פורום אוצר החכמה

בידי שיר מחכם שפעל בשלהי תקופת הראשונים, המוקדש כולו לענייני צדקה וחשיבותה.
ביאור אחד מן הטורים אינו ברור לי כלל, ואודה למי שיסייע ואפילו יקדם אותי במעט:

מָשְחִי בא רב ורב דימי לנבל / ויוחנן עקיבא פרשני

(ניקוד 'משחי' הוא בכתה"י).
אין לי אפילו קצה חוט בביאורו, ואודה לכל עזרה.

אין שורה קודמת שעשויה להיות קשורה? או השורה הבאה?

הטור הקודם לא שייך לזה הנוכחי, לדעתי. אך אביאנו:

רחלות בי לדך משל ויתרו / מצוא עמון ומואב מלקרני

.
וביאורו (עדיין בגדר טיוטה):
רחלות בי לדך משל ויתרו: הרחלות (נקבות הכבש) משמשות עבורי ('בי') למשל על הצדקה לעני ('לדך'), שהנותנו מוסיף כוח ('ויתרו'). והוא ע"פ גיטין ז סע"א: "אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמין - יעשה מהן צדקה, וכל שכן כשהן מרובין... תנא דבי ר' ישמעאל: כל הגוזז מנכסיו ועושה מהן צדקה - ניצל מדינה של גיהנם; משל לשתי רחילות שהיו עוברות במים, אחת גזוזה ואחת אינה גזוזה, גזוזה - עברה, ושאינה גזוזה - לא עברה". מצוא עמון ומואב מלקרני: כנראה: מפני שעמון ומואב העלימו עינם מן הצדקה נמצאו מרוחקים מקרן ישראל. ראה סנהדרין קג סע"ב (המוסגר ע"פ רש"י): "גדולה לגימה, שהרחיקה שתי משפחות מישראל [הם עמון ומואב], שנאמר (דברים כג ה): 'על דבר אשר לא קִדמו אתכם בלחם ובמים', [שלפי שלא קִדמו את ישראל בלחם ובמים נכתב שלא יבאו בקהל]".

לנבל? לא "בא רב ורב דימי לבבל"?
שניהם הרי ירדו מא"י לבבל.

אולי הכוונה לנבל הכרמלי שסירב לתת מרכושו לדוד

אני מניח שלנבל היינו לגנות, וזכור לי מימרא אחת שבה רב דימי מגנה בקשר לצדקה: בערכין טז א הוא מגנה את המשבח מי שהטיב לו (אולי צריך לתקן בתחילת השורה 'משבחי'?). אולי זה קשור, אבל לא מצאתי קשר לרב או לר"י ור"ע.

כהשערה רחוקה שמא יש לגרוס כך:

מצוא עמון ומואב מלקרני / ויוחנן עקיבא פרשני

אינני יודע איך סדר החרוזים אבל זה מתחרז אחד עם השני. לפי זה הכוונה לכך שעמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית כדי שיסמכו עניים עליהם, (ר' אליעזר אמר כן בשם ר' יוחנן בן זכאי {חגיגה ג:} ור' דוסא בן הרכינס אמר כן לר' עקיבא {יבמות טז.}).

תודה רבה לכל המגיבים.

מרחביה,
דבריך מעניינים, הלוואי שתזכר היכן נאמרו הדברים.

אביאסף,
הצעתך אין לה ממש בכתה"י. מצטער. חבל להשקיע אנרגיה בכיוון הזה.

שבטיישראל,
אין הכוונה לנבל הכרמלי, עליו מדבר המשורר בשורה הבאה.

לדעתי, שורה סתומה זו מביאה רשימת תנאים ואמוראים שעשו מעשה מיוחד בעניין הצדקה.
בנוגע לר' עקיבא, העירני אחד החכמים בתיבה האישית, שאולי הכוונה למסופר במסכת כלה, א כא: "אמרו עליו על ר' טרפון שהיה עשיר גדול, ולא היה נותן מתנות לאביונים. פעם אחת מצאו עקיבא, אמר לו רבי רצונך שאקח לך עיר אחת או שתים? אמר לו: הן. מיד עמד ר' טרפון ונתן לו ארבעת אלפים דינרי זהב, נטלן ר' עקיבא וחילקן לעניים. לימים מצאו ר' טרפון, אמר לו: עקיבא, היכן העיירות שלקחת לי? תפסו בידו והוליכו לבית המדרש, והביא ספר תהלים והניחו לפניהם, והיו קורין והולכין עד שהגיעו לפסוק זה, 'פזר נתן לאביונים, צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד'. עמד ר' טרפון ונשקו על ראשו, אמר לו: רבי אלופי, רבי בחכמה, ואלופי בדרך ארץ". וכעין זה בויק"ר, לד טז.

