פורום אוצר החכמה

מצאתי ברשת.
הדלת פתוחה וכל הרוצה להגיב יבוא ויגיב.

וכעת, הכהן, תשלח דיווח להנהלה על תוכן בלתי ראוי.

ייש"כ על המאמר הנפלא
שימו עיינכם וליבכם בקטע האחרון והמסכם
"תהליכים מרחיקי לכת העוברים בעת האחרונה על קהילות החרדים, כמו שינויים בהנהגה, יציאה ללימודי מקצוע וחדירת האינטרנט, יוצרים בהדרגה חרדיות בעלת גוון אינדיבידואלי שאינה מתבססת בהכרח על החוויות האמורות, ובהן החוויה הקבוצתית. ימים יגידו מה יהיו תוצאותיו של תהליך זה, ואם נחזה בעתיד בציבוריות החרדית בתהליכים דומים לאלה העוברים כיום על החברה הדתית־לאומית."

.

הרב הכהן, יישר כח על העלאת המאמר המרתק.

נראה שלמרות המעבר לעולם החיצון, לא נמר טעמו וריחו של הכותב השאוב ממקור מחצבת קודש.

לרגל העלאת המאמר (הישן נושן) כאן, ובעקבות התשבחות הניתנים למעלה, שניתיו כעת, אך, במחילה, לא הבינותי מה כ"כ מרגש ומרתק בזה, ואיה הטעם והריח הטוב?
אכן אבחנות ותובנות מעניינות ומעוררות התבוננות; אבל, בגדול, יש כאן נסיון הגדרה כוללני לחינוך מגזרי של הדור הצעיר בצורה גורפת, ותו לא מידי. ז"א, אין כאן ניתוח מעמיק של חויות עמוקות ובוגרות עם התקדמות האדם בחייו הרוחניים והתורניים, אלא חויית 'סף' שאם הינך קרוי חרדי אתה אמור להרגיש אותה היטב.

היה חשוב לי להדגיש נקודה זו, לא לזלזל במאמר או להמעיט מחשיבותו, אלא להשיל מעלינו את החליפה החונקת בה המאמר עוטף אותנו.

יישר כח על המאמר המאוד מרגש. ממחטתי סחוטה.
שוקל אני להשיל מעלי אי אלו דקדוקי הלכה, ולו כדי להתחבר לחוויה הדתית-ספונטנית העמוקה של טיקוצינסקי, ללא הגבלות והפרעות הלכתיות אשר מטרתן להרוס ולהגביל את הקשר החפשי עם הישות הרוחנית הבלתי תלויה שמעלינו [אי שם ברקיע]. אולי עוד אזכה להגיע לדבקות אמיתית עוקפת תורה ומצוות.

אפתח ראשון בקצירת האומר
הרבה יש לדון בתובנות המוסברות בו, אולם מה שברור זה שנעשה פה עבודה מעוותת.
לקחת את החברה החרדית ולומר שאין בה בכלל חוויות רוחניות אינדיבידואליות היא הכללה שאינה עומדת מול המציאות. כבכל חברה, יש בחברה החרדית הרבה אנשים שטחיים ומעט מאוד עמוקים, וכמובן שהשטחיים לא מסוגלים להגיע לחויות רוחניות פנימיות. גם בחברה הכללית המצב הוא כך, כמסתובב הרבה עם הישראליים אני יכול להעיד, שגם הוא ברובו אספסוף נבער מדעת, ממש 'נהגי מוניות', מתעניינים רק בהבל וזימה. ומשחקי המונדיאל לראיה...
נקודה נוספת: המאמר מציין את החרדי כרואה את השקפתו כאמת וודאית ואבסולוטית, ובהרצאתו נראה, שזה לא מוצא חן בענייו.
יש לציין שמאז שהחלו הדעות לרוב על פני הארץ היו בעלי הדעות מחזיקים בתוקף באמונתם לא פחות מהחרדי העכשווי, כל המעיין בספרי התאולוגיה הקדומה יבין מה שאני מדבר, מה שהשתנה זה שהיום אנחנו נמצאים בעידן הפוסטמודרניזם, היום אין אדם מודרני ונאור שיש לו דעה בטוחה על דבר מסוים, כל צד מבין את השני, נוצרי לומד את האסלאם ורפובליקני קרימינולוגיה, כל מי שדיבר עם איש רוח עכשווי יבין מהר את מה שאני כותב. אולם אנחנו, קהל המאמינים בדת אברהם, לא שנינו. אמנתינו בבורא אחד מנהיג כל העולם, ובנבואת בן עמרם וקבלת החכמים, לא מסופקת. ומה לעשות ? זה לא נקרא חמוד היום ?
ויש עוד הרבה מה להאריך...

