פורום אוצר החכמה

האם מישהו מכיר פרשן המבאר כי 'זָר' הוא אדם פשוט, המוני וכדומה?
בתודה מראש.

'והזר הקרב יומת' תרגם אונקלוס 'וחילוני', וי"א שהוא לשון חול, איש פשוט ולא כהן. [משא"כ לגבי יבמה כתיב 'לאיש זר' ושם ת"א 'אחרן' משום ששם אינו לשון איש פשוט שהרי אפילו כה"ג אסור אצלה, אלא לשון זרות. (פתשגן)].

שלום ר' אברהם,

פשטות 'חילוני' הוא חיצוני ולא פחות במעלה.
מנין הי"א שהזכרת?

תודה רבה ר' אברהם ובנשק (הרבה זמן לא היית כאן, חפשת?)
ואודה לר' אברהם אם יציין את מקומם של היש אומרים.

סברא בעלמא. כאשר כתוב וזר לא יקרב, משמעות הכתוב שאדם מישראל לא יקרב, אבל גם יש במשמעות שאדם שהוא פחות בדרגה מהכהנים לא יקרב, ואולי מכאן זה נובע.

תודה גם לך, זקן חביב.
אבל אני צריך מקורות, ולא 'סברות' (אפילו שסברתך מתקבלת על דעתי הקצרה)

אם נניח ש'חילוני' הוא 'חיצוני', א"כ למה גבי יבמה - החוצה לאיש זר - לא תרגם אונקלוס 'לגבר חילוני'.
איך שיהיה, כתבתי את שם היש אומרים והוא הפתשגן (יא"ר) לדברים כה ה.

יש להעיר, שיש נפק"מ לדינא בין פירושי ' זר' אם הוא מלשון 'איש פשוט' או מלשון 'איש אחר'.
דבערכין י"א ע"ב קיי"ל דמשורר ששיער במיתה מקרא דוהזר הקרב יומת 'מאי זר אילימא זר ממש הא כתיב חדא זימנא, אלא לאו זר דאותה עבודה', והנה זה יתכן רק אם נפרש 'זר' במובן של אחר, אבל במובן של 'איש פשוט' לא שייך גבי כהן משורר.
כ"ז מתורתו של הגר"י לב במעט צרי לבמדבר א נא (נמצא באוצר).

שוב תודה (נשמע נידוש?)
נראה שאתה, ר' אברהם, תפסת כאן את משבצת הלשונאי והתרגום. כה לחי!

אברהם,
בגלל ש'חילוני' הוא תרגום לחיצוני לכן לא כתבו התרגום גבי יבמה, דשם ממשיך הפסוק דהחוצה ומבאר מה הוא חוץ והיינו אחר שאינו אחיו, ולתרגם 'חיצוני' אינו מגדיר כלום, דאכתי יתכן דודו או בן דודו, וכן דרך התרגום בכ"פ.

ה'נפקא מינה' אינה אלא ראיה ברורה שהפירוש של 'הדיוט' אינו נכון, ולמה להתעלם?

אברהם כתב:איך שיהיה, כתבתי את שם היש אומרים והוא הפתשגן (יא"ר) לדברים כה ה.

ר' אברהם,
איני מוצא את הספר 'הפתשגן' באוצר, האם הוא מצוי שם?
ומהו ראשי התיבות: יא"ר?

א. בנש"ק, אם 'זר' פירושו 'חיצוני' [דהיינו 'חילוני' לפי הבנתך], א"כ הלא טענתך היא על לשון תורתינו שכתבה 'לא תהיה החוצה לאיש זר', אע"פ שהיא אסורה גם על דודו ובן דודו. ועל כרחך שגם בזה שייך לשון 'זר' [וכדאיתא בגמרא 'זר לאותה עבודה' כמו"כ 'זר לאותו ייבום'], וא"כ למה שינה אונקלוס שלא לתרגם לשון התורה, וכתב 'אחרן' שזהו בודאי אינו תרגום מילולי של 'זר'. [ואין דרך אונקלוס לשנות התרגום המילולי בשביל להבהיר תוספת פירוש או להוציא מן הטועים שמותרת בדודו ובן דודו]. ויש להוסיף ולטעון, שהרי גם גבי 'הזר הקרב יומת' מיירי גם בלוויים משוררים, ואפ"ה תרגם 'חילוני', הרי שלשון זו שייכת גם גבי זרות ייחסית, וא"כ ה"נ היה לו לתרגם גבי זר דיבמה.
משא"כ אם נניח ש'זר' פירושו 'איש פשוט' או 'סתם איש', ואז יתפרש ש'חילוני' הוא מלשון חולין, וזהו ניב הלשון הארמי לתאר 'איש פשוט', א"כ לגבי יבמה המובן של 'איש פשוט' הוא בייחס לייבם ['סתם איש' שאין לה זיקה אליו] ושפיר יובן שלא יכל אונקלוס לתרגם 'חילוני' כי אין שייך שם לשון חול וקדושה, ולכן הוצרך שלא לתרגם את הלשון עצמה אלא העניין. כ"ז ביאור דבריו של הפתשגן.