ובנוגע לאחרים - איני יודע מקור.

ר' עקיבא יד עניים הוה, מובא בגמ'

תודה לך.

בקיצור עם ר' עקיבא אני 'מסודר'. מה עם האחרים?

מרחביה כתב:אני מניח שלנבל היינו לגנות, וזכור לי מימרא אחת שבה רב דימי מגנה בקשר לצדקה: בערכין טז א הוא מגנה את המשבח מי שהטיב לו (אולי צריך לתקן בתחילת השורה 'משבחי'?). אולי זה קשור, אבל לא מצאתי קשר לרב או לר"י ור"ע.

אין צורך להגיה, למשחה בהם היינו לשון חשיבות. ולכן "משחי בא רב ורב דימי לנבל" - הם באו למעט בחשיבות הצדקה.

ישבב,
לא הבנתי איך אתה מסביר את הצלעית הראשונה. תוכל לחזור על ביאורך?

חשוב להדגיש,
ככל הנראה כתה"י הוא אוטוגרף של המחבר עצמו, ובגלל זה קשה מאוד להגיה ולתקן מסברה.

אין לי הסבר ממצה מכיוון שאין בידי להראות המקור אליו מרמז הפייטן, אך נראים דברי הח' מרחביה כי 'לנבל' היינו לגנות ולמעט בערך, והוספתי שלפי זה גם "משחי" מובן.
משאר הצלעות מוכח כי בפיוט, הצדקה מדברת בעד עצמה.
"משחי - [חשיבותי] - בא רב ורב דימי לנבל ["למעט ולהפחית]"
ולפי"ז הפייטן מרמז לאיזה מימרות של רב ורב דימי שמהם משמע קצת איזה הפחתה או נתינת שיעור בערכה וחשיבותה של מצוות צדקה.

אולי משחי הכונה לדוד המלך שנבל לא רצה לתת לו צדקה, וא"כ יתכן שרת ורב דימי אמרו משהו בנוגע לסיפור ההוא של דוד ונבל.

דוד המלך ע"ה לא בקש מנבל צדקה אלא שכר עבודה

בס"ד
מצאתי הקשר מעניין בין ר' עקיבא לר' יוחנן, בעניין אם צדקה מצילה ממיתה משונה ומדינה של גיהנום.
שבת קנו ב
דר"ע הויא ליה ברתא אמרי ליה כלדאי ההוא יומא דעיילה לבי גננא טריק לה חיויא ומיתא הוה דאיגא אמילתא טובא ההוא יומא שקלתא למכבנתא דצתא בגודא איתרמי איתיב בעיניה דחיויא לצפרא כי קא שקלה לה הוה קא סריך ואתי חיויא בתרה אמר לה אבוה מאי עבדת אמרה ליה בפניא אתא עניא קרא אבבא והוו טרידי כולי עלמא בסעודתא וליכא דשמעיה קאימנא שקלתי לריסתנאי דיהבית לי יהבתיה ניהליה אמר לה מצוה עבדת נפק ר"ע ודרש וצדקה תציל ממות ולא ממיתה משונה אלא ממיתה עצמה.

בב י א
וזו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את ר"ע אם אלהיכם אוהב עניים הוא מפני מה אינו מפרנסם א"ל כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם.
ושם: א"ר חייא בר אבא רבי יוחנן (רמי) כתיב לא יועיל הון ביום עברה וצדקה תציל ממות וכתיב לא יועילו אוצרות רשע וצדקה תציל ממות שתי צדקות הללו למה אחת שמצילתו ממיתה משונה ואחת שמצילתו מדינה של גיהנם ואי זו היא שמצילתו מדינה של גיהנם ההוא דכתיב ביה עברה דכתיב יום עברה היום ההוא ואי זו היא שמצילתו ממיתה משונה נותנה ואינו יודע למי נותנה נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה.

