פורום אוצר החכמה

בזכרוני שראיתי עוררין אודות הס' הנ"ל ושהוא מיקל יותר מדאי וכו', וכמדומה גם מהגר"ש ואזנר וכו',
מישהו יודע איפה?

מה שרשמתי במקו"א :

הרנ"צ פרידמן מוצאו מהונגריה מדורי דורות, היה נכד של רי"א פרידמן מתלמידי החת"ס (באחד מספרי בן מנחם יש התכתבות בינהם סביב תיאוריה שבעל אגרות סופרים השמיט את כל תלמידי הח"ס שנסעו לצאנז ובינהם את הקול אריה ולפי"ז הם מבארים את השמטת שמו של פרידמן וכו 'וכו')

בצעירותו היה הרב פרידמן רב ומגיד שיעור בתפארת בחורים שבבודפסט.

בזמן שהותו של הרבי מבעלז בבודפסט, הדפיס את דרשת אחיו הרב מבילוגרייא 'משמיע ישועה' בופסט תש"ד. (הדרשה הידועה שנדפסה באותו זמן גם בשם 'הדרך' ותוכנה עורר סערה לימים, וראוי לציין כי במשמיע ישועה תוכן ההבטחה הרה יותר ברור וחד משמעי ואכמ"ל בפרשה עגומה זו).

לאחר המלחמה היה רב שארית הפליטה בפרנוהלד, שם היו לו עימותים קשים עם הקלויזנבורגר שהתנגד לו משום השתייכותו הפומבית למזרחי. (ראיתי במכתב של הרנ"צ שהוא כותב למאן דהוא, שלימים הבחין ראה שמה שהגיעו מהקלויזנבורגער, קיבל הקלו' בעצמו מהקנאים סאטמר וכו' כידוע)

בתש"ז בערך נתנה לרב של גבעת שמואל (או רב בגבעת שמואל)

לאחר זמן קצר מונה לרב של שיכון ה' שהיה נחשב ונקרא אז כשיכון המזרחי של בני ברק ומאז היה ידוע כרב המזרחי בבני ברק.

בשנת תשי"ז הדפיס ספר שו"ת שלו נצר מטעי, תחת הכבוד שחשב לנחול מספרו זה, קבל סאה של בזיונות ויסורי נפש נחל מאז ושנים רבות אח"כ וזאת משום כמה תשובות שהדפיס שם, (הלל ביום העצמאות וכו') ובראשם היתר כיבוי גז ביו"ט על ידי סגירת הברז.

יהודי אחד ארגן מסע החתמות נגד הרב פרידמן ומודעות ענק התפרסמו בחוצות קריה ובהם חוו"ד על ספרו תוך כדי זלזול בוטה גם בו. (בין החותמים הרב פרנק הר"פ אפשטין הרי"צ הלוי ועוד, מכתב אחד בודאי היה מזויף וע"כ בהמשך).

הרב פרידמן לא ידע את נפשו מרוב עוגמת נפש וצער וביחוד חרה לו שבני חוגו, רבני המזרחי מילאו פיהם מים ולא יצאו להגנתו. (והוא הרבה לשפוך את ליבו ע"כ במכתבים אישיים).

במשך השנים היה כותב מאמרים וביקורת ספרים בהצופה חלקם בשמו המלא ורובם בפסבדון 'צפניה'.

לימים כאשר החל פולמוס המועצה הדתית בבני ברק, הוצע לו ע"י חוגי המזרחי (שלמה זמרוני יו"ר המועצה היה הגבאי הראשי בבית הכנסת שלו) לשמש כרב רשמי של בני ברק מטעם המועה"ד אך הוא סירב, ואף הצטרף לאיסור שהוטל על המועצה הדתית, בכך הסתסכך עם ותיקי קהילתו ועם חוגי המזרחי, (שגירשוהו באלימות מבית הכנסת הגדול של בני ברק שם החל לפרוס את מצודתו) וזכה ל'הכרה' ולקירוב, אם כי במידה מעטה מהחוגים החרדיים.

לימים הוציא את ספרו אוצר הרבנים שעם כל הביקורת שיש עליו וריבוי השגיאות שבו עדיין מדובר במפעל אדירים ומדהים בכל קנה מידה.

נפטר בשנת תשנ"ג.
בנו יחידו וממלא מקומו, הגאון רבי יעקב פרץ זצ"ל נפטר בקציו"ש לפני כשבע שנים.
גם חתנו היחיד נפטר בדמי ימיו, שמו היה הרב זרצקי, רב בקרית הרצוג ובנו של הרב זרצקי המתמיד הידוע מכרכור.

