פורום אוצר החכמה

בפרשתינו 'וכל בהמה מפרסת פרסה', ועיי"ש ברש"י שאין זה כמו 'מאלמים אלומים' וכדו', אלא מפרסת היא מלשון פרס וחצי ואילו פרסה הוא שם כף רגלה, והרי"ז כאילו כתוב 'סודקת פרסה' וכדו'.
ובפשטות נראה, שהטעם שכתבה תורה בניב לשון זה דוקא 'מפרסת' הוא בשביל להתאימו ל'פרסה', והרי זה מפאר לשון תורתינו הקדושה שנכתבה בלשון זכה ומליצית, ובלשון נופל על לשון.

דוגמא נוספת לזה, מלשון התורה 'ושלח את בעירה וביער בשדה אחר', ש'בעירה' הוא 'בהמה', ואילו 'ביער' הוא מלשון אכילה וכילוי. וא"כ לכאו' הטעם שכתבה התורה דוקא 'בעירה' ולא 'בהמתו' הוא בשביל יופי ומליצת הלשון.
עוד אני נזכר כעת מלשוה"כ 'ויבוא אחר איש ישראל אל הקבה וידקור את שניהם... ואת האשה אל קבתה', ועיי"ש במפרשים [זולת האב"ע] ש'קבה' הוא לשון אוהל ו'קבתה' היא הקיבה שלה, ואעפ"כ לא כתבה תורה 'אל האהל' אלא 'אל הקבה' וכמוש"נ לעיל.

זכור לי במעומעם שישנם עוד הרבה דוגמאות לענין זה, ואשמח לקבל מן החכמים דוגמאות נוספות לזה.

לכאורה היינו טעמא ד'נחש הנחשת' שעשה משה רבינו, כפי הסברו של רש"י ש'לשון נופל על לשון', בעוד שלאמתו של דבר אין קשר אמתי בין נחש לנחשת.

אברהם,
לי בזה דרך אחרת, דהוא מנפלאות לה"ק דלשון נופל על לשון, וכיוון שהיא שפת האמת ובה נברא העולם וכל מלותיה שרשים לנקראים בשם, וזה סוד לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת, ולכן חלוקת הפרסה נקראת מפרסת והיינו שמפרסת פרסה הוא שורש אחד בלה"ק שנגזר ממה שהפרסה עתים פרוסה ודו"ק.
וכן הבהמה נקראת בעיר ע"ש שמבערת ואוכלת העשב [ובאמת גם תפארת מליצה הוא זה שלא מצינו מק"א שנקראת כך בהמה ורק כאן שמדובר בביעור].

זקן,
בנחש הנחושת יש ענין מופלא יותר, דאי' שם שהקב"ה א"ל למשה לעשות נחש, ומנפשיה עשאו נחושת, דל' נופל על לשון, ויש בזה ביאור עמוק נפלא לא' הת"ח בדורנו, אם יחפצו בו החברים אולי אעלנו, וכעת אמהר לתפילת השחר, שנצנוצי חמה כבר ממשמשים ובאים.

בנש"ק, אף אני חשבתי להוסיף לפרש כדעתך, אבל בסגנון אחר קצת.
והוא, שע"י דימוי והשוואת התיבות מרמזת לנו התורה על תוכן העניין.

וכגון, גבי 'ושלח את בעירה' בדוקא נקטה תורה לשון זה הנובע מהיותה מבערת כמו שכתבת, בשביל לרמז שזהו סיבת חיובו על שלוח בהמתו שזהו טבעה לאכול ולבער [שהיא מועדת לכך]. ושוב א"צ להגיע לתפארת המליצה.
וכן גבי מפרסת פרסה רמזה התורה שהצורה המתוקנת והראויה של הפרסה היא בהיותה פרוסה, ולכך נקבע עיקר שמה כך, וזהו הטעם שבהמה שאין פרסתה פרוסה אינה טהורה, משום שהיא אינה בצורתה הראויה של הפרסה אלא היא מקולקלת [ומקלקלת את הגוף כמוש"כ הרשב"ם בשם הרופאים המובהקים].

ולפי"ז חשבתי גם לבאר את לשון 'קבה' ו'קבתה', ולדבריך נראה ש'קיבה' הוא מלשון 'קובה' ואוהל, שהבטן חלולה ודומה לחדר/קבה בכמה אופנים, ולדברי נראה להוסיף שרמזה התורה כאן שטעם דקירת האישה בקיבתה הוא משום ששם הוא מקום חטאה כמו שאמרו חז"ל, ולכך דימתה התורה את דקירת האיש בקבתו/אהלו שהוא מקום חטאו לדקירת האשה בקיבתה/בטנה שהוא מקום חטאה.