ורפובליקני קרימינולוגיה

?

סכינא חריפא כתב:

ורפובליקני קרימינולוגיה

?

כוונתי: אדם שומר חוק לומד את הפסיכולוגיה של הפושע, נכון שזה נצרך לו כדי לשפוט אותו, אולם בעת הישנה זה לא היה קורה, וכפי שאומרים "עם טרוריסטים לא מדברים".

לאהבת העניין אביא מה שכתב לי אחד מהחברים בפרטי
נראה לי מגוחך להתחיל בדיון עם ה'שנה ופירש'ניק הזה.
אתה נכנס לשכנע שיש בהחלט חויה דתית אצל חרדים.
אני לא חושב שזה שיח לגיטימי. מי בכלל החליט מה זו חויה דתית? הריגושים שיש לטיקוצינסקי בראיית סרט טוב הם אלו הריגושים שצריכים להיות בשעת התפילה?
וכי צריך להאריך בדברים פשוטים מחכמי ישראל שאת איכות וצורת החויה הדתית יכול להחליט רק הקב"ה. ואם הקב"ה החליט שאין מושג של חויה דתית מנותקת, וגם א"א להידבק בו לא עפ"י הוראותיו, אז אין מצב להגיע לדבקות בלי לעבוד לפי ההוראות. ומי שחושב שיכול להגיע לזה בלי דקדוק הלכה ובלי לימוד תורה, חי בסרט. דבקות זה לא ריגוש נפשי עמוק, וגם לא עיניים מגולגלות עד ללובן. דבקות עם הקב"ה אינה מושגת עפ"י אמות מידה נפשיות-גשמיות, אלא רק עפ"י אמונת חז"ל.
למשל, בין בנפה"ח ובין בתניא מבואר שלא שייך להידבק בקב"ה עצמו, וכל הדבקות האפשרית היא אך ורק בתפיסת הבורא דרך תורתו, שמכיון שהוא ודעתו חד, ממילא הדרך היחידה של ילוד אשה השפל להידבק בו, היא רק לדבק ולאחד את שכלו עם תורת ה'.
יש אמנם נקודה אחרת שיש לדון בה, יש אנשים שמרוב העיסוק בפרטים החיצוניים, שוכחים ש'רחמנא ליבא בעי', שהמטרה המיוחלת זו הפנימיות, שהעיקר זה לדעת ולהבין שלפני ואחרי הכל אנחנו במטרה להידבק בבורא יתברך, אבינו אב הרחמן אוהבנו עד מאוד. אבל שוב, א"א בלי פרטי המצוות שנעשים באמצעים גשמיים. והשמחה לאדם המתבונן שהצליח לקיים את המצוה כתיקונה, היא שמחה על כך שזכה לקיים רצון בוראו בשלמות, וממילא להגיע לדבקות אמיתית בו, גם אם אינו מרגיש זאת בפועל כרגע. ואין צריך להאריך יותר.
[אתה יכול להעלות את הדברים או חלקם, אם כי לא בשמי]

וזאת אשר השיבותי לו

1. אין פה שכנוע סתם, אני בטוח שיש מהחברים מישהו שזה עשה לו חלישות האמונה, אפילו אם הוא מהמתלהמים [אולי דוקא להם].
2. הריגושים שיש לעובד ה' הם אותם ריגושים שיש לרואה סרט, כלומר, הרוח הקדושה ששוכנת על האדם המקיים את המצוה מאצילה את השפעותיה דרך כלי אותה הנפש הבהמית שמתרגשת מסרט, ואם תקרא את הפרקים הראשונים של ההכשרת האברכים תראה שגם הוא סבור כן.
3. ככלות הכול עדיין נראה שהחברה שלנו רחוקה מלהיות מכונה "ממלכת כהנים וגוי קדוש", וזאת על אף קיום המצוות על כל פרטיהן. קיום המצוות בלי ההשפעות הרוחניות הופך את האדם לכפייתי ועצבן, תופעה נפוצה במחוזותינו, יתכן שהמאמר מגזים טיפה אולם בריא לדון בזה.

