משרכת דרכה -הרב יואל קטן על ספרה של הגב' פיטרוקבסקי
פורסם: ו' אוקטובר 17, 2014 4:32 am
בהוצאת ידיעות ספרים הופיע ספרה של הגברת מלכה פיטורקבסקי: "מהלכת בדרכה", אל הספר התלווה מסע יחצנו"ת משומן. סביר שהוצאה הנזכרת לא היתה מואילה לשמש כמסגרת לספר הלכתי מסורתי, אם לא המסר המתלווה להופעתו של פריצת דרך, תרתי ותלתי משמע.
יש הסוברים שהמחברת משוכנעת שהיא עובדת את ה' באמונה, ובעניות דעתה וידיעותיה, וברוח הגבית החזקה שהיא מקבלת מתלמידותיה ומהסובבים אותה, אין לה ספק שצפון לה חלק גדול עם כל הצדיקים והצדקניות, ולכן אין סיכוי להשיבה, ולכן אין בדברים הבאים , אלא רק להגביה את הגדר כדי שמי שירצה ידע לראות ולהבדיל בין תכלת לקלא אילן. וכנוסח שמשיבים לשאלת הבן הידוע מהגדש"פ, בגוף שלישי: ("אילו היה שם לא היה נגאל"), כלומר אין משיבין לו כלל, אלא לשאר הבנים, דלא יגררו אבתריה.
תחילה דברי הרה"ג יואל קטן שליט"א
יש הסוברים שהמחברת משוכנעת שהיא עובדת את ה' באמונה, ובעניות דעתה וידיעותיה, וברוח הגבית החזקה שהיא מקבלת מתלמידותיה ומהסובבים אותה, אין לה ספק שצפון לה חלק גדול עם כל הצדיקים והצדקניות, ולכן אין סיכוי להשיבה, ולכן אין בדברים הבאים , אלא רק להגביה את הגדר כדי שמי שירצה ידע לראות ולהבדיל בין תכלת לקלא אילן. וכנוסח שמשיבים לשאלת הבן הידוע מהגדש"פ, בגוף שלישי: ("אילו היה שם לא היה נגאל"), כלומר אין משיבין לו כלל, אלא לשאר הבנים, דלא יגררו אבתריה.
תחילה דברי הרה"ג יואל קטן שליט"א
אין הלכה כמותה
ליחסי ציבור מרשימים זכה הספר 'מהלכת בדרכה' – אתגרי החיים במבט הלכתי-ערכי מאת הגב' מלכה פיוטרקובסקי בהוצאת 'ידיעות ספרים', כולל כתבות כפולות-עמודים בשבועונים חשובים, וכמה וכמה ראיונות טלוויזיונים ורדיופוניים ואחרים. הספר אמור להיות חיבור הלכתי ראשוני של 'אשת הלכה', שפילסה לעצמה דרך במסלול שהיה כבוש עד עתה תחת רגליהם של גברים בלבד. לדעתה ולדעת אחרים היא הגיעה בלימוד התורה לרמה שמאפשרת לה להשיב בקביעות לשאלות הלכתיות שמופנות אליה, וספר זה כולל חלק מתשובות אלו. אכן, זהו לכשעצמו חידוש, שיש שיברכוהו ויש שיגנוהו; אולם כצפוי, מיד בפרק הראשון ששמו 'הסיבות לכתיבת הספר', מעידה המחברת שלא מדובר רק על כיבוש נשי של פיסת שטח גברית - אלא ברצון לפתור מצוקות אנושיות הנובעות מדרך יישום ההלכה באופן המקובל (עמ' 18), ובמילים פשוטות יותר – לחתור תחת פסיקת ההלכה המקובלת, מסיבות אלטרואיסטיות כמובן, שאין בינן לבין מינה של הכותבת דבר. ואכן זו גישת המחברת בפרקים רבים מהספר; החלק הפיקנטי של כתיבתו ע"י אשה יודעת-ספר הוא העניין השולי בסיפור, והעניין המרכזי שבו הוא גישתו החתרנית ביחס לקיום ההלכה המקובלת, 'האורתודוקסית', כפי שמקובל לשומרה בדורנו אצל יהודים שומרי מצוות. למרות השפה ההלכתית בחלק מהספר – זהו למעשה, בחלק מפרקיו, ספר אנטי-הלכתי, למרות שהמחברת חוזרת וטוענת שהיא עצמה מחויבת להלכה. יתכן שהגדרת המושג 'הלכה' היא כאן נקודת המחלוקת, אבל אין כאן המקום להאריך בזה. עשרות נושאים מכיל הספר בכמעט שש מאות עמודיו, ואתייחס כאן כמובן רק אל חלק מהדברים לגופם.