אשמח מאד לקרוא דברי הת"ח על נחש הנחושת.

הזכירני בתפילתך.

אכן יש פסוק נוסף, שבו כנראה עיקר הטעם הוא לתפארת הלשון, ולא יועילו הביאורים הנ"ל.
והוא בשמות כט לה "ועשית לאהרן ולבניו כָּכָה ככל את צויתי אׁתָכָה. ניכר לכאו' שכתבה תורה לשון 'אותכה' בשביל להתאימו לתיבת 'ככה'.

ביאורך נאה, אבל בפסוק בשמות במחכ"ת אינך צודק, דאין דרך תפארת לשון תוה"ק בחרוזים בשום מקום, וגם לא כאן, כמובן.

מסכים שלא מצאתי עוד כזאת, אבל אדרבה, יש לך איזה הסבר אחר?
[בחיפוש באוצר לחזק טענתי מצאתי תוצאה עלובה משהו של הרב יוסף כהן מב"ב שג"כ הבין שיש כאן מין כתיבה פיוטית, ואני מצרפה (ראה בסוף העמוד). לא הצלחתי למצוא הרבה יותר, אבל אולי משום שלצערי איני מומחה כ"כ בחיפוש].

נו... מה עם נחש הנחושת?

הנה, מצאתי משהו יותר רציני, מדברי מהר"י צאלח המצורפים (גם כאן בסוף העמוד).
אמנם הוא שולח לעיין בדבריו הרחבים יותר בנפלאות מתורתך, אבל לא מצאתי ספר כעי"ז באוצר. [ידידי איש הספר, האם תעזרני?]

כמה חבל שבנש"ק לא כאן בשביל לקרוא את הודעתי...

נתעוררתי שהדוגמא היותר ברורה לעניין זה של לשון נופל על לשון, נמצאת בפרשת התשובה, דברים ל, א-י, שיש בה כמה וכמה ניבי לשון בעניין השיבה וההשבה.
"והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה... והשבות אל לבבך... ושבת עד ה' אלקיך.. ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים... ואתה תשוב ושמעת בקול ה'.. כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב.. כי תשוב אל ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך.
והנה, לדוגמא לשון 'ושב וקבצך' לכאו' אינו שייך ללשון 'ושבת עד ה' אלקיך', וכן לשון 'והשבות אל לבבך', וכן 'ושב את שבותך'. אבל ניכר בעליל שהתורה רומזת לנו שכל העניינים אחד הם, שאנחנו נשיב אל ליבנו ונשוב לשמוע אל אלקינו ולשוב אליו וישוב ה' להטיב לנו וישיבנו מגלותינו וכו'.
כי הכל אחד הוא.

אברהם כתב:אמנם הוא שולח לעיין בדבריו הרחבים יותר בנפלאות מתורתך, אבל לא מצאתי ספר כעי"ז באוצר. [ידידי איש הספר, האם תעזרני?]

הספר הזה יצא ממש לאחרונה, וכנראה לא הספיק המחבר לשולחו לאוצר (כיתר ספריו היקרים).

בנשק כתב:אברהם,
לי בזה דרך אחרת, דהוא מנפלאות לה"ק דלשון נופל על לשון, וכיוון שהיא שפת האמת ובה נברא העולם וכל מלותיה שרשים לנקראים בשם, וזה סוד לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת, ולכן חלוקת הפרסה נקראת מפרסת והיינו שמפרסת פרסה הוא שורש אחד בלה"ק שנגזר ממה שהפרסה עתים פרוסה ודו"ק.
וכן הבהמה נקראת בעיר ע"ש שמבערת ואוכלת העשב [ובאמת גם תפארת מליצה הוא זה שלא מצינו מק"א שנקראת כך בהמה ורק כאן שמדובר בביעור].

זקן,
בנחש הנחושת יש ענין מופלא יותר, דאי' שם שהקב"ה א"ל למשה לעשות נחש, ומנפשיה עשאו נחושת, דל' נופל על לשון, ויש בזה ביאור עמוק נפלא לא' הת"ח בדורנו, אם יחפצו בו החברים אולי אעלנו, וכעת אמהר לתפילת השחר, שנצנוצי חמה כבר ממשמשים ובאים.

"ותשת העדה ובעירם" (וכן כמדומני עוד פס'..אולי תוכל לפרש שגם כאן הוא ביעור והיא שתיית המים..)