ב. אי אפשר להכריח מסוגיית הגמרא על דעת אונקלוס, כמובן. וביותר, שאונקלוס פירש על דרך הפשט [כמדומה שהוא נכנס לרשימת מפרשי הפשט בשרשור של ר' יאיר...], ובהחלט יתכן שלדעתו 'זר' פירושו הדיוט. רק כתבתי שיהיה נפק"מ האם נכלל בפסוק זה כל איש זר לעבודה או דוקא הדיוט. אמנם כדי להפיס דעתך אני מעתיק מה שכתבתי במקו"א על דברי אונקלוס הללו להוכיח שמשורר חשוב 'הדיוט' לגבי השוערים ולא רק 'חיצוני'.
"והזר הקרב יומת, ת"א וחלוני דיקרב יתקטל, לפו"ר 'חילוני' היינו לשון חול [ולכן גבי 'לא תהיה אשת המת לאיש זר' לא תרגם 'חלוני', דהתם אין זה עניין חולין אלא זרות], והקשה מעט צרי דהא אפילו משורר ששיער במיתה, אף שקדושתו שווה לקדושת השוער, ויליף לה אביי בערכין יא ע"ב מכפילות הכתוב 'הזר הקרב יומת', וע"כ דאין זה לשון 'חולין' אלא לשון 'זרות', עיי"ש. ונראה דגם על משורר ששיער שייך לשון 'חלוני', כיון שלגבי עבודה זו אינו מקודש.
והנה, כתב הרמב"ן (שמות כא כט, הובא במע"ט כאן) דמלשון 'יתקטל' שכתב אונקלוס שמעינן דס"ל כרבי עקיבא דזר ששימש בחנק ולא במיתה בידי שמים. ועיין בסנהדרין פד ע"א דר"ע יליף לה יומת יומת מנביא שקר, ור"י פליג עליה משום דאין דנין הדיוט מנביא, ור"ע סבר כיון שהדיח אין לך הדיוט גדול מזה, עיי"ש, והקשה הרש"ש שם דבלא"ה איכא הדיוטות טובא דנאמר בהו 'יומת' – מכה אדם יומת בנקבו שם יומת ועוד, ותירץ "דפי' הדיוט דהכא שעושה דבר שהוא הדיוט אליו, כמו זר ששמש שהוא הדיוט לו, שנתנו לגדולים ממנו דהיינו לכהנים, וכן נביא שהדיח הוא הדיוט לנבואה שאינו ראוי לה". והנה אי נימא דמשורר ששיער אינו חשוב 'חילוני', א"כ שוב אין כאן דין 'הדיוט' שהרי אינו 'הדיוט' לגבי עבודה זו אלא שאסורה עליו העבודה, וא"כ אמאי איצטריך למילף מנביא שקר דוקא, וע"כ דגם משורר ששיער חשוב 'חילוני' ולכן הוי 'איסור הדיוט' ושפיר ילפינן בהא מנביא שקר הדיוט מהדיוט."

ג. ר' חכם, 'פתשגן' הוא חיבור קדום למחבר ספרדי עלום שם, כתב היד הועתק בשנת רי"א (לפני 550 שנה!) ולכן יש המכנים אותו 'יא"ר'. הוא נדפס בסוף חומש נתינה לגר לר' נתן אדלר, [אשר נמצא באוצר בשם "תורת אל הים (נתינה לגר)"].