וכאן מכתב אליו מהבחור אהרן ירחי כיום רב ידוע בירושלים
וזה העתק התשובה ששלח אליו הרנצ"פ

עיינתי שם בספר והוא לא התיר את כיבוי הגז ביו"ט ע"י סגירת הברז הסמוך שנראה לעין שמכבה מייד, אלא ע"י סגירת ברז מיכל הגז שהוא גורם לכיבוי אחר זמן. ואע"פ שאפשר לחלוק על זה לא כ"כ מובן מה היה להתנפל עליו בזה.

איש_ספר כתב:במשך השנים היה כותב מאמרים וביקורת ספרים בהצופה חלקם בשמו המלא ורובם בפסבדון 'צפניה'.

עריכה לשונית קלה: לא פסבדון אלא פסבדונים (פְּסֵידונים, על פי חוקי התעתיק לעברית). כן, ביחיד! וברבים - פסבדונימים!

מי שניהל את המערכה נגדו היה רב בשם גרוס מחבר ספר זה
http://www.otzar.org/wotzar/Book.aspx?144660&
מי יודע עליו?
סי' א' בספר עוסק בסתירת ההיתר של הנצר מטעי.
הספר זכה להסכמת הרב אונטרמן. והרצ"פ שחש נפגע מכך פנה ע"כ לרב אונטרמן שהשיב לו במכתב המצ"ב
(סיום המכתב נוגע לבעיה הלכתית שעורר הרצ"פ בנוגע לסדר נתינת הגט הנהוג בבתי הדין הרבנים בארץ)

עד כמה שידוע לי גם ר' משה פיינשטיין היה סבור שמותר לכבות גז בשבת, אלא שלא רצה לתת היתר לדבר. ומ"מ נפק"מ רבתא לכבות הגז ביו"ט משום אוכל נפש, ואכמ"ל.

ממה שפרסמתי בזה במק"א:

במשנה מבואר שאסור לאדם לנקב בערב שבת קליפה של ביצה ולמלא אותה שמן ולתת אותה על פי הנר כדי שתהיה מנטפת לתוך הנר בשבת טיפה אחר טיפה, ופירש רש"י (ד"ה שתהא) שטעם האיסור הוא מפני שחוששים שמא יטול מעט מן השמן בשבת לצורך אכילה, ויעבור בכך על איסור 'מכבה', וכמבואר בביצה (כב.). ובטעם חיובו של הנוטל שמן מן הנר נחלקו התוספות (שם ד"ה והמסתפק) והרא"ש (שם פ"ב סי' יז), לדעת התוספות האיסור הוא מפני שבנטילת השמן כהה אור האש ומתמעט, ואף זה בכלל מכבה, והרא"ש תמה עליהם ממשנתנו, שהרי הנוטל מן השמן שבשפופרת אינו ממעט כלל את אור הנר שהרי הנר מלא שמן כמו שהיה ולא נטל אלא מקליפת הביצה שעמדה על פיו. ולכן כתב הרא"ש שטעם החיוב הוא משום שממהר את כיבוי הנר, ואף זה בכלל כיבוי, ואף על פי שלקמן (קכ:) נחלקו תנאים אם מותר לגרום לכיבוי על ידי העמדת קנקנים מלאים מים אצל האש, מכל מקום כאן שגם השמן וגם הפתילה פועלים יחד את מציאות האש, הממעט מאחד מהם חשוב מכבה ממש ולא גרמא בעלמא.

על פי דברי הראשונים דנו האחרונים לענין כיבוי הגז ביום טוב על ידי סיבוב ברז הגז המפסיק את ביאת הגז אצל האש, אם יש לדון אותו כממעט את אור האש ויתחייב לדעת התוספות, ואם לדעת הרא"ש יש לדונו כגרם כיבוי, וגרם כיבוי לא נאסר ביום טוב, או שמא דינו כמחסר משמנו של הנר שחייב משום מכבה ממש, ואף ביום טוב לא הותרה מלאכת כיבוי.