יש עוד אפשרות, הקשר בין ר' עקיבא לר' יוחנן בן זכאי, ששניהם הכריחו על הצדקה.
כלה רבתי ב יג
אמרו עליו על ר' טרפון שעשיר גדול היה, ולא היה נותן מתנות רבות לעניים, פעם אחת אמר לו ר' עקיבא, רצונך שאקח לך עיר אחת או שתים, אמר לו הן, הלך ר' טרפון והביא לו ארבעה אלפים דינרי זהב, ונטלם ר' עקיבא וחלקם לעניים, לימים מצאו ר' טרפון, אמר לו היכן העיירות שלקחת לי, תפשו בידו והוליכו לבית המדרש, והביא תינוק וספר תלים בידו, והיה קורא והולך עד שהגיע אצל פסוק, פזר נתן לאביונים.
ור' טרפון, פתוח תפתח לית ליה, אלא אין הוה יהיב, ור' עקיבא אמאי אכפייה, אמר לך לפום גמלא שיחנא. פעם אחת יהב ר' טרפון לר' עקיבא שית מאה קונטרין דכסף, אמר ליה אזיל זבין לן הדא אומנתא דנהוון לעין באורייתא ומתפרנסין מנה, אזל ר' עקיבא יהב שליש לעניים, ושני שלישים חלקם למתניי ולעוסקי באורייתא ולספרייא, כד אשכחיה אמר ליה היכן אומנותי, אמר ליה קניתי לך בהו, אמר ליה ומה עיסקא, כלום טבא הוא, אמר ליה טבא הוא שפיר עד דלית סוף, עייליה לבי מדרשא, אמר ליה היכן הואי, אמר ליה גבי דוד מלכא דישראל הוא, דכתיב פזר נתן לאביונים, אמר ליה אמאי עבדת הכי, אמר ליה ולא ידעת שנקדימון בן גוריון בשעה שהיה יוצא מביתו לבית המדרש, כלי מילת היו מציעין לו תחתיו, ובאין עניי ישראל ונוטלין אותן, ואפילו הכי משום דלא עביד כדאבעי ליה איענש, אמר ליה הכי קא אמינא לך, אמאי לא עבדת מרעות נפשאי, אמר ליה כלום עבידנא אלא מדילך, אמר ליה שאני אומר גדול המעשה יותר מן העושה, שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום.

בב י א
כי הא דבני אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי חזא להו בחילמא דבעו למיחסר שבע מאה דינרי עשינהו שקל מינייהו לצדקה פוש גבייהו שיבסר דינרי כי מטא מעלי יומא דכיפורי שדור דבי קיסר נקטינהו אמר להו רבן יוחנן בן זכאי לא תדחלון שיבסר דינרי גבייכו שקלינהו מינייכו אמרי ליה מנא ידעת אמר להו חלמא חזאי לכו א"ל ואמאי לא אמרת לן [דניתבינהו] אמר להו אמינא כי היכי דתעבדו מצוה לשמה.

ישבב הסופר כתב:אין צורך להגיה, למשחה בהם היינו לשון חשיבות. ולכן "משחי בא רב ורב דימי לנבל" - הם באו למעט בחשיבות הצדקה.

למשוח פירושו גם למדוד, והכונה מדתי בא רב ורב דימי למעט, ור"י ור"ע פרשו המדה.

גם לנבל יכול להתפרש בדיוק ההיפך, דומיא דמש"כ רש"י ישעיהו ה,יב "נימין יתרות יש בנבל מן הכנור ולמה נקרא שמו נבל שמנבל כל מיני כלי זמר במדרש תהלים". וא"כ ה"נ יתכן שר"ל שרב ורב דימי עשו לפנים משורת הדין והרבו בצדקה עד שנבלו את מדתה.

אלא שעדיין חסר המקור...

מרחביה כתב:אני מניח שלנבל היינו לגנות, וזכור לי מימרא אחת שבה רב דימי מגנה בקשר לצדקה: בערכין טז א הוא מגנה את המשבח מי שהטיב לו.

