פורום אוצר החכמה

בפרשת תצווה נכתב:

וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי (כט מג)

כתב במנחת שי:

ונקדש: במקצת ספרי ספרד הדל"ת בקמץ ומסור עליו לית קמץ וכן ראיתי בדפוס ישן.

נראה שנטייתו לקרוא ונקדָש בד' קמוצה.

על כך יש לתמוה שתי תמיהות:

א. לפי הדקדוק, ונקדש בקמ"ץ הוא בהווה, ואילו ונקדש בפתח הוא בעבר, ועל ידי ו' ההיפוך נהפך לעתיד. כאן הרי מדובר על העתיד כמו שמשמע בתחילת הפסוק "ונועדתי" כלומר ואוועד.

ב. אין לצערנו כתר אר"ץ על רוב התורה, אבל בכל כתבי היד העתיקים שבידינו נכתב ונקדש בפת"ח. כך בכת"י לנינגרד, בכת"י דמשק וגם בדפוס ונציה הראשון (מקראות גדולות). גם בכת"י ששון אף שממבט ראשון נראה שמנוקד קמץ, אבל לדעתי זה פתח, והקו זה הטפחא. (הוכחות: הקמצים בד"כ נקודה וכאן זה קו. הטפחא בד"כ קו מעט אלכסוני, וכאן בגלל הל' של המילה אהל שמתחת המילה ונקדש אין מקום לטפחא והוסטה ימינה).

בתנ"ך קורן אכן מנוקד בקמ"ץ, אך לא ברור לי על מי הסתמכו (ועוד מקום להאריך בנושא דיוק מהדורתם).

מה דעתכם?

אם היה זה בהפסק, [דהיינו באתנח או סו''פ], הי' קמוץ, ועכשיו נקמץ אפי' שהוא רק טפחא, וכמו שנמסר ע''ז: "לית קמץ", וכנר' שיש כאן איזה ענין בזה שיהי' כהפסק גמור.

ס''ק כתב:אם היה זה בהפסק, [דהיינו באתנח או סו''פ], הי' קמוץ, ועכשיו נקמץ אפי' שהוא רק טפחא, וכמו שנמסר ע''ז: "לית קמץ", וכנר' שיש כאן איזה ענין בזה שיהי' כהפסק גמור.

יש לך דוגמאות לשינוי ניקוד באתנח או ס"פ בפועל שעלול להשתנות משמעותו כבנידו"ד?

אמנם מדובר באגרת ישנה, אך זה עתה מצאתיה:
לפני שנים רבות שמעתי להגרא"י הלוי נבנצל שליט"א שקרא התיבה פעמיים.

אפרקסתא דעניא כתב:בפרשת תצווה נכתב:

וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי (כט מג)

כתב במנחת שי: ונקדש: במקצת ספרי ספרד הדל"ת בקמץ ומסור עליו לית קמץ וכן ראיתי בדפוס ישן.

נראה שנטייתו לקרוא ונקדָש בד' קמוצה.

בכתב היד של המנחת שי, בו ניקד את הדיבור המתחיל, ניקדו בפת"ח (ע"פ מהד' צבי בצר)

ויתכן, שבזה תלויים שני פירושיו של רש"י שם

אפרקסתא דעניא כתב:

ס''ק כתב:אם היה זה בהפסק, [דהיינו באתנח או סו''פ], הי' קמוץ, ועכשיו נקמץ אפי' שהוא רק טפחא, וכמו שנמסר ע''ז: "לית קמץ", וכנר' שיש כאן איזה ענין בזה שיהי' כהפסק גמור.

יש לך דוגמאות לשינוי ניקוד באתנח או ס"פ בפועל שעלול להשתנות משמעותו כבנידו"ד?

קרא בבקשה בסו"פ ויקרא: "אשר גזל... אשר עשק"!!. שתי המילים קמוצות כולן, ולא חצי קמץ חצי פתח, למרות שהן בטעמי רביע וזקף קטן....
(שמעתי מפי ג"א).

אפרקסתא דעניא כתב:כתב במנחת שי:

ונקדש: במקצת ספרי ספרד הדל"ת בקמץ ומסור עליו לית קמץ וכן ראיתי בדפוס ישן.