בשו"ת נצר מטעי (סי' ט אות ה) כתב, שכיון שתנורי גז מצויים בבתים ואם נאסור עליהם להשתמש בתנורים אלה ולבשל עליהם ביום טוב יבואו למנוע עצמם משמחת יום טוב, לכן עלינו למצוא עצה לעקרות בית איך ישתמשו בתנורי גז ביום טוב, וחידש שאחרי שנגמר הבישול אפשר לסגור את ברז מיכל הגז ועל ידי זה ימנע המשך זרימת הגז דרך הצינורות לתנור, ואחרי כמה דקות יכבה התנור מאליו כיון שלא יקבל זרימת גז. ואף שסגירת ברז מיכל הגז גורם לכיבוי, גרם כיבוי ביום טוב מותר. ולדעתו (שם אות ו) גדר דברי הרא"ש הוא, שכל שאינו נוגע בדבר הדולק אלא עושה דבר חוצה לו הגורם את הכיבוי כשתגיע לשם הדליקה אינו אלא גרם כיבוי, והמסתפק מהשמן שחייב הוא משום שלוקח שמן מתוך המנורה ובזה ממהר הכיבוי על ידי שמסתפק מן הנר, ואם כן בסגירת ברז מיכל גז שאינו נוגע בתנור הגז אלא סוגר את המיכל שנמצא מחוץ למקום ומונע בזה זרימת הגז לתנור, חשוב לדעת הרא"ש כגרם כיבוי בלבד ואינו אסור ביום טוב.

אך כל פוסקי הדור נקטו בפשיטות שסגירת ברז הגז הרי היא ממש כמסתפק מן השמן שבשפופרת הביצה, ובספר זהב שב"א (גראס, סי' א) האריך לתמוה על הנצר מטעי, עיי"ש. וכן כתב בשו"ת מחזה אברהם (סי' מא) ושו"ת באר משה (ח"ח סי' קנו), ודעתם שהגז נחשב כשמן שבנר שהמסתפק ממנו חייב משום מכבה, שהרי כל הגאז שבתוך הצינורות מחובר הוא לשלהבת וכשסוגר הצינור הרי זה כמסתפק מן השמן שבנר, ואף לדעת התוספות שבזה שממהר כיבויה נחשב כגרם כיבוי, ומותר ביו"ט, והאיסור הוא משום שבשעה שמסתפק ממנו הרי הוא מכהה אור הנר ונחשב לכיבוי, גם כן הוא הדין לגבי סגירת צינורות הגז, שהרי עינינו רואות שבשעה שמכבים הצינור הראשי הרי זה מכהה אור הנר. וכן בשו"ת מהר"ש ענגיל (ח"ג סי' נה) לא התיר לכבות את הגז אלא על ידי נכרי במקום שיש חשש סכנה, ועיין שם שהעלה להתיר כשאין לו עצים אחרים, לבשל על גז אף שיודע שלבסוף יצטרך לכבות הגז ע"י נכרי משום חשש סכנה.

תוכן כתב:עד כמה שידוע לי גם ר' משה פיינשטיין היה סבור שמותר לכבות גז בשבת, אלא שלא רצה לתת היתר לדבר. ומ"מ נפק"מ רבתא לכבות הגז ביו"ט משום אוכל נפש, ואכמ"ל.

אולי סברתו היא כי בעצם בכיבוי הגז אין דבר שנכבה, ומה שבער בער ומה שלא בער לא בער וזה ממש כמו עצים. להבדיל משמן שיש פתילה והיא נחשבת בהלכה זו שמבעירים אותה ומכבים אותה, וסילוק השמן פועל באש שמיוחסת אל הפתילה וממילא יש כאן כיבוי. מן הסברא הזו יידחו כמובן כל הדימויים שהובאו לעיל לשמן ופתילה. אבל זו רק סברא ואפשר גם להבין אחרת. וכאמור בדברי תוכן גם גם ר' משה פיינשטיין לא רצה לתת היתר לדבר בפועל ולא כתב את סברתו אלא ברמז ולמעשה לא התיר.

זה הכרוז שיצא נגד הספר
ויש כרוז נוסף עם דברים בשמו של הגרצ"פ פראנק ואינו מצוי איתי.
-----
כעבור שנתיים בשנת תשי"ט הופיע ספר דברי שלמה של רב ספרדי בשם ר"ש קצין (ישנו באוצר) ובו התיר גם הוא לכבות גז ביו"ט, ספרו עבר בשקט ללא כל השמעת ביקורת פומבית, הרנ"צ פרידמן ראה בכך חיזוק לתחושותיו כי המארגנים את ההחתמות נגדו, פעלו מסיבות אחרות, ולפיכך הוא פנה בעצמו (לראשונה!) לכל הרבנים שחתמו נגדו וביקש לשמוע מפני מה עתה לא נשמע קולם, ומה מאד הופתע לקבל ב' מכתבים מהרב הלוי שבו הוא כותב לו בצורה ברורה כי מעולם לא חתם נגדו ולא ראה את ספרו, אלא ששאלהו אנשים מה דעתו על היתרו של הרב פרידמן והביע את עמדתו האישית שהוא מתנגד ותו לא. והמכתב מזויף לגמרי.