אחת המצוקות הראשונות שהמחברת פונה לפתור אותן (שער ראשון פרק ג) היא ה'מצוקה' של הנשים שמעוניינות להניח תפילין, וההלכה המקובלת אוסרת זאת עליהם. המחברת מציגה את המקורות בחז"ל ובראשונים העוסקים בנושא, כאשר גלוי לעין שברמה החז"לית ואף בתקופות הראשונים היו אמנם דעות לכאן ולכאן, אבל פוסקי ההלכה בדורות הבאים, ובעקבותיהם נקבע המנהג המקובל, אוסרים אותו לחלוטין. תיאור השתלשלות ההלכה בנושא הזה בספרה סביר ולגיטימי פחות או יותר (אמנם האמירה החוזרת ונשנית מעמ' 134 ואילך שר' אהרן הכהן מפרובנס בעל 'אורחות חיים' וספר 'כלבו' היה תלמידו של מהר"ם מרוטנבורג בן אשכנז אינה נכונה כלל) - עד הדיון (עמ' 140) בדעת המהרש"ל שמיכל בת שאול יכלה ע"פ חז"ל להניח תפילין מפני שהיא, בניגוד לנשים האחרות, הייתה יכולה לשמר את עצמה בנקיות כי לא היה לה ולד, מה שאין כן שאר הנשים שהדבר קשה להן; והיות והן אינן מצוות במצוה זו הקפידו הפוסקים שלא יקיימו אותה 'בהתנדבות', כמו שגם הגברים ויתרו על הנחת תפילין כל היום ומתעטרים בהם רק במהלך התפילה, וכמו שקטנים אינם מניחים תפילין כלל עד סמוך לבר המצוה למרות שהם מתחנכים כבר מגיל צעיר לקיים את כל שאר המצוות. מסבירה המחברת: המהרש"ל יוצר זהות בין המושגים 'נקיות' ו'טהרה', ולדעתו באשה עקרה לא קיימת המחזוריות החודשית של טומאה וטהרה, וזו הסיבה שהיא יכולה לשמור עצמה בנקיות בניגוד לחברותיה. אולם, היא קובעת, טענה זו בעייתית, משום שלדעת חלק מהמפרשים מיכל לא הייתה עקרה, כמו למשל רש"י ורד"ק שמפרשים את הפסוק בשמ"ב (ו, כג) 'ולמיכל בת שאול לא היה לה ילד עד יום מותה' ששוב לא ילדה מאותו יום והלאה אבל לפני כן הספיקה ללדת ילדים (דרך אגב, רש"י ורד"ק מסתמכים על גמרא מפורשת במסכת סנהדרין דף כא, אין זו המצאה שלהם!). היא מציינת שגם הבנת המהרש"ל שלאשה עקרה אין מחזור חודשי אינה נכונה – לדעתה כנראה מתקבל על הדעת לומר שלא ידע המהרש"ל שישנן סיבות רבות לעקרות שאינן קשורות להיעדר מחזור! אולם האמת היא שברור שלא התחלפו לרבי שלמה לוריא, מגדולי הפוסקים באשכנז במאה הט"ז, המושגים 'נקיות' ו'טהרה', ואין ספק שהוא לא תלה את עקרותה של מיכל באי-טומאתה, אלא שלדעתו קל יותר לאשה שאינה מטופלת בילדים, נוסף על כך שהיא בת מלכים, לשמור על נקיות גופה, בניגוד לשאר הנשים שחיו סביבה בתקופתה. הא, ותו לא.
המחברת גם קובעת לכל אורך הדיון שקיים הבדל בין הפוסקים שכתבו ש'מוחים ביד האשה' שלא להניח תפילין - לבין הפוסקים שכתבו ש'אסור לאשה להניח תפילין', ושרק הלשון השניה אוסרת את המעשה באופן מפורש; אך לא מצאתי שום אסמכתא לחילוק זה, ולהיפך – 'מוחים בידה' היא לשון תקיפה הרבה יותר מאשר איסור בעלמא.
