פורום אוצר החכמה

בהרבה, אבל לא בכל, כתבי היד העתיקים של המקרא בסוף כל פסוק בא נקודתיים, כתוספת על טעם הסילוק (הנקרא גם סוף פסוק), לציין שכאן מסתיים הפסוק. אלא שאינו ברור לי, למה בחרו לזה שתי נקודות, ולא הסתפקו בנקודה אחת. הסברא אומרת, שנקודה אחת שמשה למטרה אחרת, אבל למה? יואילו החכמים להחכימני ושכמ"ה.

טרם נכתב מחקר ראוי על תולדות הפיסוק מאז ועד עתה.
אכן, מן הראוי לתת תוכן בנושא נכבד זה.

תשו"ח לתוכן על השאלה החושבה.
נדמה שבשלב מסויים הנקודה שימשה כעין סימן מחיקה או משהו, וכשהוא מסומן ממעל לאות או תיבה, הוא בא ל'מעט' מהאות או התיבה. וכך ניתן להבין את מה שמובא "כך אמר עזרא, אם יבא משה ויאמר למה כתבת אומר הרי מחקתי וכו'." וכן דבריהם ז"ל "כל שהכתב רבה על הנקודה וכו'".
ראיתי במגילת ישעיה הארוך [קומראן], שבפרק מ פסוק ז - ח טעה הסופר בין 'יבש חציר' קמא ובין 'יבש חציר' בתרא, ובכך דילג על סוף פסוק ז' ותחילת פסוק ח'. אח"כ הגיה וכתב בין השיתין והמשיך בגליון "כי רוח ה' נשבה בו אכן חציר העם יבש חציר נבל ציץ" [שאותם השמיט]. אך שם ה' לא כתב, וכתב כך "כי רוח .... נשבה בו כו'". היינו סימן 4 נקודות במקום כתיבת השם.
אולי זה יעזור להדר"כ

אכן הנקודה שימשה מעל התיבה כסימן כל שהוא אם לסימן מחיקה או לסימן הדגשה, וכבר האריך בזה שאול ליברמן. מה שאתה אומר הוא, שמכיון שהנקודה שימשה לסימן אחד, על כן בחרו לא להשתמש בה לסימן אחר במיקום אחר. סברא יפה היא, אבל מה נעשה שסימן התלישה שבעצם היא עגולה קטנה (הקרנים נוספו מאוחר יותר) שימשה גם לתלישה קטנה וגם לתלישה גדולה.

היכן כתב על כך ר"ש ליברמן? לא ידעתי. אשמח למ"מ.

להעיר שאם כוונתך לשיטת פיסוק הטעמים, הרי גם הרביעי הוא 'נקודה'.

אאל"ט יש הרואים את סימון הפסוקים דבר נפרד מסימון שאר פסקי הטעמים, ויש גם שיטה הראשונים ש'פיסוק טעמים' דנדרים לז היינו סימני הפסוקים הנקודותיים, ולא שאר הטעמים וסימניהם.( ודלא כהמקובלים ). וכמדומה שזה מופיע בכתב הרבה קודם להעלאת שיטת פסקי הטעמים על הכתב. ( כך ראיתי במקום אחד, יתכן ואני טועה. )

ליברמן כתב על כך בספרו יוונים ויוונות.

אם הבנתי נכון אתה טוען שסימני הפיסוק המקורי כללו רק סימון אחד לכל דבר, ובהתאם לכך מכיון שנקודה שימשה לסימן מחיקה, ממילא השתמשו בנקודתיים לסוף פסוק. במשך הזמן נוספה מערכת הטעמים, ואז כבר מצאנו סימון אחד משמש לשני דברים. אין אני יודע מספיק כדי להסכים או להכחיש הצעה זו.

ממתי בעצם הנקודה משמשת לציון סוף משפט?

בהרבה ספרים מודפסים, שמו נקודה כל כמה מילים לא כציון סוף משפט אלא כהפסק קטן.

יש כתבי יד מקראיים שסוף פסוק מצוין על ידי עיגול קטן.

אני מעתיק מתוך ספרו של ישראל ייבין, המסורה למקרא, ירושלים תשע"א, עמ' 147:

בסוף הפסוק, אחר התיבה המוטעמת בסילוק, באות על פי רוב נקודתיים. בדרך כלל בכתבי-היד הן קטנות ומסומנות בגובה חלקה העליון של האות, כך ששתיהן יחד גובהן כמחצית גובה אות או קצת יותר, אך אין זה כלל, ולעתים הן גדולות יותר. בכתבי-יד קדומים אחדים, בעיקר קטעי גניזה בניקוד בבלי, בא בסוף הפסוק עיגול, ולא נקודתיים. בכתבי-יד מאוחרים יש שמסומנת נקודה במקום נקודתיים.

אני תמה זה זמן רב, על המנהג הנהוג בפיסוק בימינו, שהנקודה היא הפסק גדול יותר מהפסיק.
מבחינה אופטית, לענ"ד, הפסיק תופס מקום יותר גדול, והוא תופס בעין יותר סימן הפסקה, מאשר הנקודה, זו הקטנה.
מן ההגיון היה, שככל שההפסקה גדולה יותר, גם סימן הפיסוק שלו יהיה גדול יותר, בולט יותר ותופס את העין יותר.
על כן אין פלא שהנקודתיים, הוא סימן הפסק גדול, והוא הסימן לסוף פסוק.
אם יש קושיא, זה על הנקודה שאנו משתמשים בה כיום, מי הנהיג כזה דבר שנוגד את ההגיון?

בס"ד
אם מבחינה אופטית, בעיני לפחות, הפסיק מסמן המשך, (דווקא בגלל האורך שלו,) הנקודה היא עיצורית.

נקודה נמצאת כבר בכתובות מתקופת בית ראשון, בין מילה למילה.
על סימני פיסוק מודרני יש אריכות בספר שלטי הגיבורים.

סימון הנקודותיים בכ"י אינו שתי נקודות אחת למעלה ואחת למטה כמו אצלנו, אלא שתי נקודות סמוכות אחת מעל השניה באמצע השיטה. נקודה אחת באמצע השיטה כבר "תפוסה" לסימון הדגש והשורוק, כך שסימון של נקודה אחת יכול להתפרש כדגש של האות האחרונה בהרבה אותיות או של שורוק במקרה של ו' בסוף הפסוק.

פרקי מבוא לתולדות הפיסוק העברי, מתוך תרביץ כרך עא חוברת ג-ד