והנה מכתבו של הגרי"צ הלוי (נשלח פעמיים בשינוי קל)

לכבוד הרה"ג ר' נתן צבי פרידמן נ"י רב בבני ברק שיכון ה'.
הנני להודיעו כי אף פעם לא ראיתי את ספרו נצר מטעי וגם לא הספר דברי שלמה שהזכיר במכתבו אלא במקרה באו אלי אנשים וסיפרו כי הרב פרידמן מתיר גרם כיבוי ביו"ט, אמרתי להם שאני אינני מסכים וכששואלים אותי ההני אוסר, חוץ מזה לא עשיתי שום מעשה לא בכתיבה ולא בחתימה.
הדו"ש יוסף צבי הלוי.

בזמנו ראיתי גם את תשובתם של הרב וואזנר ור"פ עפשטיין.
הרב וואזנר כותב לו רכות (את גוף הדברים איני זוכר)
ואילו ר"פ עפשטיין מחזיר לו בתקיפות רבה ווביטוי חריף על ספרו, בעיקר משום התשובה שלו על אמירת הלל בברכה ביום העצמאות.

בה"ב תמונת השער של הספר היא הכרוז
מעניין של מי הרעיון
http://www.hebrewbooks.org/20200

זכורני שיש גם התייחסות של הגרכ"פ טכורש לפרשה זו באחד מכרכי התורה והמדינה

הרב פרידמן כיהן כרב של גבעת שמואל למעלה משנה.

מצאתי דברים בזה בשו"ת יביע אומר חלק ג - אורח חיים סימן ל וז"ל בדילוג:

ולאפוקי ממה שהעלה בשו"ת נצר מטעי (סי' ט אות ה), להתיר גם בגאז /בגז/, ע"פ מה שדימה נ"ד להיתר הרמ"א בסילוק העצים כ"ז שלא אחז בהן האור, אף על פי שגורם לחיסול האש, וה"נ מותר לסגור את מיכל הגאז כדי שלא יוסיף לזרום את תנור הגאז. ע"כ. ובמח"כ דברי שגגה הם, ולא נגע ולא פגע דין זה לדין מדורת העצים. וכו'.

והמעיין ישר יחזו פנימו שכל מה שצידד הרב נצר מטעי לגבב קולות בנ"ד, כולם מקשה אחת מרישא לסיפא. וכל דבריו מרפסן איגרי. ואין להאריך בדברים פשוטים. ולכן בודאי שאין לסמוך על ההיתר הנ"ל.
ומ"מ מסיים שם:
ושוב שמעתי ג"כ קול רעש גדול ונתפרסם במודעות בשם גדולי הדור שיצאו נגד ההיתר הזה. דתבר גזיזי. ואף על פי שלפע"ד הפריזו על המדה במה שיצאו במודעות ברחובות קריה בזה, מאחר שבישועות יעקב (ס"ס שלד), בתשו' נכד המחבר, מוכח להקל בנ"ד, מכיון שאינו מכבה ממש, רק פותח הברזא שלא יבאו האדים האשיים וממילא נכבה, מש"ה חשיב כגרם כיבוי. ע"ש. וע"ע בשו"ת מהר"ם בריסק ח"ב (ס' צ). ע"ש. ומ"מ נראה דהעיקר לדינא שאין להקל בזה.

ועי' בשו"ת ציץ אליעזר ח"ו סי' ח-ט (נזכר ביחוה דעת [ח"א רס"י לד וח"ב רס"י סו] סוד"ה תשובה).

בעיני קשה שלא להתפעל מהעובדה שאע"פ שיצאו נגדו בחרב וחנית, מ"מ קרא עליהם יחיד ורבים הלכה כרבים.

<><><>

הרב איש_ספר, יישר כוח על הסקירה המרתקת!

2. לגבי הרב פרנק, שמעתי בעבר מחכ"א שהגרצ"פ הסכים להיתר הרב פרידמן, אלא שנמנע מלפרסם דעתו. האם אמת בדבר?
3. האם ידוע (ויש ערך/חשיבות לדבר), מי כתב את ההערות שיש בגיליון הספר שבאוצר?