ר' אברהם,
החכמתני הרבה, ועל כך נתונה לך תודתי.

איני יודע מה הבנת מדבריי, עכ"פ ל' זר מתפרש גם 'חיצוני' וגם 'אחר' ובכ"מ תרגם אונקלוס לפי ענינו, [להעיר שמש"כ דאין דרך התרגום לשנות התרגום לפי הענין אי"ז נכון, והרבה פעמים דרכו בכך].
ולמרות שחילוני הוא זרות יחסית במה שהוא חיצוני ללויים, עדיין ביבום ל"ש לתרגם כך, דחיצוני למשפחה עדיין אינו כלום כמ"ש ולכן אי"ז פשוטו של מקרא ונצרך לתרגם 'אחר'.

וכמו בשפות רבות אחרות, גם בלה"ק יש מילים שבארמית יש להם יותר פירוש ומתחלקות לב' וכמו כאן שבלה"ק המילה 'זר' כוללת גם את 'חילוני' בארמית וגם את 'אחר', ופשוט.

ב. נקל להבין שלא הוכחתי מהגמ' לכונת התרגום, ורק שלהבנת הגמרא 'זר' אינו 'הדיוט', ואין לזה שום קשר לפשט ודרש, דכל הפירוש בפסוק נמצא מסורס אם אומרים דהוי זר לזה ולא זר לזה, וק"ל.

לשון 'זר' מתפרש 'אחר'? זה דבר חדש אצלי.
איך נשמע לך הלשון 'ובער בשדה זר' במקום 'אחר'?! או 'וכסף זר הורדנו בידינו' במקום 'וכסף אחר'?!
אני חשבתי שישנם שני צדדים או לשון 'חיצוני' (=שאינו שייך אל האיש או אל העניין), או לשון 'אדם פשוט' (='הדיוט' וכדו'). ולכך דקדקתי מאונקלוס ששינה לתרגם לשון 'אחר' וכמו שכתבתי, אבל דבריך מחודשים אצלי מאד.

ובאותו עניין, אולי ילמדנו החכם באשי לגבי מה נסתפק למצוא פרשן שמפרש לשון 'איש המוני', אולי מזה גופא תהיה הוכחה לכאן או לכאן.

ר' אברהם,
הסיבה לשאלתי, כי מצאתי באחד מפיוטיו של הקליר, המתאר את הדין בראש השנה, את הפיסקא הבאה:
וְהַיּוֹם הוֹפַעְתָּ מֶלֶךְ
וְיָשַׁבְתָּ לַכִּסֵּא שׁוֹפֵט מֶלֶךְ
לִשְׁפּוֹט יַחַד זָר עִם מֶלֶךְ
בְּלִי שֵׂאת פָּנִים לְמֶלֶךְ

והקטע המודגש יתפרש יפה, לדעתי, אם 'זָר' = איש המוני. ודוק.

אם כך, אשיב לך מעין דבריך מלשון הכתוב בישעיהו כד א,ב
"הנה ה' בוקק הארץ... והפיץ יושביה
והיה כעם ככהן
כעבד כאדוניו
כשפחה כגבירתה"

ואת תיבות 'והיה כעם ככהן' מתרגם יב"ע 'ויהי חילונאה ככהנא'
הרי שלשון 'חילונאה' שהוא תרגום של 'זר' מתפרש על 'עם הארץ' = האנשים הפשוטים.

[מעניין שגם הפיוט וגם הפסוק מדברים על השוואת הכהן/המלך עם הזר/חילוני כלפי משפטי ה'].

אברהם,

ל' זר מתפרש יפה כ'אחר', אך משמעותו צריכה פירוש יותר, ובהחלט נתן לכתוב 'ובער בשדה איש זר' והיי' שבשדה זר עדיין לא מתפרש נאות.
ובפשטות זה הבי' משלי כ"ז יהללך זר ולא פיך, ועוד רבות.

בנביאים רוב השימוש במונח זר מבטא 'מתנכר', אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה בישעיה, ביום שבות זרים חילו בעובדיה, לא כי אהבתי זרים ואחריהם אלך בירמיה, ועוד רבות, מן הסתם במאגרי חיפוש תמצא רבים כאלו, [כדאי לבדוק כיצד תרגם יב"ע בכ"ז].
ולמרות שהתרגום המילולי הוא אחר וחיצוני, פעמים שלפי ענין הפרשה בביטוי המשמעות יש שמוש נרחב יותר.
וכעי"ז י"ל ביבום.


