הבנת ציווי קדושים תהיו לפי הרמב"ן

[גאולה בקרוב]

רמב"ן ויקרא פרק יט:
ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב, אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראים פרושים:
והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה:
לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות. ימעט במשגל, כענין שאמרו (ברכות כב א) שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין, ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו. ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, כמו שקרא הכתוב (במדבר ו ה) הנזיר קדוש, ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה בנח ובלוט. וכן יפריש עצמו מן הטומאה, אף על פי שלא הוזהרנו ממנה בתורה, כענין שהזכירו (חגיגה יח ב) בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, וכמו שנקרא הנזיר קדוש (במדבר ו ח) בשמרו מטומאת המת גם כן. וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל ברבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס, כענין שהזכיר הכתוב (ישעיה ט טז) וכל פה דובר נבלה, ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, כמה שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו:


ויל"ע בכוונתו "שבעליה נקראים פרושים", אחר שהולך לבאר שהוא ציווי כללי על כולם, ואסור להיות נבל ברשות התורה.

[תורה תמימה]

אולי על פי דברי השל"ה המצורפים כאן יבואר הענין, כי המופלגים במדה זו נכרים בשמם פרושים, ויש שבקיימם מצוה זו לא תהיה נכרת עליהם פרישות זו, וה' יראה ללבב וכל מעשיך יהיו לשם שמים

[נוטר הכרמים]

יעויין עוד בלשון הגאון מלבי"ם כאן:

הקדושה היא הפרישות וההתנשאות מכל דרכי החומר והטבע אל ענינים נפשיים אלקיים גבוהים ונעלים מכל עניני הבשר. ויש בקדושה מדרגות רבות. יש מתנשא על כח המתאוה לעריות ומאכלות אסורות, יש מתנשא לפרוש מכל עניני החומר ומשאלותיו ומכל הנאות העולם, עד יהיה כבר אלהין, וכן תמיד, וכן הקדושה הנאמרת אצל ה'.

[נוטר הכרמים]

עתה מצאתי אריכות דברים בענין דברי הרמב"ן הללו, ומתחילה אחדד בשאלות.

חכ"א שיחי' העיר בזה מדברי הביאור הלכה בריש סימן א שהעתיק וליקט מדברי ספר החינוך בכמה מקומות, 'שש מצות חיובן תמידי לא יפסקו מעל האדם אפילו רגע אחד כל ימיו וכל זמן וכל רגע שיחשוב בהן קיים מ"ע ואין קץ למתן שכר המצות', ובתוכם מנה כמצוה רביעית, 'לאהוב המקום ב"ה שנאמר ואהבת את ה' אלהיך וגו' וכיצד יגיע האדם לאהבה הוא ע"י התורה וכדאיתא בספרי לפי שנאמר ואהבת איני יודע כיצד לאהוב את המקום ת"ל והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם כלומר שע"י ההתבוננות בתורה יכיר את גדולתו של הקדוש ברוך הוא שאין לו ערך ולא קץ ותתיישב האהבה בלבו בהכרח. וענין המצוה שיראה האדם להשים כל מגמתו וכל מחשבתו אחר אהבת הש"י ויעריך בלבו כי כל מה שיש בעולם מעושר ובנים וכבוד הכל הוא כאין נגד אהבתו ית' וייגע תמיד בבקשת חכמת התורה למען ישיג ידיעה בה'. והקובע את מחשבתו בעניינים הגשמיים ובהבלי העולם שלא לש"ש רק להתענג ולהשיג כבוד ביטל עשה זו ועונשו גדול.

ולכאורה אותו אחד שנמשך בתאוות היתר ולא מקדש עצמו במותר לו, הרי ודאי עבר על מצות אהבת ה' שהרי קבע את מחשבתו בענינים הגשמיים והבלי העולם שלא לש"ש רק להתענג, וא"כ נמצא שנבל איכא, ברשות התורה ליכא.

ועוד מנה שם בביאור הלכה המצוה הששית, וז"ל: שלא נתור אחר מחשבת הלב וראיית העינים שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם וגו' ואמרו חכמים אחרי לבבכם זו אפיקורסות ואחרי עיניכם זו זנות ובכלל אפיקורסות הוא כל מחשבות זרות שהם היפך דעת התורה ובכלל זנות הוא מי שהוא רודף אחר תאות העולם מבלי שיכוין בהם כלל לכוונה טובה כלומר שלא יעשה אותם כדי שיעמוד בריא ויוכל להשתדל בעבודת בוראו רק כוונתו תמיד להרבות תענוגים גדולים לנפשו.

ואף במצוה זו לכאורה עובר אותו הנבל שהוא רודף אחר תאות העולם מבלי שיכוין בהם כלל לכוונה טובה, וצ"ב טובא.