הספר באוצר כמו רוב הספרים מצולם מספריות צבוריות שונות כך שאין מדובר בכותבי הערות מגדולי וחכמי ישראל דווקא.

בגלל עוד כמה הערות "חכמות" בעותק זה, בגי' הבאה הוא יוחלף בעותק נקי.

לניקוד בדף השער שמתם לב?

גם לזה התכוונתי.

וכאן הבן שואל מדוע יצירתו אוצר הרבנים אינה באוצר?

אין רשות.

היה פעם בה"ב והורד משם (ואולי נשאר בדיסק שמכרו לפני שנתיים)

למאי_נמ? כתב:http://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=%D7%94%D7%A8%D7%91_%D7%A0%D7%AA%D7%9F_%D7%A6%D7%91%D7%99_%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%93%D7%9E%D7%9F

יפה מאד!
בנו ר' יעקב פרץ נפטר בכ' אייר תשס"ח
ראה כאן

http://www.otzar.org/wotzar/Book.aspx?163334&

ויהי בנסוע הרשום שם, זה לא ספר אלא מאמר בתוך קובץ תל תלפיות שהופיע בפרפורים האחרונים של יהדות הונגריה ואכמ"ל בסיפור זה.

איש_ספר כתב:מה שרשמתי במקו"א :


בזמן שהותו של הרבי מבעלז בבודפסט, הדפיס את דרשת אחיו הרב מבילוגרייא 'משמיע ישועה' בופסט תש"ד. (הדרשה הידועה שנדפסה באותו זמן גם בשם 'הדרך' ותוכנה עורר סערה לימים, וראוי לציין כי במשמיע ישועה תוכן ההבטחה הרה יותר ברור וחד משמעי ואכמ"ל בפרשה עגומה זו).

.

היכן ניתן לראות חוברת זו? יש באוצר?

איש_ספר כתב:בזמנו ראיתי גם את תשובתם של הרב וואזנר ור"פ עפשטיין.
הרב וואזנר כותב לו רכות (את גוף הדברים איני זוכר)
ואילו ר"פ עפשטיין מחזיר לו בתקיפות רבה ווביטוי חריף על ספרו, בעיקר משום התשובה שלו על אמירת הלל בברכה ביום העצמאות.

איני מבין: ההתקפה על פסק הגז באה בגלל דעתו בעניין ההלל?

מצאתי בשו"ת רבבות אפרים ח"ג סי' רעז שאמר לו דיין חרדי שהנצר מטעי צודק בענין כיבוי הגאז ביו"ט ושמפחד שלא יפרסמו כן כי הוא גר בסביבה חרדית .
והרבבו"א עצמו גם מסכים להיתר.
אגב מכנה שם את הנצר מטעי בתוארים מופלגים ביותר יעוי"ש.

ומסיים [אחרי כמה שורות] : דאמר לו הנצר מטעי, דלכן לא מוציא ח"ב מספרו כי היום כולם יוצאים בצעקות.

ואנן מה נענה אבתריה.

וואס כתב:

איש_ספר כתב:בזמנו ראיתי גם את תשובתם של הרב וואזנר ור"פ עפשטיין.
הרב וואזנר כותב לו רכות (את גוף הדברים איני זוכר)
ואילו ר"פ עפשטיין מחזיר לו בתקיפות רבה ווביטוי חריף על ספרו, בעיקר משום התשובה שלו על אמירת הלל בברכה ביום העצמאות.

איני מבין: ההתקפה על פסק הגז באה בגלל דעתו בעניין ההלל?

כך משמע מדברי הגרכ"פ טכורש שציינתי אליהם לעיל

ב'גאון ההוראה' (ח"ב, 187) מוזכרת הפרשיה (ללא הזכרת שם המתיר), ומובא שם כי שמו של הגרצ"פ פראנק שורבב לענין וכשבאו אליו משלחת רבנים בבקשה שיפרסם שמה שאמרו בשמו איננו נכון אמר שהאיסור הוא דרבנן והלבנת פני אותו רב היא מדאורייתא...

בשמירת שבת כהלכתה פי"ג יב אסר בשם הרב פראנק

בספר 'רבנו' של ר' אליהו שטרית [שלמד עם הגר"ע יוסף כל יום, עמ' רמז] כתב ששאלו את הגרע"י על כיבוי גז ביו"ט כלאחר יד והשיב שלמה לא יעשה שהמים יגלשו ויכבו, שהרי לכבות כלאחר יד לא נראה לו שזה אפשרי מבחינה מציאותית, אך באמת מצד הדין אם זה כלאחר יד הרי זה מותר. ע"כ.

