פורום אוצר החכמה

חד מקמאי כותב מי ראוי לדרוש לפני הציבור:

עלה בידינו מאלה הדברים על מי שאין לו אלה התנאים, שיבחר מידת השתיקה וטוב לו, אלא אם כן הוא מוכרח בכך. כגון, איש הבא אל מקום אחד או היוצא ממנו, שהוא חייב לדבר דברי תורה , כמו שאמרו (פסחים ב ע"א): לעולם כשיכנס אדם בעיר, יכנס ב'כי טוב' ויצא ב'כי טוב' . או כגון, מי שנתמנה בדבר מצוה , או מי שהזמן גורם לו אז לדבר.

כלומר, מי שהתמנה ב'דבר מצווה' (מה זה בדיוק?) ראוי לו לדרוש ברבים לכבוד מינויו.
האם מצאנו כזה דבר בחז"ל, בראשונים או במנהגי הקהילות השונות?
(ובבקשה לא לציין מקורות מאוחרים מאוד)
(אגב, בספרו של שאול רגב, דרשת המסורה והכתובה: דרשות ודרשנים בימי הביניים - לא מצאתי מאומה)

ידוע שסתם מצוה בירושלמי הוא צדקה, ואולי כונתו מי שנתמנה להיות גבאי לצדקה שצריך לעשות על הצדקה.

השערה מעניינת.

בסוף הוריות אביי נתמנה לראש ישיבה ובקשו ממנו לדרוש.

תוכן כתב:בסוף הוריות אביי נתמנה לראש ישיבה ובקשו ממנו לדרוש.

כיוצא בזה מספר ר' נתן הבבלי על מינויו של ראש הישיבה בימיו ועל הדרשות.

תודה לכם.
אבל לכאורה שני המקורות שהבאתם שונים מהנדרש עבורי.
שם הרי עיקר תפקידם היה לדרוש ולהורות תורה לרבים, ומכיון שכך ברור שמיד לאחר מינויים יכנסו לתפקידם.
אבל מינוי אחר ל'דבר מצוה'?

שאלתיאל כתב:ידוע שסתם מצוה בירושלמי הוא צדקה, ואולי כונתו מי שנתמנה להיות גבאי לצדקה שצריך לעשות על הצדקה.

האם השימוש ב'מצוה' כהוראה על צדקה (או תחומים קרובים) ידועה מתקופות מאוחרות יותר? מזמן הראשונים?
בתימן נהגו כן עד התקופה האחרונה (עי' רצהבי, אוצר לשון הקודש שלבני תימן, עמ' 167), אבל האם גם מאירופה זה מוכר?

כגון, איש הבא אל מקום אחד או היוצא ממנו, שהוא חייב לדבר דברי תורה , כמו שאמרו (פסחים ב ע"א): לעולם כשיכנס אדם בעיר, יכנס ב'כי טוב' ויצא ב'כי טוב'

זה חידוש מעניין

אכן, חידוש מעניין.
וכבר ניסיתי לברר מקבילה לכך באשכול מיוחד: viewtopic.php?f=7&t=12341&p=115572&hilit
ועדיין לא נושעתי.

ב"ב יב:

אולי הכוונה "שנתמנה" מלשון מנה, זאת אומרת כמו וימן= נזדמן, והכוונה למי שנזדמן לו דבר מצוה- כגון אבי הבן בברית וכד' (זכורני שהיה גם על כך אשכול)