ובאמת הקושיא היא מיניה וביה, שאם נאמר ע"ז המ"ע ד'קדושים תהיו' שוב כבר מוזהר ומצווה בזה, והיאך עושה זה ברשות התורה.

[נוטר הכרמים]

על כך הבאתי בס"ד את דברי השל"ה שהעתיקם הרב המכונה כאן 'תורה תמימה', והוספתי בביאורו, כדלהלן.

ומכל אריכות דבריו למדנו דבאמת גדר מצוה זו של קדושים תהיו היא לדרוש מהאדם קדושה לפי מדרגתו הרוחנית וטבעו ולכלכל כל מעשי ההיתר שלו לצרכי גופו במדה ובמשקל שיהיו מכוונים לש"ש, ואף מעשה מסוים שהוא מותר מצד עצמו ואין בו איסור מצד החפצא דמילתא, הוא אסור לו מצד הגברא שחיוב גמור הוא עליו להיות קדוש.

ומעתה מבואר שכיון שמצוה זו היא אינדיבידואלית לכל אחד לפי ענינו, נחשב מי שחוטא בזה כנבל ברשות התורה, כי המעשה מצד עצמו הוא מותר וכשר, אלא שבנסיבות אלו אצל אדם זה ובכוונות אלו שלא לשם שמים אלא לשם תאוות והתענגות לחוד, הרי זה נחשב לניבול.

ובזה דומה הדבר לחיוב הגמור להתנהג לפנים משורת הדין בציווי של 'ועשית הישר והטוב', שאף זו מצוה גמורה, ומ"מ אין הדבר נמדד לפי פעולה וחפצא מסוים, ואין בזה הלכות קבועות, אלא זה ניתן ביד כל אדם ואדם לפי ענינו ומדרגתו.

ויסוד זה מבואר גם בדברי המגיד משנה בהלכות שכנים (יד,ה), וז"ל:

ועניין דין בן המצר הוא שתורתנו התמימה נתנה בתקון מדות האדם ובהנהגתו בעולם כללים באמירת קדושים תהיו והכוונה כמו שאמרו ז"ל קדש עצמך במותר לך שלא יהא שטוף אחר התאוות, וכן אמרה ועשית הישר והטוב והכוונה שיתנהג בהנהגה טובה וישרה עם בני אדם. ולא היה מן הראוי בכל זה לצוות פרטים לפי שמצות התורה הם בכל עת ובכל זמן ובכל ענין ובהכרח חייב לעשות כן ומדות האדם והנהגתו מתחלפת לפי הזמן.

[עושה חדשות]

מן הראוי להכיר את מש"כ בזה רבי יהונתן אייבשיץ, (וכמדומני שהוא דן בד' הרמב"ן בכמה מקומות, יאירו היודעים) -

תפארת יהונתן - פרישות.png (77.08 KiB) נצפה 3838 פעמים

[מאור עינים]

מענין לענין יל"ע בדברי רש"י שהוכיח שכל שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, והביא מהמקראות בפר' אמור האמורים כלפי כהנים שאסורים בגרושה וחללה, והרי איסורי כהונה אינם מחמת ערווה אלא מפני קדושתם ולכן שם מצינו כל הזמן לשונות של וקדשתו, שהוא להפרישם ולהבדילם יותר משאר העם שלא ישארו גרושה וכדו' שאי"ז מכבודם, אבל איפה שמענו בזה שאיסורי ערווה המכונים בתורה תועבות ששיכא ביה קדושה [והן אמנם שאפשר שהם סותרים ענין הקדושה אבל מה השיכות לאיסורי כהונה] וה' יאיר עיני.

[מצליח]

מענין לענין יל"ע בדברי רש"י שהוכיח שכל שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, והביא מהמקראות בפר' אמור האמורים כלפי כהנים שאסורים בגרושה וחללה, והרי איסורי כהונה אינם מחמת ערווה אלא מפני קדושתם ולכן שם מצינו כל הזמן לשונות של וקדשתו, שהוא להפרישם ולהבדילם יותר משאר העם שלא ישארו גרושה וכדו' שאי"ז מכבודם, אבל איפה שמענו בזה שאיסורי ערווה המכונים בתורה תועבות ששיכא ביה קדושה [והן אמנם שאפשר שהם סותרים ענין הקדושה אבל מה השיכות לאיסורי כהונה] וה' יאיר עיני.

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.asp ... b5ae8e&st=

[מאור עינים]

יישר כחך

[איש בער]

מן הראוי להכיר את מש"כ בזה רבי יהונתן אייבשיץ, (וכמדומני שהוא דן בד' הרמב"ן בכמה מקומות, יאירו היודעים) -

תפארת יהונתן - פרישות.png

האם הבנתי נכון שכוונת ר"ר יונתן לחלוק על דברי הרמב"ן ז"ל ?

