פורום אוצר החכמה

הנה שיטת הרמב"ם הל' מילה א,ב דמי שלא מל עצמו אינו חייב כרת בקיצור שנים, שאינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד, ועי' השגות הראב"ד שם. והנה בחזו"א יו"ד קנה,א כתב, וז"ל: ונראה דמודה הר"מ שאם נאנס אחר שכבר עבר במזיד, כגון שנכרת הגיד או שנעשה חולה שאי אפשר למולו, שחייב כרת, שכבר גמר חטאו. דאל"כ, לא משכחת ליה כרת לעולם, שהרי בשעה שהוא גוסס הוא אנוס.

ולכאורה זה חידוש גדול, שהרי למעשה לא מת והוא ערל במזיד, ואין זה עולה יפה הן בלשון הרמב"ם, והן בסברתו שמתחייב כרת על כך שהיה ערל כל ימי חייו במזיד, וצע"ג.

(אכן מצאתי בספר נשמת חיים לרבי מנשה בן ישראל שכתב בדעת הרמב"ם הנ"ל ביאור אחר בענין הכרת במצות מילה, וז"ל במאמר ראשון פרק רביעי: ויצא לנו מזה כונותינו שהעונש הזה מהכרת הוא לאחר המות, והנפש היא נצחית ולא תפסד בהפסד הגוף, ויעו"ש בהרחבה ביאור ענין הכרת בעוה"ב).

לא פירשת קושייתך היטב.
בפשטות כוונת הרמב"ם כדברי הכסף משנה שם וז"ל: ודעת רבינו שאינו מתחייב כרת למות בקיצור שנים לפי שלא עבר עדיין על המצוה שהרי בידו למול עצמו, עד שימות והוא ערל במזיד ואז יתחייב כרת לנפש".
כלומר, העבירה אינה מה שמת בלא מילה, אלא מה שלא מל את עצמו במזיד. אלא שכל עוד שבידו למול את עצמו, אינו חייב כרת. לפיכך אם אינו יכול למול עצמו מחמת אונס, הרי הוא חייב כרת על מה שבשעתו הוא הזיד ולא מל את עצמו.

אנכי הבינותי בדברי הכס"מ, שהכרת הוא על כך שכל חייו לא מל, ואם בידו עדיין למול לא עובר, ולא מחמת שעדיין אפשרות התיקון בידו. אבל אה"נ ויש מקום להבנה הנ"ל, ויישר כוחו.