לא ברור על מה יהום הסער, עד כמה שראיתי, לא היה נראה שיש במאמר מגמה להצדיק דרך כלשהיא או לגרום למאן דהו לשנות את דרכו, ס"ה הוא מאבחן את המאפיין הייחודי לציבור החרדי כציבור, בנקודה זו הוא עשה עבודה יפה בשפה ברורה ומרתקת.

להעיר לגופו של הנידון: "להיות קרוב לקב"ה" ו"להרגיש קרוב לקב"ה" הם שני ענינים שונים.

משל הדיוט: מנהג העולם לצחצח שיניים בכל יום. במשחות השיניים יש שני ענינים: א) החומר המנקה את השיניים. ב) טעם המנטה וכיוצא בה, שמטרתו שהמצחצח ירגיש שהוא מנקה ומרענן את פיו, אף שבאמת אין בזה שום תועלת לנקיון הפה והשיניים.

שטייגעניסט כתב:. ככלות הכול עדיין נראה שהחברה שלנו רחוקה מלהיות מכונה "ממלכת כהנים וגוי קדוש", וזאת על אף קיום המצוות על כל פרטיהן. קיום המצוות בלי ההשפעות הרוחניות הופך את האדם לכפייתי ועצבן, תופעה נפוצה במחוזותינו, יתכן שהמאמר מגזים טיפה אולם בריא לדון בזה.

??

אני מצטרף לפליאתו של מרן המשגיח.

א. מה זה קיום המצוות בלי ההשפעות הרוחניות? קיום המצוות הוא זה שעושה את ההשפעות הרוחניות.
ב. מה שחסר לנו הוא קיום כל המצוות על כל פרטיהם, ואמנם כבודו פותח כביכול כסניגורם של ישראל בהנחה שאנו מקיימים את כל המצוות לכל פרטיהם, אבל המסקנה משונה. צריך לקיים את כל המצוות כולם, גם בין אדם למקום וגם בין אדם לחבירו על כל פרטיהם מתוך שמחה ואהבת ה' שגם זה מפרטי המצוות, ואז מובטח לנו שנהיה ממלכת כהנים וגוי קדוש, וגם לא נהיה עצבניים..

שטייגעניסט כתב:1. אין פה שכנוע סתם, אני בטוח שיש מהחברים מישהו שזה עשה לו חלישות האמונה, אפילו אם הוא מהמתלהמים [אולי דוקא להם].
2. הריגושים שיש לעובד ה' הם אותם ריגושים שיש לרואה סרט, כלומר, הרוח הקדושה ששוכנת על האדם המקיים את המצוה מאצילה את השפעותיה דרך כלי אותה הנפש הבהמית שמתרגשת מסרט, ואם תקרא את הפרקים הראשונים של ההכשרת האברכים תראה שגם הוא סבור כן.
3. ככלות הכול עדיין נראה שהחברה שלנו רחוקה מלהיות מכונה "ממלכת כהנים וגוי קדוש", וזאת על אף קיום המצוות על כל פרטיהן. קיום המצוות בלי ההשפעות הרוחניות הופך את האדם לכפייתי ועצבן, תופעה נפוצה במחוזותינו, יתכן שהמאמר מגזים טיפה אולם בריא לדון בזה.

