מ

[המתלמד לפני רבו]

כ

[הרועה]

לדעת חז"ל מותר וצריך לקבל דבר אמת גם מאדם מפוקפק, ודבר שקר אין לקבל גם מן היראים.
לכן על הלומד להתבונן בכל הצעה ופירוש אם יש בהם מן האמת אם לאו, ובכך להכריע אם הוא מאמצם ללבו. לביוגרפיה האישית אין ערך.
אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ, כִּי מְאַסְתִּיהוּ. כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם, כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וה' יִרְאֶה לַלֵּבָב.

[מלך זקן וכסיל]

ביוגרפיה האישית אין ערך

"נפש הצדיק עטוף בדיבורו" וכ"ש שלהיפך

[תוכן]

לדעת חז"ל מותר וצריך לקבל דבר אמת גם מאדם מפוקפק, ודבר שקר אין לקבל גם מן היראים.
לכן על הלומד להתבונן בכל הצעה ופירוש אם יש בהם מן האמת אם לאו, ובכך להכריע אם הוא מאמצם ללבו. לביוגרפיה האישית אין ערך.
אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ, כִּי מְאַסְתִּיהוּ. כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם, כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וה' יִרְאֶה לַלֵּבָב.

שטויות! אין דברי תורה כמשוואה מתמטית, שברגע שמקבלים את הנחות היסוד, אז כל השאר מחויב המציאות, אשר יש שדנו אם כל משוואה אינה אלא טאוטולוגיה. אלא דברי תורה הם כפטיש יפוצץ סלע מתחלקים לאין סוף ניצוצות, ויש בהם שיש בהם יותר מן האמת ויש שיש בהם פחות, וכדברי אותו תלמיד שיכול היה לטהר את השרץ בק"נ טעמים, והטעמים היו נכונים, רק שלא היו צודקים. ומה שמבחין בין האמת ובין השקר, הוא לא רק כוח הפלפול, מידת החדוד, והיקף הזכרון, אלא גם ובעיקר טהרת הלב, יראת החטא, אהבת ה' וכיוצא. פוק חזי שמצאנו לכמה גדולי עולם שידעו כל התורה כולה ופסקיהם לא נתקבלו, וגדולים אחרים שידעו פחות אבל יראתם שקדם לחכמתם עמדה להם שזכו לכוין לאמתה של תורה. אשר על כן בודאי ובודאי, יש תועלת גדולה לדעת מי הוא מחבר הספר והאם דבריו נבעו ממעין נובע מים חיים, או ממקור נרפש ונתעב.

[אוצר החכמה]

לדעת חז"ל מותר וצריך לקבל דבר אמת גם מאדם מפוקפק, ודבר שקר אין לקבל גם מן היראים.
לכן על הלומד להתבונן בכל הצעה ופירוש אם יש בהם מן האמת אם לאו, ובכך להכריע אם הוא מאמצם ללבו. לביוגרפיה האישית אין ערך.
אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ, כִּי מְאַסְתִּיהוּ. כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם, כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וה' יִרְאֶה לַלֵּבָב.

ראשית יש להבחין בין לקבל דבר אמת אחרי ששמעת ואתה יודע שהוא אמיתי רק האומרו מפוקפק לבין לראות את הדברים מתחילה,
כך שאם דברת על הראשון זה עניין אחד אבל אם כוונתך גם על השני, הרי שועל הענין הזה של לראות מתחילה,אם אתה מדבר על ד"ת, לתלות דבר כזה בחז"ל זה תמוה מאד. חז"ל הם אלה שאמרו אם הרב דומה למלאך. חז"ל הוא אלה שאמרו את העניין עם יעקב מינאה (שם זה אפילו על שנהנה אחרי ששמע), והם אלה שהאשימו את אלישע בן אבויה בהא שספרי מינים נושרים מחיקו.