גם בשו"ת 'שיח נחום' (לרב נחום רבינוביץ) מתיר, וכן מורה הרב דב ליאור (כמובא באתר 'ישיבה').

לגבי מכתבו של הרב פרידמן לרב ירחי שהובא לעיל:
מעניין שהרב פרידמן לא כותב מפורשות שהוא חוזר בו, אלא רק כותב: "כשהופיע ספרי פורסמו ברחובות קריה חוות דעת חלוקות של כמה רבנים חולקים על הצעה זאת" - וודאי שעל עובדות אלו אין כל דיון. הוא מוסיף מיד: "וידוע הכלל בהלכה כי יחיד ורבים הלכה כרבים" - אכן כלל זה ידוע...
הוא לא מציין שכלל זה נוגע לנידון דידן, וגם אינו כותב שהוא עצמו חוזר בו מפסקו

עינינו רואות שספרייתו ומכתביו התפזרו לכל עבר רק חבל מאוד שהכ''י של אוצר הרבנים ח''ב שבו (כפי הנשמע) מילואים והשלמות לא זכה וכנראה לא יזכה לראות את אור הדפוס.

אשי ישראל כתב:לגבי מכתבו של הרב פרידמן לרב ירחי שהובא לעיל:
מעניין שהרב פרידמן לא כותב מפורשות שהוא חוזר בו, אלא רק כותב: "כשהופיע ספרי פורסמו ברחובות קריה חוות דעת חלוקות של כמה רבנים חולקים על הצעה זאת" - וודאי שעל עובדות אלו אין כל דיון. הוא מוסיף מיד: "וידוע הכלל בהלכה כי יחיד ורבים הלכה כרבים" - אכן כלל זה ידוע...
הוא לא מציין שכלל זה נוגע לנידון דידן, וגם אינו כותב שהוא עצמו חוזר בו מפסקו

כי כנראה שלא חזר בו מפסקו, והנני רואה גדלות נשגבה במכתב הזה, ומה עוד היה לו לכתוב...

יוסף שרייבער כתב:עינינו רואות שספרייתו ומכתביו התפזרו לכל עבר רק חבל מאוד שהכ''י של אוצר הרבנים ח''ב שבו (כפי הנשמע) מילואים והשלמות לא זכה וכנראה לא יזכה לראות את אור הדפוס.

תלי"ת נתקבלה הרשות להעלות לאוצר, אות אוצר הרבנים.
לא השאיר כ"י של חלק ב, אלא שק מלא פתקים, שבהם רשם שמות של רבנים שלא נכללו בכרך א.
יש תח"י תיקונים רבים ששלחו לו על הספר, ורשימות של תיקונים שרשם לעצמו לתקן. מקצת מהם העתקתי על גליון הספר שיעלה לאוצר.

ואולי אפרסם את המכתבים המעניינים בפורום משפחות.

למעלה דובר קצת מהגר"ש וואזנר.
הנה הקדשה שלו להגרנ"צ על שו"ת שבט הלוי ח"ב, משנת תשל"ג.

איש_ספר כתב:מה שרשמתי במקו"א :

הרנ"צ פרידמן מוצאו מהונגריה מדורי דורות, היה נכד של רי"א פרידמן מתלמידי החת"ס (באחד מספרי בן מנחם יש התכתבות בינהם סביב תיאוריה שבעל אגרות סופרים השמיט את כל תלמידי הח"ס שנסעו לצאנז ובינהם את הקול אריה ולפי"ז הם מבארים את השמטת שמו של פרידמן וכו 'וכו')

בצעירותו היה הרב פרידמן רב ומגיד שיעור בתפארת בחורים שבבודפסט.

בזמן שהותו של הרבי מבעלז בבודפסט, הדפיס את דרשת אחיו הרב מבילוגרייא 'משמיע ישועה' בופסט תש"ד. (הדרשה הידועה שנדפסה באותו זמן גם בשם 'הדרך' ותוכנה עורר סערה לימים, וראוי לציין כי במשמיע ישועה תוכן ההבטחה הרה יותר ברור וחד משמעי ואכמ"ל בפרשה עגומה זו).