וכתגובה לתשובת הרב פיינשטיין (מובאת בעמ' 145 ואילך) 'בדבר הנשים השאננות החשובות' שרוצות לקיים מצוות שנשים לא נהגו לקיים, ומסקנתו שאין להתיר להן להניח תפילין, ושמי שמתעקשת לקיים דווקא מצוה זו נראה שאין זה מצד חשקה לקיום מצוות אלא מצד 'תרעומתה על ה' ועל התורה', ושלכן אין בזה מעשה מצוה כלל אלא מעשה איסור - כותבת המחברת (עמ' 147) שתחושתה היא שאם הייתה באה אל הרב פיינשטיין נערה שרוצה בלב שלם לקיים את מצות תפילין דווקא בקדושה ובטהרה ובצניעות – אין ספק ש'בחוכמותו וברגישותו האנושית היה הרב פיינשטיין מתקשה לענות לה באופן שהוא מתבטא בכתיבתו'. קשה להתמודד עם תחושה חד-כיוונית כזו, המנתקת בין הוראות מפורשות להלכה ולמעשה של הפוסק לבין 'התחושה' של המחברת שלמעשה היה פוסק אחרת... ובסיכום, למרות שהמחברת מודה שכל הפוסקים אוסרים למעשה על אשה להניח תפילין, היא מעודדת את תלמידתה להניח תפילין בקביעות, ומסיימת את הפרק בשאלה: 'האם יש סיכוי שהנימוקים שעלו בידי פוסקי ההלכה יישקלו שוב בדורנו מתוך רצון להתיר את שאפשר להתירו על פי גדולי ההלכה בתקופת הראשונים'? ובמילים אחרות, הבו לנו פוסקים שיבטלו סעיף מפורש בשו"ע ויחזירו אותנו לעמימות של דעות הראשונים, שהרי סעיף זה אינו מתאים - לדעת 'אשת ההלכה' - למה שראוי וכדאי שייפסק להלכה... האם זו גישה הלכתית לגיטימית?
פרק ז עוסק באמירת קדיש ע"י אשה. כבר דנו בשאלה זו במסגרת שונות, ויש מפוסקי הדורות שאכן התירו זאת במקרים מסוימים בניגוד למנהג המקובל, ובזה אין הרבה מה לחדש. החידוש האמיתי כאן הוא שכל אריכות הדברים נכתבה רק כדי להתיר לאשה חילונית לחלוטין, שאצלה הקדיש הוא טקס לכבודו של אביה הנפטר ואינו כלל חלק מהתפילה ומקידוש שמו של ה', להרגיש סיפוק נפשי ונחמה פסיכולוגית באמירת קדיש בציבור בניגוד למקובל. הגב' פיוטרקובסקי משבחת את פוסקי ההלכה (הבודדים אמנם) שיוצרים את השינוי המקדם את רצון הנשים לזכות בקיום מצוות חשובות – כאשר דווקא המקרה שבו היא דנה אין בו שמץ של קיום מצוה או קידוש השם, כפי שיש באמירת קדיש לשם שמים. האם לשם מקרה כזה נכנסו הפוסקים הבודדים המקילים לפירצה דחוקה זו? תמהני.
הפרק השמיני הוא המשמעותי ביותר ביישום הגישה המתירנית והלא-לגיטימית של הגב' פיוטרקובסקי. מדובר על הנושא הרגיש המכונה בימינו 'תכנון משפחה', ובו צדדים רפואיים, רגשיים, זוגיים, חברתיים, כלכליים - וכמובן הלכתיים. ושוב – החומר ההלכתי פרוש לעיני כל מעוניין בכמה וכמה ספרים הלכתיים מעודכנים כ'נשמת אברהם' של פרופ' אברהם אברהם וכאנציקלופדיה ההלכתית-רפואית של פרופ' שטיינברג ועוד, ואין הרבה מה לחדש בו. כך למשל מקובל על כולם שהאשה אינה מצווה במצוה הראשונה שבתורה (וכאן משום-מה המחברת אינה דורשת יחס שוויוני לאשה כמו לגבי מצות הנחת תפילין דלעיל...), אולם היא מחויבת (בעיקר אחרי 'חרם דרבנו גרשום' שמונע ב"ה מהבעל לשאת אשה אחרת על פניה) לאפשר לבעלה לקיים את מצוותו, וזהו תנאי מרכזי ומובן-מאליו בהסכמה שלהם להינשא זה לזו. ושוב, כרגיל בספר זה, מתחיל הפרק בסיפור מרגש ונוגע-ללב על מחנכת בכירה באולפנה יוקרתית שכועסת עד היום על בנה בכורה על כך שנולד לה מוקדם-מדי אחר החתונה, עוד בטרם הייתה מוכנה רגשית להיווצרותו (אצל בתה כבר מדובר כצפוי רק על רצון לסיים את הלימודים באוניברסיטה לפני 'פרוץ' ההריון הראשון, ועל קביעת מרווח מתאים ומרוּוח ונוח בין לידה לבין תחילת הניסיונות להשיג את ההריון הבא). היות והאשה לעצמה פטורה ממצוות פריה ורביה היא מוגדרת ע"י המחברת ככזו ש'רק' חייבת לעזור לבן זוגה לקיים את המצוה שלו 'ולא יותר מזה', ולכן אי אפשר לדעתה לדרוש ממנה דרישות 'מופרזות' בתחום זה – היא רק מתבקשת לסייע, אם אפשר ואם זה נח ואם זה נעים... אולם כאן מדובר על טעות בסיסית, שהרי כאמור לא מדובר על סיוע בעלמא - אלא על התחייבות הדדית, והיות והמחברת מסכימה בינתיים שהבעל לפחות חייב מיד אחרי הנישואין בקיום מצות פריה ורביה – חובת האשה לסייע לו אינה חובה 'לפנים משורת הדין', אלא היא-היא שורת הדין!