יש מרבותינו שחילקו חילוקים בעניין מתי שייך לומר רימון מצא כמו בר' מאיר, ואם יש מקום לקולא בספרים לעומת ללמוד מפיו ועוד סברות אבל להגיד שחז"ל הם אלה שהתירו נראה לי תמוה מאד, אבל אם יש בידך תשובות וראיות אדרבה, יתנו עדיהם ויצדקו, ישמעו ויאמרו אמת.

[הרועה]

מאמר חז"ל אם הרב דומה למלאך וכו', הוא ראיה לסתור.
תלמידיו שאלו פעם את הגר"מ פיינשטיין אם מותר ללכת לשמוע את שיעורו המפורסם של הגרי"ד סולובייצ'יק ביום השנה לפטירת אביו, שהיו נוהרים אליו מכל רחבי המדינה, מהאי טעמא דאם הרב דומה למלאך. והגרמ"פ ביטל את השאלה והשיב שבזמן הזה אם נקפיד על כך תתבטל התורה לגמרי ח"ו.
היינו שמכל מקום למעשה אין כל כך בודקים בקנקנו של הרב. ומטעם זה אין צורך לעסוק בחקירות ודרישות בביוגרפיות של המחברים, אלא אם פקע שמיה וסאני שמועניה (כמו יעקב מינאה, שהיה נוצרי).

[אוצר החכמה]

לא הבנתי איך מהסיפור הזה יצא לך שהוא ראייה לסתור. יצא שזה ראייה מצויינת, רק הגרמ"פ אמר, או לא אמר (אני לא יודע מה חשב הגרמ"פ על הגרי"ד) , שיש מקום להקל בתנאים מסויימים.
וזה מה שכתבתי למעלה, שמחז"ל משמע לאיסור ויש בפוסקים כל מיני סברות להקל בכל מיני מקרים. כך שא"א לתלות בחז"ל את ההיפך.

וממילא גם לא אמרתי דעה בשאלה אם ראוי לעיין בספרים כאלה, רק התייחסתי לראיה.

[המתלמד לפני רבו]

כנ

[ברזילי]

החילוק בין רימון מצא לדומה הרב למלאך הוא מפורש בגמ' - דומה למלאך נאמר בקטן דווקא ולא בגדול, וא"כ חז"ל הם שהתירו בגדול (ונחלקו הראשונים, כמדומה, אם הכוונה שהתלמיד גדול ולא יגרר אבתריה, או שהרב גדול שאין לו תחליף). ובהקדמת שער"י הוסיף בזה דבר נחמד, ש"לימוד תורה מפיהו" שייך דווקא בקטן, שמקבל הדברים כצורתם בלי ביקורת. אבל תלמיד ביקורתי, שאינו מקבל את דברי הרב מכח סמכותו אלא שוקל כל דבר לגופו, הוא הגדול שעליו אמרו רימון מצא (וצ"ע ליישב סוגיא זו מהא דר' אליעזר) ולימודו אינו "מפיהו" וכ' שם שראוי לעורר את כל ההוגה בספרי האחרונים שלא ילמדו תורה "מפיהם" עיי"ש.

[אמסטרדם]

לדעת חז"ל מותר וצריך לקבל דבר אמת גם מאדם מפוקפק, ודבר שקר אין לקבל גם מן היראים.
לכן על הלומד להתבונן בכל הצעה ופירוש אם יש בהם מן האמת אם לאו, ובכך להכריע אם הוא מאמצם ללבו. לביוגרפיה האישית אין ערך.
אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ, כִּי מְאַסְתִּיהוּ. כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם, כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וה' יִרְאֶה לַלֵּבָב.