בס"ד
הנה הגמ' הנזכרת: כי אתא רב דימי אמר מאי דכתיב מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכם קללה תחשב לו כגון דמיקלע לאושפיזא וטרחו קמיה שפיר למחר נפיק יתיב בשוקא ואמר רחמנא ניברכיה לפלניא דהכי טרח קמאי ושמעין אינשי ואזלין ואנסין ליה.

ביחס לרב מצאתי שאמר שאין ממשכנין על הצדקה באינו אמיד.
ב"ב ח ב
דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לפי שממשכנין על הצדקה ואפילו בע"ש איני והא כתיב ופקדתי על כל לוחציו ואמר ר' יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב ואפי' על גבאי צדקה לא קשיא הא דאמיד הא דלא אמיד.

בס"ד
אם נפרש הרישא לטובה, מצאתי מרב דימי במעלת הצדקה (הכנסת אורחים) רק זה, ובהדי הדדי עם רב.
שבת קכז א
אמר רבי יוחנן גדולה הכנסת אורחין כהשכמת בית המדרש דקתני מפני האורחין ומפני בטול בית המדרש ורב דימי מנהרדעא אמר יותר מהשכמת בית המדרש דקתני מפני האורחין והדר ומפני בטול בית המדרש אמר רב יהודה אמר רב גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה דכתיב ויאמר (ה') אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר וגו'

מה שנכון נכון כתב:למשוח פירושו גם למדוד, והכונה מדתי בא רב ורב דימי למעט, ור"י ור"ע פרשו המדה.

גם לנבל יכול להתפרש בדיוק ההיפך, דומיא דמש"כ רש"י ישעיהו ה,יב "נימין יתרות יש בנבל מן הכנור ולמה נקרא שמו נבל שמנבל כל מיני כלי זמר במדרש תהלים". וא"כ ה"נ יתכן שר"ל שרב ורב דימי עשו לפנים משורת הדין והרבו בצדקה עד שנבלו את מדתה.

אלא שעדיין חסר המקור...

משיחה פירושה מדידת קרקע ולא נפח או כמות כך נראה לי, לא? בכל אופן הפירוש שאתה אמרת הכי מתאים.

איזה מראה מדהים!
משא ומתן בין חכמי הפורום, ומהם תסתיים שמעתתא.
יישר כוחכם!!

לדעתי, האפשרות שהציע 'מה שנכון נכון' ביחד עם דברי 'קולמוס הסופר' (כאן posting.php?mode=reply&f=7&t=17530#pr167156) הם המסתברים ביותר.
אבל ישנה בעייה אחת:
המשורר כתב לשירו פירוש קצר, או יותר מדוייק: 'מראי מקומות'. הוא מציין בעיקר למסכתות הבבלי, אך לפעמים גם למדרשים בלא פירוט. ועל השורה הנוכחית הוא ציין 'באגדה', ותו לא. משמע לכאורה, שהוא לא נתכוון לאיזה מימרא מהתלמוד (אם כי שלפעמים גם חלקי האגדה של התלמוד נתכנו בפי הקדמונים 'אגדה').

שרוליק כתב:משיחה פירושה מדידת קרקע ולא נפח או כמות כך נראה לי, לא?

אמת שמצינו לשון זו במדת שטח [גם של כלים], אך צדקה היא דבר מופשט ואיזו לשון מדה תיאות לה אם לא על דרך ההשאלה, ובלא"ה דרך הפיטנים להרחיב שמושי הלשון.

ממלון ב"י

אולי יש מקום לציין לדברי הגמ' בברכות ו: 'רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו כיון שנצטרך אדם לבריות פניו משתנות ככרום'
מאי כרום כי אתא רב דימי אמר עוף אחד יש בכרכי הים הים וכרום שמו, וכיון שחמה זורחת מתהפך לכמה גוונים'
ואם כן, רב דימי מנבל את תואר אדם הצריך לצדקה שפניו משתנות ככרום.

ויקרא יט,לה
לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה. בתרגום: לא תעבדון שקר בדין במשחתא במתקלא ובמכילתא.