פורום אוצר החכמה

איתא בשו"ע או"ח הלכות ברכת הפירות (סימן רכה סעיף ז), אינו מברך שהחיינו על הבוסר, אלא כשהבשילו האשכולות ענבים; וכן בכל פרי (יט) אחר גמרו.

והנה לעיל מיניה בשולחן ערוך בסעיף ג מעתיק הרמ"א הלכה זו, וז"ל, ואין לברך עד שנגמר תשלום גידול הפרי (תשובת רשב"א סי' ר"ן וכל בו).

וצ"ב מה ראה הרמ"א להקדים את המאוחר ולשנותו כאן. [ושמא י"ל, דלא בכדי קבעה כאן, לאחר דאשמועינן לעיל בסמוך 'ומי שבירך בשעת ראייה, לא הפסיד (טור)', דס"ד כיון שבכה"ג בין כך מברך על ראיית הפרי ולא על האכילה, א"כ יוכל לברך גם קודם גמרו של פרי, ולזה כתב שבכל גווני אין לברך עד שנגמר תשלום גידול הפרי, והיינו מטעמא דכתב הרשב"א בתשובתו 'שאין הכל הולך אלא אחר שבח הפרי וגמרו'].

האם מצינו תופעות דומות בדברי הרמ"א שכופל באותו הסימן הלכה מאוחרת יותר?

אוסיף על דברי החכם הנוטר כרם:

גם בדרכי משה הארוך הביא הרמ"א דין זה פעמיים, בס"ק א בשם הכל בו ובס"ק ג בשם הרשב"א בתשובה.
מתוך עיון במקורות נראה לי דבהגהה מיירי במברך על הראיה שיחכה לגמר הפרי. בסעיף ז קאי אמברך בשעת אכילה שלא יצא ושוב מברך כשהבשילו האשכולות.

בס"ד
כרגע לא זכור לי איפה בדיוק, אבל בלי ספק נתקלתי כמה פעמים בתופעה כזאת בחו"מ.

ראה תקכו ס"ח ובמ"ב ס"ק מג על מקרה שחזר הרמ"א על דברי השו"ע לעיל מיניה.

אך באמת גם לי זכור שיש עוד מקרים כאלו [שחזר או שהקדים], ואיני יודע אם בכל מקום אפשר למצוא טעם.

נוטר הכרמים כתב:

האם מצינו תופעות דומות בדברי הרמ"א שכופל באותו הסימן הלכה מאוחרת יותר?

הרבה פעמים הוא מביא בסימן אחר
באותו סימן אני גם סבור שיש מספר פעמים

היא שיחתי כתב:

נוטר הכרמים כתב:

האם מצינו תופעות דומות בדברי הרמ"א שכופל באותו הסימן הלכה מאוחרת יותר?

הרבה פעמים לדעתי אפשר למצוא מעל מנין פעמים

אדרבה, אשמח להצגתן כאן, ולתור ולבדוק מהי הסיבה לכך, וכשם שראינו בדוגמא הנז' ובדוגמא הנוספת שהביא הרב מה שנכון.

תיקנתי
לא הבחנתי שדווקא באותו סימן
אבל גם באותו סימן יש כמדומני

שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שח

סעיף מב
דבר שהוא מוקצה (קנה) מותר ליגע בו, ובלבד שלא יהא מנענע אפי' מקצתו (<כד> וכבר נתבאר ס"ג).

שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שח

סעיף ג
הגה: כל מוקצה אינו אסור אלא בטלטולו, (יז) אבל בנגיעה בעלמא שאינו מנדנדו, שרי. ולכן מותר ליגע במנורה שבבית הכנסת שנרות דולקות עליו, (יח) או בתנור שדולק בו אש. וכן מותר (יט) ליקח דבר היתר המונח על דבר מוקצה (מרדכי פ' כל הכלים וריש ביצה ורבינו ירוחם חי"ג והמגיד פכ"ה ות"ה סי' ס"ז וכל בו סוף דיני שבת). וכן מותר לטלטל דבר מוקצה ע"י נפוח, דלא הוי טלטול אלא כלאחר יד, ולא מיקרי טלטול (תשובת מהרי"ל).

וכאן זה בסמוך סימן לאחר סימן

שולחן ערוך יורה דעה הלכות רבית סימן קעו ס"ו

רמ"א: מותר להרבות בנדונית חתנים, כגון שנדר נדוניא לבתו והתנה עם חתנו שכל שנה שיניח לו הנדוניא אצלו יתן לו כך וכך שכר, מותר, שאין זה אלא כמוסיף לו נדוניא. ודווקא כשהתנו כן (א) קודם הנשואין אבל לא אח"כ, דהוי אגר נטר (רשב"א סימן תקכ"ט /תתקפ"ט/ וריב"ש סימן תק"ב). ועיין לקמן ט סימן קע"ז.

שולחן ערוך יורה דעה הלכות רבית סימן קעז סט"ו

סעיף טו
לז] המתחייב לפרוע לחתנו לנדוניא לזמן פלוני ואם יעכב מלפרוע יוסיף על סך הנדוניא על כל עשרים דינר מהם ז' פשיטים בכל חדש, מותר, שזה דומה לנותן מתנה לחבירו ואומר לו: אני נותן לך כך וכך לזמן פלוני, ואם לא אתן לך לזמן פלוני עוד אני מוסיף כך וכך, שהוא מותר (וכבר נתבאר לעיל לב סי' קע"ו).

לשאלת הרב נוטר שליט"א, אכן הרבה פעמים מצאתי כנ"ל ללא ספק. יותר ממה שצויין ע"י חו"ר הפורום באשכול זה. פירוט המקומות לא ציינתי לעצמי ונשכחו ממני.

רמ"א אורח חיים סימן קע סעיף כב

הגה אחר כל אכילתך אכול מלח ולאחר כל שתייתך שתה מים וכמו שיתבאר לקמן סי' קע"ט. ונ"ל דוקא שלא היה מלח בפת או במאכלים שאכל וכן שלא שתה משקה שיש בו מים אבל בלאו הכי ליכא למיחש. וכן נוהגין שלא ליזהר באכילת מלח ושתיית מים אחר הסעודה מטעם שנתבאר

שו"ע אורח חיים סימן קעט סעיף ו

אכל כל מאכל ולא אכל מלח שתה כל משקה ולא שתה מים ביום ידאג מפני ריח הפה ובלילה מפני ריח הפה ומפני אסכרה ... (וע"ל סי' ק"ע למה אין אנו נוהגין באכילת מלח ושתיית מים)