שטויות! אין דברי תורה כמשוואה מתמטית, שברגע שמקבלים את הנחות היסוד, אז כל השאר מחויב המציאות, אשר יש שדנו אם כל משוואה אינה אלא טאוטולוגיה. אלא דברי תורה הם כפטיש יפוצץ סלע מתחלקים לאין סוף ניצוצות, ויש בהם שיש בהם יותר מן האמת ויש שיש בהם פחות, וכדברי אותו תלמיד שיכול היה לטהר את השרץ בק"נ טעמים, והטעמים היו נכונים, רק שלא היו צודקים. ומה שמבחין בין האמת ובין השקר, הוא לא רק כוח הפלפול, מידת החדוד, והיקף הזכרון, אלא גם ובעיקר טהרת הלב, יראת החטא, אהבת ה' וכיוצא. פוק חזי שמצאנו לכמה גדולי עולם שידעו כל התורה כולה ופסקיהם לא נתקבלו, וגדולים אחרים שידעו פחות אבל יראתם שקדם לחכמתם עמדה להם שזכו לכוין לאמתה של תורה. אשר על כן בודאי ובודאי, יש תועלת גדולה לדעת מי הוא מחבר הספר והאם דבריו נבעו ממעין נובע מים חיים, או ממקור נרפש ונתעב.

דברים כדרבונות! וכמדומה יש מהחזו"א ז"ל דברים על דרך זה. ובאמת זו סוגיא לא פשוטה..

[המתלמד לפני רבו]

[quo

[מתעמק]

הצעה זו רב בה ההיזק יותר מן התועלת.
כי כל מי שחוש ריחו מפותח אף במעט, מרגיש אחר שנים ושלשה דלתות מי הכותב ומה הן דעותיו. לא בכדי התבטאו הלשון קולמוס הלב, סימן שהקולמוס היא התבטאות הפנימית הכי גדול, עד שמשמש כבר למשל, ואף הלשון פחות מהקולמוס בערך הבעה הנפשית.
ואם אין מספיק בהבעה הכללית, הרי לכל מחבר עומדים כמה נקודות מפרש, בהן בהכרח מבטא בתוקף דעותיו.
אתן לזה דוגמא אישית, בבחרותי אתא לידי חומש מחוקקי יהודה (פירוש על דברי הראב"ע). במהרה נוכחתי מתוכנו שהמחבר קרוב יותר למשכילים מליראים. ליתר שאת עשיתי מבחן פשוט, כל נתפס להשכלה מתקשה בהבדלה בין ישראל לנכרי, תיכף דפדפתי בספר דברים לראות מה יפרש בפסוק 'לנכרי תשיך', ואכן ב'מנחת יהודה' שם אות כ' הראה חזותו.
וההיזק היוצא מאשכול כזה, שזה יהפך לשדה מוקשים, לאשר נחנו בני איש אחד, אך תלמידים הננו כולנו ממקורות אחרים, וכל אחד פוסל רבו של אחר, וקל לראות את הנולד באשכול שכזה. ואף משום הערצה הדדית בין חברי הפורום הזה, ראוי להמנע מכל זה.
ובגוף הענין, כבר נעשה מעשה כזה. בקובץ 'בית ועד לחכמים' משנות תרפ"ז-תרפ"ח היו רשימות כאלו בהמשכים תחת כותרת "טעונים גניזה"

[מחולת המחנים]

ובגוף הענין, כבר נעשה מעשה כזה. בקובץ 'בית ועד לחכמים' משנות תרפ"ז-תרפ"ח היו רשימות כאלו בהמשכים תחת כותרת "טעונים גניזה"

דוקא אותה רשימה מוכיחה היטב את דבריך על רב ההפסד מהריוח, באשר שם הכניס במחתה אחת את ספרי הראי"ה קוק וספרי המנחת אלעזר ממונקאטש, וד"ל.

[אפרקסתא דעניא]

הג"ר יצחק אייזיק הלוי זצ"ל, היה לכל הדעות מגדולי הלוחמים במשכילים. אעפ"כ לא נמנע מלהביא בספרו פירושים לתנ"ך מ"הביאור" הידוע.

[קומי_אורי]

באיזה 'ספרו' הוא מצטט ממנו? כמדומני שבלבלת עם מישהו אחר

[הנאמן בפקדונו]

לא בכדי התבטאו הלשון קולמוס הלב

סתם מענין, מה מקורו של פתגם זה

[בברכה המשולשת]

כל סדרת ספרי דורות הראשונים של הגריא"ה זצ"ל גדושה בציטוטים מהמשכילים שהרי עמם בדיוק בא להתפלמס

[הוגה ומעיין]

לא בכדי התבטאו הלשון קולמוס הלב

סתם מענין, מה מקורו של פתגם זה

ראה דיון מפורט ומקורות ב"אלפא ביתא קדמיתא דשמואל זעירא", עמ' 78-79, 352.