דרך אגב, בעמ' 311 כותבת המחברת חידוש הלכתי גדול: לדעתה התוספת מדרבנן למצות פריה ורביה מדאורייתא כוללת חובה ללדת בן ובת נוספים ותו לא, בדיוק כמו המצוה המקורית מהתורה שהיא חיוב להשתדל להוליד בן ובת. אולם הדברים עומדים בניגוד מפורש להלכה. בשו"ע נפסק שמצות 'לערב' כוללת המשך קיום מצות פריה ורביה 'כפי כוחם', והכוונה היא שאין להפסיק באופן מלאכותי את ההשתדלות להוליד ילדים - אם כי רמת החיוב נמוכה יותר ודורשת מאמץ קטן יותר, ואין שום דעה הלכתית למיטב הידוע לי שסוברת שמצות 'לערב' דורשת הולדת בן ובת נוספים בלבד (עיינו בספר החדש והנפלא של הרב אליעזר מלמד שליט"א 'שמחת הבית וברכתו' בעמ' 141-142 ובהע' 6; גם לדעת ר"י אוטלינגי שם לא נפסק שנפטרים ממצות לערב אחרי לידת בן ובת, ואכמ"ל. בכל אופן אם 'רביביו' של הרב מלמד היו המקור לפסק המחודש הזה – היה אפשר לצפות שהדברים יאמרו בשם אומרם). וכך בעמ' 329 נוזפת המחברת בחכם התלמודי רבי חייא, שכאשר נודע לו שאשתו שתתה 'כוס של עקרין' בלא ידיעתו ובלא הסכמתו 'הוא חש עיוורון למצבה, הוא אינו ער קשוב ורגיש לסבלה הרב שגרם לה לעשות מעשה גורלי ובלתי הפיך כזה... הוא מרוכז בתחושת ההחמצה שהוא מרגיש לנוכח העובדה שהיא לא תלד עוד... אין בכך כדי להקטין את חוסר הרגישות של ר' חייא למצוקת אשתו' וכו'. ראוי לציין שבבית מדרש תורני-באמת לא מקובל לנזוף בתָנאים ואמוראים ושאר גדולי ישראל, אבל כנראה שבבית המדרש הנשי החדש זהו מעשה לגיטימי.
בהמשך קובעת המחברת שרק האשה יכולה לקבוע את רמת הצער שלה, ושום פוסק לא יכול להורות לה 'מה הגוף יכול לקבל ומה איננו יכול... אלו נתונים אישיים הניתנים לאומדן אך ורק על ידי האדם עצמו'. היא מדמה זאת לסוגיית 'עוּברה שהריחה' ביום הכיפור, שבה משתמשים בכלל ההלכתי 'לב יודע מרת נפשו' כאשר האשה מרגישה שהיא במצב של סכנה, ואם כן ק"ו שכאשר מדובר בתהליך הרגיש והמורכב של היריון, לידה וגידול הילדים – לא ניתן לדעת המחברת להתעלם מהנחת היסוד שרק לב האשה יודע את מרת נפשה, ולכן רק היא אמורה להחליט מתי להירתם לעזרת בעלה בקיום המצוה שבה הוא חייב ולקיומה היא התחייבה, הכל תלוי בהרגשתה ובשיקול דעתה. שכחה המחברת שב'עוברה שהריחה' מדובר על הרגשה לגמרי סובייקטיבית שמעצם טבעה אינה נתונה להסבר ולהמחשה, מה שאין כן בהריון ולידה וגידול ילדים שעם כל ההבדלים בין אשה לאשה ובין זוג לזוג פוסק ההלכה יכול וצריך להבין על מה מדובר ועם איזה קושי האשה מתמודדת. ומכאן שמסקנתה 'חרף מאמציי הרבים לא מצאתי ולו נימוק הלכתי אחד לכך שעל האשה הפטורה ממצות פריה ורביה להיות בהיריון, ללדת ולגדל את ילדיה, כאשר להבנתה ולתחושתה יקשה עליה למלא משימה זו בזמן מסוים המתחייב כאילו [!] על פי ההלכה - מיד לאחר החתונה או היריון נוסף סמוך ללידה' – תמוהה ביותר, ואינה נכונה כלל. המחברת מסיימת בהבעת פליאה שעדיין 'השדר הציבורי' בשאלת תכנון הילודה הוא שהדחייה איננה לגיטימית. אולם, 'אשת ההלכה' גב' פיוטרקובסקי, לא מדובר כאן על 'שדר ציבורי' ערטילאי - אלא על מסורת פסיקה מקובלת וחד-משמעית, למרות שאכן ראוי ורצוי 'לתכנן את המשפחה', וכדלהלן.
