מי הכותב אולי נוכל לנחש מנו רבי אליעזר


נכתב מחו"ל בער"ש