נתקלתי בימים האחרונים בספר אור החיים שיצא על ידי החכם הר' יוסף יעבץ ממגורשי ספרד (במהדורת בני שילשים קוסון, אשר על אף עבודתם הנאמנה שפעלו עשו חוכא בשם הספר, כי במקום לקרוא לספר על שם מחברו שהוא מראשוני האחרונים או מאחרוני הראשונים איך שתחפצו לקרוא לו, הרי שקראוהו על שום רצ"א מדינוב בעל הבני יששכר אשר עשה הגהה של הסבר וביאור והרבה תוספות לספר ובשם "מעין גנים" קראו. והכיצד הניחו ראשון לטובת אחרון, בעוד שאף בנו של הרצ"א מדינוב זיע"א כשהוציא ספרו קרא את שמו "אור החיים". עכ"פ ההוצאה מאירת עיניים ביותר ומענים מיהעומד מאחוריה כי עשו שם עבודה נאה) ובו הוא מעיד מספר פעמים שהמסירות נפש בעת גלות ספרד היתה מנת חלקם של פשוטי העם, הנשים והטף: בפרק שני: "ורוב המתפארים בחכמה ובמעשים טובים כולם המירו את כבודם ביום מר והנשים ועמי הארץ מסרו גופם וממונם על קדושת בוראם"
ובפרק חמישי "כי הן הנה הנשים הספרדיות באו והביאו את בעליהן למות על קדושת הש"י והאנשים אשר היו מתפארים באלו החכמות המירו את כבודם ביום מר".
האם ישנן עדויות נוספות על כך, שעיקר מוסרי הנפש היו עמי הארץ הפשוטים שבעם? האם מופיע הדבר גם בספרות של שאר המגורשים, ככתבי האברבנאל? אשמח אם מישהו מקוראי הפורום יעיר אזני ויאיר עיני בזה.
דבר נוסף, מבאר הוא שם בארוכה כי החורבן היה מנת חלקם בשל עזיבת התורה ולימוד החכמות החיצוניות, כפילוסופי' וכיו"ב. ושאי מסירת הנפש של החכמים היתה בשל הסתפקותם בעיקרי האמונה (שם פרק חמישי). האמנם כן הוא בשאר הספרים של בני אותו הדור, האם כך ראו הם את פני הדברים?