חלק ממה שכתבתי לאחרונה כשעסקתי בזה, (ולא בדקתי אם אני כופל מה שנכתב כבר בפורום כאן):
כתב הבית יוסף (סי' רי"ג) דהא דבעינן כוונת השומע והמשמיע היינו רק למאן דאמר מצוות צריכות כוונה, אבל למ"ד מצוות אינן צריכות כוונה יצא יד"ח אע"פ שלא נתכוין לצאת יד"ח והמשמיע לא נתכוין להוציאו, עכ"ד. ולכאורה כוונתו דהטעם דבעינן כוונת השומע והמשמיע הוא מפני שהשומע צריך לכוין לצאת יד"ח המצוה, ולכן צריך שיכוין לצאת יד"ח מהשומע, וגם שהמשמיע יכוין להוציאו, שרק ע"י כך תיחשב שהמצוה נעשית מתוך כוונה.
וז"ל הלבוש (סי' רי"ג ס"ג) כשהאחד מברך לכולן ושמעו האחרים ומכוונין אליו, יוצאין בשמיעתן ובכוונתם אפילו אם לא יענו אמן דשומע כעונה וכו', ואפילו אם יענו אמן אין יוצאין ידי חובתן בשמיעת הברכה אלא אם כן שמעוהו מתחילתה ועד סופה ונתכוונו לצאת בשמיעה זו ידי חובתן, "דמצוות צריכות כוונה", וגם המברך נתכווין גם כן להוציאן ידי חובתן, עכ"ל, (ועי' באליה רבה שם סק"ה).
ועוד: הנה מקור דין כוונת השומע והמשמיע הוא מהגמ' בראש השנה (דף כ"ט ריש ע"א) דאיתא שם דר' זירא אמר למשמשו לתקוע בשופר ולהוציאו ידי חובתו, ואמר לו בזה"ל, "איכוון ותקע לי", ופירש"י, תתכוין לתקוע בשמי להוציאני ידי חובתי, עכ"ל. וכתבו הרא"ש (שם פ"ג סי' י"א) ובעל המאור (דף ז' ע"א מדפה"ר ד"ה לפום) דממה שאמר ר' זירא למשמשו שיכוון להוציאו מוכח דס"ל כמאן דאמר דמצוות צריכות כוונה.
וז"ל בעל המאור שם בא"ד, וה"ר שלמה ז"ל כתב בפירושו איכוין ותקע לי להוציאני ידי חובתו, ומדבריו למדנו דרבי זירא פליג על דרבא (דס"ל מצוות אין צריכות כוונה, בגמ' שם דף כ"ח ע"ב), וכן נראין הדברים, שאילו לא היה ר' זירא מחמיר בכוונת המצוה על מה היה מחמיר כ"כ בכוונת המשמיע לשומע, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, והלא דין הוא שתהא כוונת המצוה יותר חמורה מכוונת המשמיע לשומע, עכ"ל. [ואכן ראשונים אחרים חולקים על הרא"ש ובעל המאור, עי' באוצר הגאונים (מס' ר"ה שם) שהביא בשם רב האי גאון דר' זירא ג"כ יכול ללמוד כרבא דמצוות אין צריכות כוונה, והעושה המצוה בעצמו אינו צריך כוונה, אבל השומע מאחר שבא לצאת מדין שומע כעונה צריך המשמיע לכוון להוציאו, וכ"כ הקרבן נתנאל (על הרא"ש שם אות ג' בשם הרמ"ע מפאנו ומהר"י בר לב). ועי' בר"ן (ר"ה דף ז' ע"ב מדפה"ר ד"ה והרב אלפסי) שפירש באופן נוסף היאך ר' זירא יכול ללמוד כרבא דמצוות אין צריכות כוונה, וע"ע בב"י (או"ח סי' תקפ"ט)]
וכן משמע מדברי הרעק"א (בהגהות השו"ע סי' רי"ג הנ"ל) וז"ל, "עיין בב"י הטעם דקיי"ל דמצוות צריכות כוונה". וכן הוא בפמ"ג אשל אברהם סי' ח' סק"ט, וז"ל, הנה מבואר בסימן רי"ג סעיף ג' ודוכתי טובא דצריך המוציא והשומע להתכוין, ושם נאמר בב"י ולבוש הטעם דקיי"ל מצות צריכות כוונה וכו' . ויש לראות למה שכתב המג"א בסימן ס' אות ג' במצוה דרבנן אין צריך כוונה, כל הברכות דרבנן הם, ע"כ.
ועי' בחזו"א (או"ח סי' כ"ט אות ג'), וז"ל, ואפי' למאן דאמר מצוות אין צריכות כוונה כשעושה בעצמו, אבל הכא צריכין דעת להשתתף יחד, "ואפי' למ"ד דאי"צ כוונה גם בזה, היינו דבסתם נתקיים המצוה ונתאחד השמיעה והדיבור כאילו כיונו", תדע שאם נתכוין שלא להוציא או שלא לצאת לכו"ע לא יצא, עכ"ל.
ועיין גם בשו"ת אגרות משה או"ח ח"ב סי' ע"ב.
וכאן
http://www.hebrewbooks.org/43794יש קונטרס נאה מאוד בענינים אלו.