עלה בידינו מאלה הדברים על מי שאין לו אלה התנאים, שיבחר מידת השתיקה וטוב לו, אלא אם כן הוא מוכרח בכך. כגון, איש הבא אל מקום אחד או היוצא ממנו, שהוא חייב לדבר דברי תורה , כמו שאמרו (פסחים ב ע"א): לעולם כשיכנס אדם בעיר, יכנס ב'כי טוב' ויצא ב'כי טוב' . או כגון, מי שנתמנה בדבר מצוה , או מי שהזמן גורם לו אז לדבר.
כלומר, מי שהתמנה ב'דבר מצווה' (מה זה בדיוק?) ראוי לו לדרוש ברבים לכבוד מינויו.
האם מצאנו כזה דבר בחז"ל, בראשונים או במנהגי הקהילות השונות?
(ובבקשה לא לציין מקורות מאוחרים מאוד)
(אגב, בספרו של שאול רגב, דרשת המסורה והכתובה: דרשות ודרשנים בימי הביניים - לא מצאתי מאומה)