לאחר המלחמה היה רב שארית הפליטה בפרנוהלד, שם היו לו עימותים קשים עם הקלויזנבורגר שהתנגד לו משום השתייכותו הפומבית למזרחי. (ראיתי במכתב של הרנ"צ שהוא כותב למאן דהוא, שלימים הבחין ראה שמה שהגיעו מהקלויזנבורגער, קיבל הקלו' בעצמו מהקנאים סאטמר וכו' כידוע)

בתש"ז בערך נתנה לרב של גבעת שמואל (או רב בגבעת שמואל)

לאחר זמן קצר מונה לרב של שיכון ה' שהיה נחשב ונקרא אז כשיכון המזרחי של בני ברק ומאז היה ידוע כרב המזרחי בבני ברק.

בשנת תשי"ז הדפיס ספר שו"ת שלו נצר מטעי, תחת הכבוד שחשב לנחול מספרו זה, קבל סאה של בזיונות ויסורי נפש נחל מאז ושנים רבות אח"כ וזאת משום כמה תשובות שהדפיס שם, (הלל ביום העצמאות וכו') ובראשם היתר כיבוי גז ביו"ט על ידי סגירת הברז.

יהודי אחד ארגן מסע החתמות נגד הרב פרידמן ומודעות ענק התפרסמו בחוצות קריה ובהם חוו"ד על ספרו תוך כדי זלזול בוטה גם בו. (בין החותמים הרב פרנק הר"פ אפשטין הרי"צ הלוי ועוד, מכתב אחד בודאי היה מזויף וע"כ בהמשך).

הרב פרידמן לא ידע את נפשו מרוב עוגמת נפש וצער וביחוד חרה לו שבני חוגו, רבני המזרחי מילאו פיהם מים ולא יצאו להגנתו. (והוא הרבה לשפוך את ליבו ע"כ במכתבים אישיים).

במשך השנים היה כותב מאמרים וביקורת ספרים בהצופה חלקם בשמו המלא ורובם בפסבדון 'צפניה'.

לימים כאשר החל פולמוס המועצה הדתית בבני ברק, הוצע לו ע"י חוגי המזרחי (שלמה זמרוני יו"ר המועצה היה הגבאי הראשי בבית הכנסת שלו) לשמש כרב רשמי של בני ברק מטעם המועה"ד אך הוא סירב, ואף הצטרף לאיסור שהוטל על המועצה הדתית, בכך הסתסכך עם ותיקי קהילתו ועם חוגי המזרחי, (שגירשוהו באלימות מבית הכנסת הגדול של בני ברק שם החל לפרוס את מצודתו) וזכה ל'הכרה' ולקירוב, אם כי במידה מעטה מהחוגים החרדיים.

לימים הוציא את ספרו אוצר הרבנים שעם כל הביקורת שיש עליו וריבוי השגיאות שבו עדיין מדובר במפעל אדירים ומדהים בכל קנה מידה.

נפטר בשנת תשנ"ג.
בנו יחידו וממלא מקומו, הגאון רבי יעקב פרץ זצ"ל נפטר בקציו"ש לפני כשבע שנים.
גם חתנו היחיד נפטר בדמי ימיו, שמו היה הרב זרצקי, רב בקרית הרצוג ובנו של הרב זרצקי המתמיד הידוע מכרכור.

הזמנה לחתונת הרב דוב זרצקי עב"ג בת רנ"צ פרידמן - ד' אדר תש"ך

איש_ספר כתב:

יוסף שרייבער כתב:עינינו רואות שספרייתו ומכתביו התפזרו לכל עבר רק חבל מאוד שהכ''י של אוצר הרבנים ח''ב שבו (כפי הנשמע) מילואים והשלמות לא זכה וכנראה לא יזכה לראות את אור הדפוס.

תלי"ת נתקבלה הרשות להעלות לאוצר, אות אוצר הרבנים.
לא השאיר כ"י של חלק ב, אלא שק מלא פתקים, שבהם רשם שמות של רבנים שלא נכללו בכרך א.
יש תח"י תיקונים רבים ששלחו לו על הספר, ורשימות של תיקונים שרשם לעצמו לתקן. מקצת מהם העתקתי על גליון הספר שיעלה לאוצר.

ואולי אפרסם את המכתבים המעניינים בפורום משפחות.

נמצא כאן
viewtopic.php?f=19&t=20441&hilit=%D7%90%D7%95%D7%A6%D7%A8+%D7%94%D7%A8%D7%91%D7%A0%D7%99%D7%9D+%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%93%D7%9E%D7%9F

איש_ספר כתב:מי שניהל את המערכה נגדו היה רב בשם גרוס מחבר ספר זה
http://www.otzar.org/wotzar/Book.aspx?144660&
מי יודע עליו?