לא מבין את דבריך, אף אחד לא חולק על המושג 'חויה דתית', אלא שהדרך ל'חויה' היא דרך ה'דתית' ולא דרך ריגושי בטן. רק יוצר הדתיות יוכל לספר לך איך תגיע ל'חויה' שבה. אתה יכול לשגות בדמיונות שוא של 'חויתיות' כמו 'דתות' רבות בעולם. ואם אותם מסורתיים למחצה לשליש ורביע, מגיעים ל'חויה דתית' "אמיתית" [רק] בריקודי 'לכו נרננה', שיבוסם להם. לנו אין עניין בכאלו חויות.
כעת, בתוך ה'חויה הדתית' עליה דיבר היצרן של ה'דתית', צריך להתחבר גם ברגש, זו עבודה של שנים, וקשה למצוא מי שיכול להעיד על עצמו שיש לו 'חויה רגשית' בכל פרט ופרט מהתרי"ג. ואמנם יש להודות שיש כאלו שגם שיבשו לעצמם את האפשרות להגיע ל'חויה' ע"י סטיה מהדרך באופן שמיוצג כ'עצבים' או 'כפיתיות' שנראית כהקצנה דתית [חיצונית]. [בין היתר, מה שמכנה הרב וולבה 'פרומקייט' פסולה], אך אדרבה, אלו תופעות שרק מי שעובד את ה' מגיע להתמודדות איתם [לבהמה אין כאלו התמודדויות...], אבל באופן כללי ציבור חרדי ה' [לא רק בעלי כיפה שחורה] עובד קשה על ה'דתית' בלי התנאה ב'חויה' שבה. וברוב המקרים מגיע למידה זו או אחרת של 'חויה', זו מתנת שמים מאהבתו ית' אבל הוא לא חייב את זה לאף אחד! ולכן מה? לכן נוותר על כל זה? התחליף הוא לחפש בורות נשברים??
לסיכום: ההתמודדות האמתית עם המפריעים לחויה הדתית קיימת רק אצל מי שאכן עוסק ב'דת' ובאופן מדוייק כפי שדורש יוצר ה'דת' עפ"י השולחן ערוך האישי שלו! מי שחושב שההתמודדות הזו מעידה על כך שאיננו 'ממלכת כהנים וגוי קדוש', איננו כופים אותו להישאר כאן. שילך לחפש לו 'חויות' במקומות אחרים.
[וכותב המאמר יעיד על כך, שלא מפני שחשב על המאמר, נטש את דרך יראי ה', כי אם לאחר שעזב את מקומו, מצא לו תירוץ נאה להצדיק את שיטתו. וכבר ידועים דברי הגרא"ו הי"ד על 'תירוצים' כגון אלו..]

יאללה, ברזילי והחברים לעבודה.. אני לא מתכונן להמשיך דיון בנושא.

אני גם לא מסכים ל"מחמאות" שהכותב הנ"ל חלק לציבור הדתי לאומי, הרבה מתוכו לא היו מסכימים להגדרות שהוא כותב.

בקיצור, יתכן שכוונתו רצויה, לחזק ענין עבודת השם בפנימיות ולא רק בחיצוניות, אבל מה לו להכנס לעניני הגדרות של ציבורים?

עשוי לנחת כתב:וכותב המאמר יעיד על כך, שלא מפני שחשב על המאמר, נטש את דרך יראי ה', כי אם לאחר שעזב את מקומו, מצא לו תירוץ נאה להצדיק את שיטתו. וכבר ידועים דברי הגרא"ו הי"ד על 'תירוצים' כגון אלו

כן מובא על הגר"ח מוולאז'ין

בקרו טלה כתב:

עשוי לנחת כתב:וכותב המאמר יעיד על כך, שלא מפני שחשב על המאמר, נטש את דרך יראי ה', כי אם לאחר שעזב את מקומו, מצא לו תירוץ נאה להצדיק את שיטתו. וכבר ידועים דברי הגרא"ו הי"ד על 'תירוצים' כגון אלו

כן מובא על הגר"ח מבריסק

לא התכוונתי למעשייה עם הגר"ח, אלא ליסוד 'שוחד התאוה' של הגרא"ו על 'לא עבדו ישראל ע"ז אלא כדי להתיר להם עריות' וכו' דון מינה ואוקי באתרה.

סגי נהור כתב:להעיר לגופו של הנידון: "להיות קרוב לקב"ה" ו"להרגיש קרוב לקב"ה" הם שני ענינים שונים.

