איתא בשו"ע או"ח הלכות ברכת הפירות (סימן רכה סעיף ז), אינו מברך שהחיינו על הבוסר, אלא כשהבשילו האשכולות ענבים; וכן בכל פרי (יט) אחר גמרו.
והנה לעיל מיניה בשולחן ערוך בסעיף ג מעתיק הרמ"א הלכה זו, וז"ל, ואין לברך עד שנגמר תשלום גידול הפרי (תשובת רשב"א סי' ר"ן וכל בו).
וצ"ב מה ראה הרמ"א להקדים את המאוחר ולשנותו כאן. [ושמא י"ל, דלא בכדי קבעה כאן, לאחר דאשמועינן לעיל בסמוך 'ומי שבירך בשעת ראייה, לא הפסיד (טור)', דס"ד כיון שבכה"ג בין כך מברך על ראיית הפרי ולא על האכילה, א"כ יוכל לברך גם קודם גמרו של פרי, ולזה כתב שבכל גווני אין לברך עד שנגמר תשלום גידול הפרי, והיינו מטעמא דכתב הרשב"א בתשובתו 'שאין הכל הולך אלא אחר שבח הפרי וגמרו'].
האם מצינו תופעות דומות בדברי הרמ"א שכופל באותו הסימן הלכה מאוחרת יותר?