כעת ראיתי פיוט הקלירי, ואם הכונה כפי שרצה לפרש באשי אזי ע"כ שיש פסוק כעי"ז, ובאם לא יימצא כפה"נ שכך פי' הקליר את הביטוי 'זר' שנאמר גבי כהונה.

חן חן לך, ר' אברהם,
חלק נכבד לך ב'מאמרון' שאני כותב בנידון. רק חבל שאיני יכול להביא דבר בשם אומרו.

לא כ"כ הבנתי את כוונתך. [גם לא את פתיחת קיצור הלשון "והיי' שבשדה זר עדיין לא מתפרש נאות"].
אם זר הוא אחר למה לא שייך לכתוב 'שדה זר' או 'כסף זר'. ['שדה איש זר' יתפרש שדה של איש שאינו מוכר או הדיוט, ולא 'שדה איש אחר'].
למה לא תבין את 'יהללך זר ולא פיך' כמשמעות חיצוני, יהללך מי שאינו מכירך, ולא פיך הנוגע בדבר, ונקט הכתוב שני הקיצונים [זר - פיך].
כמו"כ כל הפסוקים שהבאת אינם מתפרשים בהכרח על 'מתנכרים' אלא מתבארים יפה במובן 'חיצוני', זרים אוכלים אותה - שאינם ממכם.

מ"מ אחר שדעתך כך היא, ראיתי לנכון להוסיף כדמות ראיה לדבריך. דאף אמנם שאין נ"ל שלשון זר מתפרש מלשון אחר, אך מצאנו להיפך שלשון 'אחר' מתפרש מלשון 'זר', והוא בדברי חז"ל המובאים ברש"י על 'אלהים אחרים' - שהם אחרים לעובדיהם, צועקים אליו ואינם עונין אותם, ודומה כאילו הוא אחר שאינו מכירו מעולם', הנה מתפרש לשון 'אלהים אחרים' במובן של 'אלהים זרים' - אינם מוכרים. [ולדבריך יתכן, שכיון שלשון 'זר' לפעמים מתפרש כ'אחר', חוזרת המשמעות בלשון 'אחר' לשמש לפעמים במובן הכללי של 'זר'].

באשי ושאר החכמים, האם בפיוטים לא מצינו שהפייטן לא דק עד לקצה הגבול? יתכן מאד שהשתמש בלשון שאולה, לשון קרובה למשמעות האמיתית.

חכם, שמחתי לסייע.

שמי אינו עלום, אפשר להשיגו באישי...
אך כאמור לעיל הדברים אינם משלי.
שבת מנוחה שלמה.

זקן,
לא ולא. הפייטנים ידעו לשון הקודש הרבה יותר טוב מאיתנו.
הרבה משמעויות של מילים נאבדו במשך הדורות, והם עולים מהפיוטים. וכבר האריך בכך מ' זולאי, במאמר ארוך המצוי באחד מכרכי 'ידיעות המכון לחקר השירה העברית' (נשכח ממני שם המאמר, ונראה שכת"ע זה מצוי באוצר).
לדוגמא, הידעת כי מילת 'חשש' משמעותה 'אש'?

חכם באשי כתב:לדוגמא, הידעת כי מילת 'חשש' משמעותה 'אש'?

לא ידעתי. מה המקור?

שם, במאמרו של זולאי הנ"ל.

אם כבר דומה שהמשמעות שונה מעט. עיין רש"י ישעיה לג יא:
חשש - מין מוץ דבר שנוח לידלק.

ברוך המשיב אבידה!
מאמרו של מ' זולאי הוא: עיוני לשון בפיוטי יניי, ונדפס ב: ידיעות המכון וכו', כרך ו (נראה שזה מצוי באוצר).

ולענין חשש, הרי חלק מדבריו:

חוששני וסבורני שאשוב ואצביע על דברי רש"י בישעיה, יחד עם השערתי שהפייטנים השתמשו הרבה בלשון שאולה, תחושה שהתגברה בקרבי אחר צטטך את מאמרו של זולאי.
הערה נוספת: וכי סבור הנך שמלאך היינו אש? אינו נקרא כן לכאורה אלא בהשאלה ומכל מקום נקרא המלאך בלשון הפייטןחשש, שלדבריך היינו אש, אם כן ודאי השתמשו בלשון השאלה.