[מצליח]

מן הראוי להכיר את מש"כ בזה רבי יהונתן אייבשיץ, (וכמדומני שהוא דן בד' הרמב"ן בכמה מקומות, יאירו היודעים) -

תפארת יהונתן - פרישות.png

האם הבנתי נכון שכוונת ר"ר יונתן לחלוק על דברי הרמב"ן ז"ל ?

לא, הוא מסייג דברי הרמב"ן שאותו דבר פרישות אשר הוא נוטל עליו צריך לקחת בחשבון אם זה שייך להכלל, כגון אם איש יחידי יעסוק כל היום בתורה ובתפלה בלי מקור פרנסה כלל, או יצום ימים רצופים כיון שהוא יכול לקיים עם מעט אוכל, ויחשוב שזה יכלל בכלל קדושים תהיו, קאמר ר"ר יונתן דלא הוא כיון שאי אפשר שהעולם יתקיים באופן זה.

[עושה חדשות]

מן הראוי להכיר את מש"כ בזה רבי יהונתן אייבשיץ, (וכמדומני שהוא דן בד' הרמב"ן בכמה מקומות, יאירו היודעים) -

תפארת יהונתן - פרישות.png

האם הבנתי נכון שכוונת ר"ר יונתן לחלוק על דברי הרמב"ן ז"ל ?

ע"ע - viewtopic.php?f=7&t=13247&p=123757&hilit#p123720

אגב, בענין שלא יהיו מצויין כתרנגולין, יש לציין ד' המאירי בסנהד' כא. ואף באחת לא יהא מצוי אצלה תמיד שאף זה בכלל הסרת הלב הוא ודו"ק.

[פולסברג]

מה באמת נקרא נבל לפי הרמב''ן. מי שנהנה אפי' מעט יותר ממה שצריך? כל שאין בהם ביטול תורה (והאם זה דלא כד' הגרא''ז הידועים)? בלבד שלא יהיה שקוע?

מה הגדרים בזה הענין?

[דרופתקי דאורייתא]

מה באמת נקרא נבל לפי הרמב''ן. מי שנהנה אפי' מעט יותר ממה שצריך? כל שאין בהם ביטול תורה (והאם זה דלא כד' הגרא''ז הידועים)? בלבד שלא יהיה שקוע?

מה הגדרים בזה הענין?

ראה דברי הגרצ"ה מלובלין זצ"ל בשו"ת תפארת צבי ח"ב סי' ז"ך. מי שיוכל להעלותו כאן יבורך.

[לבי במערב]

מוסג"פ:

תפארת צב''י.pdf

(9.94 MiB) הורד 164 פעמים

[אם אכן הבנתי הכוונה לנכון].

[ישראליק]

דברי הישמח משה זי"ע תחלת פרשת קדושים:

קדש עצמך במותר לך (יבמות כ' ע"א), מתקיים על פי שני דרכים, או שממאס במותרות, ולפעמים ההיפך כמבואר בשו"ע שמשביע עצמו מן ההיתר כדי שלא יבא לידי איסור, והכל לפי מה שהוא אדם באותה שעה ובלבד שיהיה כונתו לשמים. והיינו גם כן קדש עצמך במותר לך, שעל ידי המותר הוא מקדש על עצמו שלא יבא לידי איסור, וגם אם עושה לכונה זו, הוי עבודה לשם ב"ה וב"ש ומקדש עצמו, והבן:

[ישראליק]

לפני כמה שנים למדתי מסכת תענית עם [כמעט] כל המפרשים, עכ"פ מה שנמצאים בסוף המסכתא, וראיתי דבר מעניין בקרבן נתנאל, קטע האחרון במסכתא, והאי לשונו:

ר"ל שהוא הבחור אומר לעומת בנות ישראל אל תתנו עיניכם ברוכבי הסוסים המצוים לכם כמו שאמרו הטיילין בכל יום. תתנו עיניכם בבחורים לומדי תורה. צאינה וראינה וגו' ביום חתונתו זהו מתן תורה ומאז פירש משה רבינו מן האשה. וכמו כן כל ת"ח יש לו ניצוץ ממשה רבינו וצריך לסרס עצמו בששת ימי המעשה ולעלוז באשה אשר אהב זו תורה כל ימות החול ועונת ת"ח משבת לשבת. וביום שמחת לבו זהו בנין בית המקדש. וצריכין כהני משמר לפרוש מאהליהם בכל השבוע משום עבודת הקודש המוטל עליהם. והני נשי זכיין בנטרו לגוברייהו. ועמי הארצים כשבאו לידי יסורין וזקנה מתים ברעב. אבל התורה אינה כן נותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו:

כשלמדתי זאת חשבתי שזה עולה בקנה אחד עם דברי הישמח משה שהבאתי לעיל; שמי שמרגיש שיכול להעשות סריס במשך ימי החול, לו נאמר קדש עצמך במותר לך באופן אחד, ומי שמרגיש שאינו יכול - לו נאמר קדש עצמך - במותר לך, באופן המותר לך