נראה שנטייתו לקרוא ונקדָש בד' קמוצה.

האיך למדת שנוטה לדעת מקצת ספרים?

חיס כתב:

אפרקסתא דעניא כתב:

ס''ק כתב:אם היה זה בהפסק, [דהיינו באתנח או סו''פ], הי' קמוץ, ועכשיו נקמץ אפי' שהוא רק טפחא, וכמו שנמסר ע''ז: "לית קמץ", וכנר' שיש כאן איזה ענין בזה שיהי' כהפסק גמור.

יש לך דוגמאות לשינוי ניקוד באתנח או ס"פ בפועל שעלול להשתנות משמעותו כבנידו"ד?

קרא בבקשה בסו"פ ויקרא: "אשר גזל... אשר עשק"!!. שתי המילים קמוצות כולן, ולא חצי קמץ חצי פתח, למרות שהן בטעמי רביע וזקף קטן....
(שמעתי מפי ג"א).

לא זו הייתה שאלתי. מילים כאלו ודומות להן ניתן להביא לעשרות, אך בהן לא משתנה המשמעות, משא"כ בנידון השאלה, שהמשמעות משתנה מעבר/עתיד להווה.

בראנסוויל כתב:

אפרקסתא דעניא כתב:כתב במנחת שי:

ונקדש: במקצת ספרי ספרד הדל"ת בקמץ ומסור עליו לית קמץ וכן ראיתי בדפוס ישן.

נראה שנטייתו לקרוא ונקדָש בד' קמוצה.

האיך למדת שנוטה לדעת מקצת ספרים?

א. הוא מביא מקצת ספרים, אך לא כותב שיש רוב כנגדם.
ב. הוא תומך את שיטתם עם מסורה.
ג. הוא מוכיח כן מדפוס ישן.
ד. לאחר כל זאת הוא לא כותב למעשה לקרוא בפת"ח.

אני שב על דברי

כלל זה נקוט בידי לגבי חוקרים למיניהם, שאם בכל אדם אמרו כבדהו וחשדהו, עליהם נאמר חשדהו וחשדהו.
אך לאחר בדיקה מעמיקה של מהדורתו של צבי בצר נראה שצדק בדבריו
ותורף דבריו הוא, שבעל המנחת שי הכריע בכל דבר איך לנהוג, אלא שהמדפיסים לא הבינו ולא ניקדו את הדיבור המתחיל בו הוא מכריע כיצד לכתוב (כתב היד נמצא כיום בספריה הבריטית)
בנדון דידן הוא מנקד בדיבור המתחיל בפתח, ונראה שכך הכריע, אף שהביא שיש מקצת מקורות בקמץ.

אפרקסתא דעניא כתב:כתב במנחת שי:

ונקדש: במקצת ספרי ספרד הדל"ת בקמץ ומסור עליו לית קמץ וכן ראיתי בדפוס ישן.

נראה שנטייתו לקרוא ונקדָש בד' קמוצה.

בראנסוויל כתב:האיך למדת שנוטה לדעת מקצת ספרים?

אפרקסתא דעניא כתב:
א. הוא מביא מקצת ספרים, אך לא כותב שיש רוב כנגדם.
ב. הוא תומך את שיטתם עם מסורה.
ג. הוא מוכיח כן מדפוס ישן.
ד. לאחר כל זאת הוא לא כותב למעשה לקרוא בפת"ח.

א. הלא "מקצת" פירושו שהרוב כנגדו.
ב. מסורה שבספרים הנ"ל.
ג. אינו מוכיח, רק מציין.
ד. אינו ראי' כלל, כך הוא דרכו, ובדרך כלל קיצר מאוד בדיבורו, ודבריו עניים בכמה מקומות ועשירים במקום אחד.

מעניינא דיומא:
והאל הקדוש נקדש בצדקה. נקדש בקמץ. (כתר ולנינגרד)

בתנ"ך של ברויאר ונקדש בכבודי בפתח נקדש בצדקה בקמץ.

אשבמבש כתב:בתנ"ך של ברויאר ונקדש בכבודי בפתח נקדש בצדקה בקמץ.

ברויאר הסתמך על כתבי היד שהוזכרו בהודעתי הראשונה.