המחברת מדמה את דחיית הניסיון להרות בפעם הראשונה לחודשים רבים אחרי הנישואין (ולא כל ניסיון מצליח, בוודאי לא בנשים שנישאות לא כל-כך צעירות) - לדחיית ברית המילה משעת בוקר ראשונה לשעה מאוחרת יותר, כאשר לדעתה בשני המקרים מדובר על קיום מצות עשה לא מיד ברגע האפשרי אלא מעט מאוחר יותר. אולם שכחה המחברת שבהקדמת ברית המילה לראשית הבוקר קיים רק עניין הזריזות בקיום מצוה שנדחה מפני נוחות בני המשפחה המורחבת וסיבות אחרות דומות, לעומת דחיית הריון ראשון שהוא פגיעה אנושה במטרת הנישואים העיקרית, ושזו דחייה שגורמת לדחייה נוספת בהריון הבא ובלידה הבאה וכן הלאה, ובכך לצמצום הילודה באופן משמעותי, בניגוד להוראת חז"ל כפי שנפסק בשו"ע שאין לעכב את ההריונות בלי הצדקה, ושכל המוסיף נפש בישראל כאילו קיים עולם מלא. על לשונה של אשתי, ד"ר חנה קטן, שגור המשפט שקיים 'תכנון משפחה יהודי' – והוא תכנון משפחה גדולה ובריאה. הפוסקים מתירים בשופי הפסקות של חודשים רבים בין לידה להריון הבא, ובשעת הצורך הם נדרשים אף לשכנע את הנשים שחשוב לקיים הפסקה כזו; אבל אי אפשר להתכחש לעובדה שמדובר כאן על שיקולים הלכתיים, וכמו כל עניין הלכתי שיש בו צדדים רבים וסותרים, לקולא ולחומרא, כדאי מאוד שבני הזוג לא יסמכו על תחושותיהם ועל רגשת לבבם אלא יתייעצו עם פוסק הלכה שמקובל עליהם, רגיש ומבין, חכם ובקי ורחב אופקים, כדי לאזן בעזרתו את הערכים השונים והרגשות הסותרים ולהגיע לעצה הלכתית טובה וצודקת. בשביל זה בדיוק יש רבנים בישראל, ואשרינו שזכינו שהציבור שלנו מלא ברבנים מבינים, רגישים, מקילים ומתחשבים, שאינם חורגים ממסגרת ההלכה, בניגוד לעמדה שמציגה הגב' פיוטרקובסקי.
אפשר למנות עוד תקלות בספר, אבל אעצור כאן, ואסיים במה שפתחתי. הנושא אינו ספר הלכתי מוצלח יותר או פחות שכתבה אשה, כמו שלמשל אין לי כל בעיה להצהיר בפה מלא שעיוניה של נחמה ליבוביץ ז"ל עולים על כל ספרי הפרשנות מסוגה. לא זו הנקודה, ולא זו הבעיה. מדובר בספר דמוי-הלכתי שגישתו חתרנית, שבבסיסו הרצון להתאים את ההלכה לערכים אנושיים ולנורמות חברתיות המקובלות היום גם אם הדבר חורג וחורק, הכל בכסות כאילו מחויבת להלכה, כאילו אורתודוקסית למשעי. אין לי ספק שהרבה מן הקוראים, בעיקר אלו שהרקע התורני שלהם מוגבל, יתלהבו מאשת ההלכה הזו ומִספרהּ. היא אכן מהלכת בדרכה, אך היא מְשָׂרֶכֶת דְּרָכֶיהָ. לא זו הדרך.