משל הדיוט: מנהג העולם לצחצח שיניים בכל יום. במשחות השיניים יש שני ענינים: א) החומר המנקה את השיניים. ב) טעם המנטה וכיוצא בה, שמטרתו שהמצחצח ירגיש שהוא מנקה ומרענן את פיו, אף שבאמת אין בזה שום תועלת לנקיון הפה והשיניים.

בהחלט לא נכון!
התחושות הרוחניות שאדם חייב להרגיש בשעת הלימוד או המצוה אינם רק כדי להטעים את המצוה, הם תנאי בקיום המצוה, וכפי שנאמר בזהר שהאהבה והיראה הם ככנפים של התורה והמצוות כדי להעלות למעלה, ולפי דברי התניא הכוונה על התחושות של אהבת ה' ויראת הרוממות.
גם בספרו של המחנך הדגול - הרבי מפסאצנה זי"ע הכשרת האברכים כתוב [בפרקים הראשונים], שהרגשות שבלב הגשמי של האדם הן השפעות רוחניות שמשתלשלות מקדושת המצוות עד לנפש הבהמית, אולם מכך אין לטעות שהם סתם הרגשות אנושיות, אלא הם השפעות של קדושה רוחנית שבנוחם על האדם הם משפיעים עליו לפי תכונותיו האנושיות, וכפי שהנביא, על אף שעצם הנבואה מרוממת מתכונות אנושיות, מנבא את נבואתו בהתאם לתכונותיו האנושיות והניסוח המוכר לו , כן כל אדם מתרגש בצורה הייחודית לו.
והורצה לעמוד על סוד העניין יעיין בספר 'תנה בני לבך לי' של המחנך המוכשר ר' אברהם מרדכי רושצקי שיחי' בו מתבססים דברים אלו על דברי ראשונים וצדיקים כמלאכים.

ובדברי אלו נמצא תשובה למי שתמה איך כיניתי את החוויות הרוחנית בשם "השפעות".

נראה לי שפורום זה מיועד לבני תורה.
מאמר זה לא היה צריך בכלל להעלותו לכאן.
ובאם מישהו יאמר שיש לנו פה גם מהציבור החרדל"י, עדיין מאמר זה רחוק מלהיות קשור לאנשים פה.
היה צריך למחוק אשכול זה יותר מאשר לנעול אותו.

"מצאתי ברשת" ,"דלת פתוחה" אולי ההנהלה תדאג לנעול את הדלת שלא יבוא כל מי שרוצה ויכניס לפה עוד כל מיני 'מציאות'?

שטייגעניסט כתב:בהחלט לא נכון!
התחושות הרוחניות שאדם חייב להרגיש בשעת הלימוד או המצוה אינם רק כדי להטעים את המצוה, הם תנאי בקיום המצוה, וכפי שנאמר בזהר שהאהבה והיראה הם ככנפים של התורה והמצוות כדי להעלות למעלה, ולפי דברי התניא הכוונה על התחושות של אהבת ה' ויראת הרוממות.

אינני חולק על דבריך. ובכל זאת צריך לזכור שמדובר בשני דברים שונים, ולא כטעות העולם שקרבה לקב"ה פירושה רגש התעלות והתרוממות. אדם יכול לעסוק בסוגיית שור שנגח את הפרה ולא להרגיש שום התעלות, ובאותם רגעים הוא קרוב לקב"ה יותר משניתן לתאר, כי דברי התורה - היא וקודשא בריך הוא חד המה - שוכנים בשכלו. ומאידך, אדם יכול להרגיש חוויות רוחניות עצומות, והוא רחוק מהקב"ה כמקודם, כי רגשות אלו אינם קשורים לתורה ומצוות.

כדי שהרגש יהיה בעל בעל משמעות, הוא חייב להיות מצורף למעשה של תורה ומצוות (מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה), ואז הוא משמש ככנף להעלות את המצוה. אגב, בעניין זה מומלץ לעיין בספר המצוין מחשבת החסידות משיעורי רבי יואל כהן, חלק ראשון (ישנו גם בהיברו בוקס) עמוד 265 ואילך, וכן בפרקים הראשונים של חלק השני (ישנו רק באוצר).

