בגמ' ב"ק צט, ב שמואל עונה לתלמיד המקשה "ליעכר מוחך" ולתלמיד נוסף שחוזר ומקשה אותה קושיה הוא מוסיף "השתא שקלת מאי דשקל חברך... אמאי לא דייקת במילי".
וצ"ב מדוע לשון חריפה כזו.
בספר המפתח פרנקל מציינים לביאורו של היעב"ץ שהוא בלשון תמיה, "וכי אינך חושש" שיתעכר מוחך אם תמשיך לשאול כאלו שאלות.
וכן לחזון איש (סנהדרין כ, י) שדן בקללות חכמים ומתייחס גם לקללה זו, לדבריו שמואל הרגיש שהיה בצורת השאלה בזיון כבוד התורה ועל כן הגיב בחריפות, הוא מסיק שהתלמידים נכנעו וקיבלו את התוכחה ועל כן לא ניזוקו.
בחיפוש באוצר החכמה מצאתי שהאדר"ת בספרו זכור לדוד קישר את זה לכך ששמואל היה כהן וכן אורייתא מרתחא ביה אך נשאר בצ"ע.
הגעתי גם למאמרו של הרב שאול בר אילן בהמעין מט, ב שמסתמך על הרמב"ם ת"ת ד,ה שחייב הרב "להכלימן בדברים" אם הם מתרשלים. ומציין שמקור דבריו בציווי רבי לבנו: "זרוק מרה בתלמידים" ומצאתי שקדם לו ה"צפנת פענח" בשו"ת שלמת יוסף סימן כב בדברים קצרים. וכן כתב הגרח"ק בקרית מלך על אותה הלכה ברמב"ם, וכן הרב צוריאל בספר "ציון במשפט תפדה" בסופו.
נזכיר גם את מאמרו המקיף של הרב גוטל בתחומין כו.
אשמח לשמוע הסברים נוספים.