פורום אוצר החכמה

הוא וכל אחיו ואחיותיו המדוכאים באבל הזה. המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים.

לא מכירו אישית אבל נעים אישיותו של הרקי"ק מבצבצת ועולה מכל שורות כתיבותיו. מן השמים תנוחם הוא וכל משפחתו ובתוך ציון תנוחמו!

גם אני מצטרף למנחמים. מן השמים תנוחמו עם כל שאר אבילי ציון וירושלים.

ידידי הרב יואל קטן ומשפחתו הכבודה,
מן השמים תנוחמו עם שאר אבלי ציון.

ומחה ה' דמעה מעל כל פנים במותה של אשת חבר אם הבנים.

גם אני הקטן מצטרף לתנחומים
המקום ינחם את כל המשפחה בתוך שאר אבלי ציון וירושלים.

ג"א הקטן מצרף.
זכות הפצת התורה ובפרט בתחום הלכה ורפואה (שלו ושל אשתו) יגן בעדה.

המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים.

(אם אפשר לתקן את הכותרת הלוקה בשגיאה)

מן השמים תנוחמו בתוך שאר אבלי ציון וירושלים

המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד.

גם אני הקטן מצטרף לתנחומים לרב יואל שליט"א, מו"ר בצעירותי, ועד היום מחכימני רבות.
המפורסם בבני המשפחה בציבור החרדי הוא חתנה הג"ר יעקב הורוביץ זצ"ל, ר"י אופקים. גם שאר החתנים ת"ח בישיבות מרכז-הרב ובנותיה.
ולכן (בתוספת לליטנר) גם אם הבנות שמחה, בחתנים מעולים בתורתם ויראתם.
בנחמת ציון ינוחמו.

המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים.

הנני מצטרף להנ"ל בתנחומי הרב יואל על פטירת אמו הדגולה בעלת החסד, מן השמים ינוחמו.

הבני ברקים שבינינו ודאי מכירים את חתנה הצדיק, הרב גוטליב המתגורר ברחוב דבורה הנביאה יהודי מוגבל בהליכתו (שהמציא את המתקן המורכב על הרכב עם כסא גלגלים) ונשותיהם מכירות מן הסתם את אשתו הצדקנית המיילדת במעייני הישועה.

המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד.

כמה מילים על ממו ז"ל הבלתי נשכחת, אם הבנים שמחה, שהלכה מעמנו בשבת קודש פרשת ויקרא.

אין ספק שמרכז חיה היה המשפחה. הכירה את כל צאצאיה, זכרה את שמותיהם ופרטיהם, והייתה מתפללת עליהם (כל אחד לפי מחזורו: לזיווג, לפרי בטן וכו') יום יום מכל הלב. אגב, גם כשפגשה אנשים עם קושי, כאב וצער מחוץ למשפחה, הייתה משתדלת לסייע, מייעצת, מתפללת, ולאחר זמן מבררת אם התקדם משהו בעניין (אשתי מכירה כמה נשים שהיו קשורות אליה מאד, לאחר שפגשה אותן וכאבה ממצבן). הייתה מתקשרת לכל צאצא (וכן לבן/בת זוגו) ביום ההולדת, הנישואין ועוד. רצתה מאד בחיזוק ובשמירת הקשרים המשפחתיים, דבר שנעשה קשה ככל שהמשפחה מתרחבת. לצורך כך הייתה עושה מפגשים משפחתיים כמה פעמים בשנה ועוד פעילויות שונות. שכנכדים היו באים לבקרה, הייתה מבקשת מהאורחים לענות לטלפון (שבדר"כ היה מאחד מבני המשפחה), כדי לחזק את הקשרים המשפחתיים. הייתה גאה תמיד בילדיה, ובכך שכל השבט הגדול שומרי תורה ומצוות (כ"א בדרכו).

הקפידה מאד על לימוד פרשת השבוע, וכמעט בכל פעם שהיינו באים לבקר (ולא היו הרבה אנשים) הייתה מדברת בענייני הפרשה, דבר קטן כגדול (הייתה שואלת על הפירוש של דברי רש"י בפסוק מסויים וכד'). גם בביקורים בשבת אצל בניה הייתה מתעניינת ומדברת בענייני הפרשה (לפעמים סיפרה בביקורים במשך השבוע מה אמרו מארחיה - גם דברים "קטנים"), ואם היה לעזי רש"י (של בעלה ז"ל) על הפרשה הייתה תמיד שואלת עליו.

הקפידה מאד על לימוד הפרשה, והייתה גוערת בנכדים בחורי ישיבות שלא למדו את הפרשה. (פעם סיפרה לנו בצער ששאלה במוצש"ק את אחד הת"ח במשפחה - מבלי לציין שם - האם בשבוע הבא תהיה פרשת ויקהל או או ויקהל פקודי, והלה לא ידע. ממו הייתה ממש מזועזעת מהעניין). הייתה "יושבת" על חלק מקרובי משפחתה שעסקו בחינוך (בעיקר בגיל הצעיר) שידאגו לשיעורי פרשת השבוע, שכל ילד יהיה בעניינים בשולחן שבת.