שטייגעניסט כתב:
2. הריגושים שיש לעובד ה' הם אותם ריגושים שיש לרואה סרט, כלומר, הרוח הקדושה ששוכנת על האדם המקיים את המצוה מאצילה את השפעותיה דרך כלי אותה הנפש הבהמית שמתרגשת מסרט, ואם תקרא את הפרקים הראשונים של ההכשרת האברכים תראה שגם הוא סבור כן.

אולי אם תפסיק לראות סרטים תפסיק גם לחשוב שללמוד דף גמרא ולראות סרט נותנים את אותה הרגשה.

המעיין כתב:

שטייגעניסט כתב:
2. הריגושים שיש לעובד ה' הם אותם ריגושים שיש לרואה סרט, כלומר, הרוח הקדושה ששוכנת על האדם המקיים את המצוה מאצילה את השפעותיה דרך כלי אותה הנפש הבהמית שמתרגשת מסרט, ואם תקרא את הפרקים הראשונים של ההכשרת האברכים תראה שגם הוא סבור כן.

אולי אם תפסיק לראות סרטים תפסיק גם לחשוב שללמוד דף גמרא ולראות סרט נותנים את אותה הרגשה.

איזו תגובה ילדותית.

זה די עצוב שגם אתה מרגיש כך ולא מבחין בין טוב ורע. כל ההגדרה של "ריגושים" לתורה ומצוות וקדושה, מקורה משפת הרחוב של ימינו ומהדור מחפש הריגושים וחוויות אקסטרים. אני רואה שעשוי לנחת הסביר לעיל את הדברים באר היטב, ואין לי אלא להגיד כדבריו,
יאללה, ברזילי והחברים לעבודה.. אני לא מתכונן להמשיך דיון בנושא. (למה הכניס פה את ברזילי?)

סגי נהור כתב:

שטייגעניסט כתב:בהחלט לא נכון!
התחושות הרוחניות שאדם חייב להרגיש בשעת הלימוד או המצוה אינם רק כדי להטעים את המצוה, הם תנאי בקיום המצוה, וכפי שנאמר בזהר שהאהבה והיראה הם ככנפים של התורה והמצוות כדי להעלות למעלה, ולפי דברי התניא הכוונה על התחושות של אהבת ה' ויראת הרוממות.

אינני חולק על דבריך. ובכל זאת צריך לזכור שמדובר בשני דברים שונים, ולא כטעות העולם שקרבה לקב"ה פירושה רגש התעלות והתרוממות. אדם יכול לעסוק בסוגיית שור שנגח את הפרה ולא להרגיש שום התעלות, ובאותם רגעים הוא קרוב לקב"ה יותר משניתן לתאר, כי דברי התורה - היא וקודשא בריך הוא חד המה - שוכנים בשכלו. ומאידך, אדם יכול להרגיש חוויות רוחניות עצומות, והוא רחוק מהקב"ה כמקודם, כי רגשות אלו אינם קשורים לתורה ומצוות.

כדי שהרגש יהיה בעל בעל משמעות, הוא חייב להיות מצורף למעשה של תורה ומצוות (מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה), ואז הוא משמש ככנף להעלות את המצוה. אגב, בעניין זה מומלץ לעיין בספר המצוין מחשבת החסידות משיעורי רבי יואל כהן, חלק ראשון (ישנו גם בהיברו בוקס) עמוד 265 ואילך, וכן בפרקים הראשונים של חלק השני (ישנו רק באוצר).