ולדבריך האחרונים אברהם..עיין כאן:

http://www.otzar.org/wotzar/Book.asp?14 ... S&page=264

דוגמא נוספת:
שופטים פרק י
(ד) וַיְהִי לוֹ שְׁלֹשִׁים בָּנִים רֹכְבִים עַל שְׁלֹשִׁים עֲיָרִים וּשְׁלֹשִׁים עֲיָרִים לָהֶם לָהֶם יִקְרְאוּ חַוֹּת יָאִיר עַד הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ הַגִּלְעָד:
רלב"ג: ושלשים עירים להם - כפל הענין בענינים מתחלפים על צד הצחות והנה הוא כמו ערים. וכ"כ הרד"ק.
ובמוצ"צ: 'עירים' - כן יקרא החמור בעודו קטן כמו עיר בן אתונות (זכריה ט). 'עירים' תניינא, כמו ערים, ובדרך צחות אמר 'עירים' לזווגו עם 'עירים' שזכר.

וכן הוא באבן עזרא שמות פרק כב:
כי יבער גם זה דבק באשר למעלה שהזכיר שיבא הנזק על יד השור. ואומר, כי יבער איש מגזרת אנחנו ובעירנו (במדבר כ, ד), והוא מהבנין הדגוש. וטעם ובער בשדה אחר אדם אחר וכמוהו ואתם בערתם הכרם (ישעי' ג, יד):
(ה) כי תצא אש גם זה דבק, כי ידבר על נזק השדה. וטעם המבעיר אינו כמו יבער איש (שמות כב ד), אעפ"י שהם מבנין אחד, כי מלת אש תורה עליו. וזאת הדרך צחות בלשון הקדש לאמר מלה שוה, והיא משני טעמים, כמו בלחי החמור חמור חמורתיים (שופ' טו, טז) רוכבים על שלשים עירים, ושלשים עירים להם (שם, י, ד). וזאת השנית ערים. והעד, להם יקראו חות יאיר:

והזכיר זאת הרמב"ן (שמות ג, ב; ויקרא כג, יא).

תודה על כל הציונים,
אך אני בכוונה מחזיר את הנושא לעניין התשובה, בפרשה זו נראה דחוק מאוד לפרש שהוא על דרך הצחות, שכן אין מדובר בשני מילים שוות הנכתבות בפסוק אחד, אלא בכמה וכמה מילים דומות שמשמעותם שונה זה מזו המפוזרות על פני עשרה פסוקים, וכל זה מתמיה למתבונן איך התורה כפלה וחזרה וכפלה כל מילה השייכת לפעלי ש"ב וכדו'. [למשל 'ושב וקבצך' - למה הוסיפה תורה 'ושב', וגם לא ביארה מתי כבר קיבצך לראשונה, וכן בעוד דוגמאות].
ומכל זה נראה כמו שכתבתי שלימדתנו תורה שהתשובה איננה מוגבלת לשיבת היחיד אל ה', אלא היא פרשה רחבה של שיבת האומה אל אלקיה ואל ארצה ואל מצבה הקודם ושיבת האלקים על מעשיו הראשונים לקבץ את עמו ולשוש על הטבתם וכדו'. [ובאמת כל זה אינו צריך לרמזים שלי, הלא זוהי כל פרשת התשובה המפורשת שם, והיא על התשובה הכללית אשר תביא לגאולתינו, רק הוספתי שלפי"ז מבוארים יפה הלשונות הנרדפים].

איש אחד שאל אותי למה הסליחות [אצל האשכנזים?] מזכירות יותר את הקינות לת"ב ופחות את ההכנה ליום הדין. כלומר אין בהם כל כך בקשת סליחה וריצוי החטאים ויותר תחנונים והתאוננות על מצבינו בגלות, שלכאו' אינו קשור לעניין התשובה.
ועניתי לו כנראה שלא פתחת פרשת התשובה מימיך, שכן היא פותחת במילים 'והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלו הברכה והקללה וכו', הרי שהמעורר לעיקר התשובה הוא מצבינו הדווי בגלות הארוכה, והצרות אשר רודפות אותנו על עזבינו ברית אלקינו.


ושמא עיקר כוחה של התשובה ניתן בעיקר כשמתכוין לשוב יחד עם כלל האומה אל הקב"ה ולהגיע לגאולתינו האמיתית, ואילו החושב רק על תשובתו האישית שמא אין הוא זוכה לכלכ סגולות התשובה העיקרית.