זיכרון השואה וקורות העם היהודי היו חשובים לה מאד. כל שנה ביום הזיכרון לשואה הייתה טורחת ללכת לבתי ספר בכדי לספר את סיפורה. (גם השנה בעשרה בטבת עשתה כן, בהיותה בת תשעים). באירועים משפחתיים הייתה מספרת בקצרה מזכרותיה מאותם תקופות. למשל, במסיבות אירוסין סיפרה על נישואיה בראשית ימי האפל, מתוך תקווה שהאזרחות הצרפתית של בעלה ז"ל תציל את אביה הי"ד, אך בסוף זה לא עזר והוא נהרג באושוויץ. בסוכות הייתה מספרת על בניית סוכה בתנאים הקשים שהיו אז (ושבעלה נפצע בהקמת הסוכה). הסיפורים היו מלאי אופטימיות, ונגמרו תמיד בחובת ההודאה לבוא והכרת הטוב על מצבנו העכשווי. (גם את גוש קטיף תובב"א הזכירה רבות ואכמ"ל).

ממו לא שקעה בעבר, ומרבית דיבוריה היו עם הפנים קדימה (דבר נדיר אצל אנשים מבוגרים). הייתה מעודכנת במתרחש, והייתה משמיעה את דעתה בכל נושא בנחרצות. למשל, עודדה נכדים לצאת לשליחות לחו"ל בכדי למעט את ההתבוללות הנוראה, שכאבה לממו מאד. הצטערה שראשי ישיבות יוצאים לחו"ל לאסוף כספים לישיבותיהם ולא יוצאים לחזק את היהדות בתפוצות ולהילחם בהתבוללות. הייתה שמחה מאד בנכדים שיצאו לשליחות, ומדרבנת אחרים ללכת בעקבותיהם. נושא זה היה בנפשה ממש.

בדומה שמחה מאד בנכדים שהולכים לחזק את היהדות במקומות שונים בארצנו. השתתפה באירוע (אינני זוכר אם היה זה לרגל מאורע משפחתי או חג) שערך אחד מנכדיה, בהשתתפות ציבור שלא זכה לטעום מזיו תורתנו הקדושה. ותיארה כיצד אמר דבר תורה רגיל, פשוט, והללו ישבו בצמא ושתו את דבריו. רמזה לנכדים שהיו עוסקים בלימוד תורה ללכת בעקבותיהם.

השתדלה מאד להיות עצמאית במידת יכולתה, והיה קשה לה מאד התלות בילדיה, שהיו מסורים אליה מאד מאד, באו לבקרה בתדירות גבוהה והיו עמה בקשר טלפוני יום-יומי. הודתה לילדים ולבני/בנות זוגם על העזרה והכירה טובה.

יש עוד הרבה מאד מה לומר, אך כבר הארכתי.

<><><>

הותירה אחריה משפחה מפוארת (יותר משמונים נכדים ומאתיים נינים).

ילדיה:
- פרופ' רפאל וד"ר חיה קטן
- אסתי והרב יעקב הורוביץ זכרונו לברכה (ראש ישיבת אופקים, ובעל "דולה ומשקה")
-דינה וז'ילברג קליין (משטרסבורג)
- ד"ר מרים ואִייב זכרונו לברכה סמואל (מפתח תקווה)
- הרב יצחק (ראש ישיבת קדומים) וברוריה בן שחר
- ציונה והרב דוד גוטליב
- ד"ר בת שבע והרב מיכאל הרשקוביץ (רב היישוב נריה ור"מ בישיבת מרכז הרב)
- הרב יואל ד"ר חנה קטן
- אחינועם והרב אשר ברקו (ר"מ בישיבת לנתיבות ישראל בירושלים)
- הרב חננאל ואביבה קטן
- צוריאל ומירב קטן

בקובץ המעיין אחרון, במדור נתקבלו במערכת...

הרב יואל קטן כתב:אמי מורתי שתח', ניצולת שואה בעצמה, שיננה לנו מקטנותנו שאין ניצול שואה אחד שאינו חי בניסים, אין אחד ששרד את התופת בלי ששרשרת מקרים פלאיים קרו דווקא לו - ולא לאחרים שהיו במצב דומה, ועל כן בוודאי שיש לו להודות על כך שדווקא אותו החליט ריבונו של עולם, הקוצב חיים לכל חי, להשאיר בחיים בניגוד ל'דרך הטבע' באותה תקופה נוראה.

אבי קלמן כתב:הקפידה מאד על לימוד פרשת השבוע, וכמעט בכל פעם שהיינו באים לבקר (ולא היו הרבה אנשים) הייתה מדברת בענייני הפרשה, דבר קטן כגדול (הייתה שואלת על הפירוש של דברי רש"י בפסוק מסויים וכד'). גם בביקורים בשבת אצל בניה הייתה מתעניינת ומדברת בענייני הפרשה (לפעמים סיפרה בביקורים במשך השבוע מה אמרו מארחיה - גם דברים "קטנים"), ואם היה לעזי רש"י (של בעלה ז"ל) על הפרשה הייתה תמיד שואלת עליו.

למשל, בפרשת שמיני בשנה שעברה העירה על שני בעלי חיים הנקראים "תנשמת" (ועוד הערות מסוג זה).