זקן,
איני כה בקי בלשון הקודש ודקדוקה,
אך למיטב ידיעתי, המחקר הוכיח, כי המובנים החדשים המצויים בפיוטים אינם 'השאלה', אלא הפייטנים ידעו מובנים ומשמעיות שנשכחו מאתנו.
הייתי ממליץ לך לקרוא בעיון את מאמרו של זולאי, הנ"ל, ואולי אף להשיג את ספרו 'ארץ ישראל ופיוטיה', שם נדפסו מאמרים נוספים בענין.

חכם באשי כתב:זקן,
איני כה בקי בלשון הקודש ודקדוקה,
אך למיטב ידיעתי, המחקר הוכיח, כי המובנים החדשים המצויים בפיוטים אינם 'השאלה', אלא הפייטנים ידעו מובנים ומשמעיות שנשכחו מאתנו.
הייתי ממליץ לך לקרוא בעיון את מאמרו של זולאי, הנ"ל, ואולי אף להשיג את ספרו 'ארץ ישראל ופיוטיה', שם נדפסו מאמרים נוספים בענין.

גם אני אינני כה בקי, אבל עד כמה שראיתי אין אפילו אחד מן המפרשים בישעיה שמסביר כ'פרשן זולאי', ואגב, תיבת 'חשש' מופיעה פעמיים בישעיה והדברים ברורים.

זקן, אתה כבר מתחיל 'לעצבן'...
הפרשן אינו 'זולאי' אלא יניי, ראשון הפייטנים הקלאסיים, שקדם לר' אלעזר הקליר (ושמא היה רבו).
זולאי רק הוכיח, כי יניי בפיוטיו (ובעקבותיו פייטנים ארצישראלים אחרים) השתמש במילת 'חשש' במובן 'אש', 'בוער' וכדומה.
יניי אינו 'מחוייב' לפרשנות המאוחרת יחסית. היתה לו מסורת פרשנית אחרת, שנשענה על ידיעה רחבה יותר בלשון הקודש.

האם כבר עיינת במאמרו של זולאי?
כי אם לא, חבל שהנך מבזבז את זמני.

חכם באשי כתב:זקן, אתה כבר מתחיל 'לעצבן'...
הפרשן אינו 'זולאי' אלא יניי, ראשון הפייטנים הקלאסיים, שקדם לר' אלעזר הקליר (ושמא היה רבו).
זולאי רק הוכיח, כי יניי בפיוטיו (ובעקבותיו פייטנים ארצישראלים אחרים) השתמש במילת 'חשש' במובן 'אש', 'בוער' וכדומה.
יניי אינו 'מחוייב' לפרשנות המאוחרת יחסית. היתה לו מסורת פרשנית אחרת, שנשענה על ידיעה רחבה יותר בלשון הקודש.

האם כבר עיינת במאמרו של זולאי?
כי אם לא, חבל שהנך מבזבז את זמני.

במאמרו של זולאי לא עיינתי, כי אין לי גישה אליו.
ועוד אחת אעצבנך, האם לקלירי אין זכות לפרשנות עצמאית, למרות שלא מצאת לה סימוכין?

ברור שלקליר ולשאר הפייטנים היתה ה'רשות' לפרש כרצונם, אולם הם לא המציאו משמעויות חדשות למילים.
זה ברור.

חכם באשי כתב:ברור שלקליר ולשאר הפייטנים היתה ה'רשות' לפרש כרצונם, אולם הם לא המציאו משמעויות חדשות למילים.
זה ברור.

אלא מה? היתה להם 'מסורת פרשנית', זכות שמשום מה לא הוענקה לקלירי.
בנוסף אשוב ואעיר שאף אחד מהפרשנים שאני ראיתי אינו מסביר כן את 'חשש'. לא זו אף זו, בעל התרגום = יב"ע, חי בתקופת יניי והקליר או קודם להם? ומשום מה אף הוא לא הכיר את הביאור ה'נכון' לתיבת חשש?
דומה כי מבחינתי סיימתי בנדון.