יש להוסיף עוד שגם התחדשות השנה נקראת 'תשובת השנה' [כמוש"כ ויהי לתשובת השנה לעת צאת המלכים']. וא"כ מדוקדק היטב שכאשר השנה שבה אזי אנו שבים לשמוע בקול ה' ואליו והוא שב להטיב לנו ולהשיבנו אל ארצנו וכו'.
הכל עניין אחד של חזרה לנקודת הפתיחה, לשוב.

אברהם כתב:יש להוסיף עוד שגם התחדשות השנה נקראת 'תשובת השנה' [כמוש"כ ויהי לתשובת השנה לעת צאת המלכים']. וא"כ מדוקדק היטב שכאשר השנה שבה אזי אנו שבים לשמוע בקול ה' ואליו והוא שב להטיב לנו ולהשיבנו אל ארצנו וכו'.
הכל עניין אחד של חזרה לנקודת הפתיחה, לשוב.

דבריך נפלאים, אך אינם מוכרחים (אלא א"כ לא הבנתי דבריך לאשורם). אכן בשוב מעגל השנה כבראשונה היא עת ימים נוראים בהם שבים בנים אל אביהם שבשמים, ברם, הקשר איננו קשר אמיתי, אלא שיש כאן דימוי מילתא למילתא.

הקשר הוא שכוחה של התשובה הוא לא רק לשוב אל ה' אלא לשוב על עקבותיו, להתחיל מחדש, לשוב ולעשות. כמפורש בלשון התורה בפרשת התשובה 'ואתה תשוב ושמעת בקול ה'', הרי שהדגישה התורה שהתשובה נעשית ע"י השיבה על הראשונות. [וגם בשכר נאמר 'ושב וקבצך' 'ישוב ה' לשוש עליך לטוב', כלומר התשובה ותוצאותיה היא חזרה למצבינו הראשון, חדש ימינו כקדם].

אילו היו החיים נמשכים ברצף משך 25550 ימים, הרי החוטא לא היה יכול לשוב לאחוריו ולהתחיל מחדש, לאן ישוב? הלא החיים ממשיכים קדימה ואת מה שהפסיד איך יתקן.
גמל ה' עמנו חסדו והשפיע את החיים בצורה של שנה בודדת החוזרת ונשנית [שנה מלשון שנִיוּת] שבעים פעם [ואם בגבורות שמונים], באופן זה יכול השב להחליט שהוא מתחיל מחדש ושב ועובד את אלוקיו בשנה הבאה.
זוהי כוונתי על לשוה"כ לתשובת השנה, כיון שהשנה שבה על עקבותיה גם האדם יכול לשוב ולחיות את אותה שנה מחדש.

מכאן תקוה גדולה למיואשים רבים האומרים כל כך הרבה ראשי שנים עברו עלינו ולא עלתה בידינו לשוב בתשובה עקבית, ולמה נצליח הפעם.
אכן לפי דברינו אין דבריהם כלום, הלא בדיוק בשביל כך נתן ה' לנו לחיות את חיינו שוב ושוב שבעים פעם, בשביל שבאחד הפעמים נצליח!
משל לאדם שנתנו לו שבעים נסיונות זריקה בקליעה למטרה, ויבוא ויטען כיון שלא הצלחתי בשלושים אות היא שלא אצליח יותר, הלא הכל ילעגו לו ויאמרו: הן בדיוק בשביל זה נקבע המשחק על שבעים נסיונות שאז יתכן ותצליח לקלוע באחד הפעמים.

לכו ונשובה אל ה'.

אברהם, חזקתני!
כוח"ט.

אברהם כתב:מכאן תקוה גדולה למיואשים רבים האומרים כל כך הרבה ראשי שנים עברו עלינו ולא עלתה בידינו לשוב בתשובה עקבית, ולמה נצליח הפעם.

אנו רואים שבכל שנה תוקעים כדי לבלבל השטן שחושב אולי זה קול שופרו של משיח, וכי לא ראה במשך אלפי שנים שתקעו ולא היה שופרו של משיח? אלא בכל שנה הוא אומר: "הפעם זה רציני". ומאויבי תחכמני...

בנשק כתב:ביאורך נאה, אבל בפסוק בשמות במחכ"ת אינך צודק, דאין דרך תפארת לשון תוה"ק בחרוזים בשום מקום, וגם לא כאן, כמובן.

במחילה מכבודכם.
הרי הדברים מפורשים הגם שהם טעונים ביאור מעט.
נדרים לז,ב
שימו לבכם לשם הפורום ומשמעותו