מראשית דבריך ניכר שהינך מערב שני נושאים, "רגש התעלות והתרוממות" הינו רגש של סיפוק עצמי, זהו איננו הנושא המדובר, דובר על רגש של אהבת ה' ויראתו, וזה בהחלט קרבה לה' האמיתית.
מה שנוהגים לנחם את האנשים, ואומרים שאפשר לעסוק בשור שנגח ולא להרגיש את הקדושה, זה רק כדי לנחם, וכן כדי שלא יתעקשו על התחושות הללו, משום שההתעקשות על כך מולידה להיפך כפי שכתב ההכשרת האברכים פ"ב.
כמו כן, מה שנוהגים להזהיר שיתכן אדם שמרגיש תחושות כשהוא בעצם רחוק מהקב"ה, זה רק כדי שלא יוצר מצב שאנשים ירמו את עצמם, ויסתפקו ברגש שכשהדבר לא נעשה בהתאם לכללי התורה, ששבאופן זה התחושות הם דימיונות שוא.
עיקר דברי כוונו כנגד מי שהסביר פה, שהתחושות הרוחניות הם כמו טעם של משחת שיניים, שבאים רק כדי שהילדים ימשכו לציחצוח שהוא המטרה העיקרית, וזה בהחלט לא נכון.
כמו כן היו פה כאילו שזלזלו בחויות הרוחניות כאילו מדובר בדמיונות של צעירים, וגם זה לא נכון, האהבה והיראה שבלב הם תנאים לשלמות של התורה והמצוות, ויסודות עיקריים ביהדות.

אוצר החכמה כתב:אני מצטרף לפליאתו של מרן המשגיח.

א. מה זה קיום המצוות בלי ההשפעות הרוחניות? קיום המצוות הוא זה שעושה את ההשפעות הרוחניות.
ב. מה שחסר לנו הוא קיום כל המצוות על כל פרטיהם, ואמנם כבודו פותח כביכול כסניגורם של ישראל בהנחה שאנו מקיימים את כל המצוות לכל פרטיהם, אבל המסקנה משונה. צריך לקיים את כל המצוות כולם, גם בין אדם למקום וגם בין אדם לחבירו על כל פרטיהם מתוך שמחה ואהבת ה' שגם זה מפרטי המצוות, ואז מובטח לנו שנהיה ממלכת כהנים וגוי קדוש, וגם לא נהיה עצבניים..

בעניי לא זכיתי למצוא הבטחה זו, עצם קיום מעשי המצוות, וגם קיום מעשה השמחה, הם רצון ה' כמובן, אבל לא מבטיחים לנו ממלכת כהנים וגוי קדוש. אא"כ הטענה היא טאוטולוגית בסגנון "רצון ה' שנהיה ממלכת כהנים וממילא אם נעשה רצונו נהיה ממלכת כהנים". הצורות השונות להתייחס ולהבין את מעשי המצוות יכולות להיות חיוביות או שליליות, גם נח נח משוגע יכול לעשות את כל המצוות, לשמוח, לאהוב את ה', ואעפ"כ אני לא רואה את צורת חייו כגוי קדוש. אני למדתי שזכה נעשית לו סם חיים לא זכה עורפתו, לא זכה נעשית לו סם המוות. הזכות היא לא רק בקיום המצוות שכתובות בשו"ע, כי מעשה המצוות הוא רק אמצעי שאמור להביא לקדושה ולהתגשמות ממלכת כהנים וגוי קדוש. ואם תופסים את האמצעי בצורה לא נכונה אין שום הבטחה על התוצאות. ומה היא הצורה הנכונה, הדבר נתון לדיון רחב ולעיון נכבד. מה שברור שהרבה כתות וקבוצות דוגלות בקיום כל המצוות, ואעפ"כ אין דרכם נכונה בעיני קבוצות אחרות. כשכמובן כל אחד טוען שהשני לא מקיים את המצוות, לפי הליטאים חב"ד "כופרים בביאת המשיח" (הרב שך), ולפי הליטאים בזמננו המצביעים עץ הם אפיקורסים וחייבי סקילה, ולא מקיימים מצוות ככל אשר יורוך, וכו'. וכן להיפך.
ובקיצור: גם את"ל שבמישור העקרוני מי שיעשה בדיוק מה שהוא צריך יהפוך אוטומטי לגוי קדוש, מכיון שאין דרך לדעת בדיוק מה צריך, ועל זה גופא נטוש הויכוח מאות רבות של שנים בין הקבוצות השונות. הרי חסר טעם לומר שלא משנה מה הן ההשפעות הרוחניות והעיקר לעשות מה צריך, כי זה הויכוח, בין החסידים למתנגדים, ובין בעלי המוסר ומתנגדיו, ובין כל שאר המתווכחים, מה צריך. מה מביא את ההשפעות הרוחניות. וכולם הסתדרו עם השו"ע..