ר' דוד היה מלפני המלחמה רב בעיר טאב, ולאחר המלחמה שימש כרב בתל אביב, ואח"כ היגר לניו יארק, ואצרף לכאן מה ששמעתי מאחד מילידי טאב הנגיד ר' ישי ראזענבערג ממונטריאול (הסוגריים ממני):
האב"ד ר' דוד גראס זצ"ל היה אדם חשוב מאוד. מוצאו היה מהעיר מיעמרינג. בנעוריו למד בישיבת פרעשבורג אצל הגאון בעל דעת סופר. והיה מלוא וגדוש בתורה (בהסכמת הדעת סופר זצ"ל לספרו זהב שבא (עמ' 4) כותב עליו "תלמידי", עיי"ש השבחים שמרעיף עליו, וכן יצורף בזה מאמתחתי המלצה שכתב עליו הדעת סופר בחודש אייר שנת תש"ד לסייע ביד אחיו שהשתדל בעדו להצילו ולהוציאו מעמק הבכא).
אביו של ר' דוד ר' אהרן אלעזר היה איש פשוט, כמו הרבה מבני אונגארין שהיו תמימים ולא היו בקיאים כל כך, אבל היו תמימים מאוד באמונה פשוטה (בשער לזהב שבא הנ"ל כותב עליו בנו "הצ' ר' אהרן אלעזר זצ"ל"???). כשהגיע לפרקו נשא ר' דוד את בתו של הרה"ג ר' שמחה בונם ברויאר אב"ד טאב בעמח"ס נחלת בנימין.
ר' דוד היה נוהג בחסידות, אבל לא הלך עם שטריימל בשב"ק. הוא ניהל את הרבנות ביד רמה, ועמד בגדר שלא יפרצו חלילה את חומת היהדות בעיירה. זוכרני שפעם אחת פתח אדם אחד את חנותו בשבת, והאב"ד ר' דוד גראס זצ"ל הלך לשם יחד עם עוד כמה אנשים כדי למחות על קדושה השבת המחוללת בריש גלי, והורידו בכח את התריס של החנות.
(ר' דוד איבד את אשתו ושני ילדיו במלחמה, ולאחר המלחמה נשא בזיוו"ש את בתו של ר' מרדכי ליכטנשטיין מטשירטש והקים משפחה [עיין בהקדמתו לזהב שבא וכאן]. הוא עלה לארץ לאחר המלחמה, התיישב בתל אביב ושימש כרב שכונת מכבי החדשה בתל אביב בתשי"ט, כמופיע בשער הספר זהב שבא וכפי שכותב בהקדמתו, וכנראה שבמשך השנים היגר לניו יארק). תקופה מסויימת שימש ר' דוד כמגיד שיעור בישיבת נייטרא שהוקם במאונט קיסקא, ע"כ מה ששמעתי מר' ישי הנ"ל.
ובנוגע לפולמוס שערך נגד הגרנ"צ פרידמאן נוסיף לציין ששלושת תשובותיו הראשונות בספרו הם נגד פסקי היתר וקולות של הגרנ"צ פרידמן בספרו נצר מטעי, וכן בעוד הרבה תשובות שם, ואכה"מ לציין את כל הלשונות שמתבטא הזהב שב"א בתוך דבריו כנגד דברי הגרנ"צ, ורק נביא את מה שהתנצל בראש ספרו: "תיקון כללי ומתוך כך עלי לציין שעל כמה ביטויים והלשונות שתפסתי באיזהו מקומן שבחיבורי הנני מצטער ברם בנוגע לגופן של הדברים משנה לא זזה ממקומו".

תוכן כתב:עד כמה שידוע לי גם ר' משה פיינשטיין היה סבור שמותר לכבות גז בשבת, אלא שלא רצה לתת היתר לדבר. ומ"מ נפק"מ רבתא לכבות הגז ביו"ט משום אוכל נפש, ואכמ"ל.

סבי ז"ל התקשר להגרמ"פ לשאול שאלה זו, והגרמ"פ ביקש ממנו להיכנס אליו לקבל את התשובה. הוא רצה לראות מי שואל אם זה סתם איש או ת"ח. איני יודע מה ענה לו למעשה, וכמדו' שסבי לא סמך על ההיתר.