[אפרקסתא דעניא]

באיזה 'ספרו' הוא מצטט ממנו? כמדומני שבלבלת עם מישהו אחר

כל סדרת ספרי דורות הראשונים של הגריא"ה זצ"ל גדושה בציטוטים מהמשכילים שהרי עמם בדיוק בא להתפלמס

לא התבלבלתי, וגם לא התכוונתי לציטוטים שאותם הוא בא לשלול.

הנה דוגמא (כרך "תקופת המקרא" עמ' 51):

לכידה.JPG (92.86 KiB) נצפה 5914 פעמים

פירוש זה הוא של מ"ד, וכל המפרשים כולם פירשו באופן שונה! לדידם "השבת" שבפסוק זה מכוונת לשנת השמיטה. ריא"ה מדגיש כי זהו הפירוש התואם לפשוטו של מקרא, ונראה שנקט כאן בגישת "קבל האמת ממי שאמרו".

[קומי_אורי]

יש"כ, לא ידעתי שזה קיים, אבל זה הרי חלק מהויכוח, הוא משתמש בדבריו נגד ביקורת המקרא.
רצוני לומר, ברור שאם מ"ד היה אומר פירוש נכון, לא היה הפירוש נהפך ללא נכון מחמת שהוא אמרו. אלא שבספר של המתנגדים להשכלה לא תמצא ציטוט בשמו, כי לא כיבדו את האיש ולא רצו לחלוק לו כבוד. ולגבי פירוש זה, גם אם הוא נכון ומועיל בויכוח, אין עצם הציטוט מראה שהמצטטו חולק לו כבוד.
אבל מסתבר באמת שקנאי גדול גם את זה לא היה עושה, ולכן קנאי גדול לא היה יכול לחבר את דוה"ר..
יש תשובת מהר"ם שיק שבביאור בחלק ויקרא שהוא מר"ש דובנא "ושכולה אין בו" והוא ספר מומלץ לדעתו.

[הוגה ומעיין]

יש"כ, לא ידעתי שזה קיים, אבל זה הרי חלק מהויכוח, הוא משתמש בדבריו נגד ביקורת המקרא.
רצוני לומר, ברור שאם מ"ד היה אומר פירוש נכון, לא היה הפירוש נהפך ללא נכון מחמת שהוא אמרו. אלא שבספר של המתנגדים להשכלה לא תמצא ציטוט בשמו, כי לא כיבדו את האיש ולא רצו לחלוק לו כבוד. ולגבי פירוש זה, גם אם הוא נכון ומועיל בויכוח, אין עצם הציטוט מראה שהמצטטו חולק לו כבוד.
אבל מסתבר באמת שקנאי גדול גם את זה לא היה עושה, ולכן קנאי גדול לא היה יכול לחבר את דוה"ר..
יש תשובת מהר"ם שיק שבביאור בחלק ויקרא שהוא מר"ש דובנא "ושכולה אין בו" והוא ספר מומלץ לדעתו.

חלק ויקרא הוא מרנה"ו.

[כולל יונגערמאן]

המהר"ם שיק החזיק בביתו ולמד בהביאור ולא ראה בו שום בעייה אפי' שידע שרבו החת"ס לא ניחא דעתי' מחומש זה.

(ומסופר גם על רעק"א, אמנם המהר"ם שיק כותב את זה בעצמו בתשובה).

[מה שנכון נכון]

מענין האשכול. ובסו"ס ז תשובת הר"מ שיק [ודברי החת"ס] אודות ביאור רמ"ד.
http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?re ... &pgnum=357

[המתלמד לפני רבו]

ל

[המתלמד לפני רבו]

צ

[מה שנכון נכון]

מצינו [בפירושי מילים עכ"פ] שמסתיעים גם בדברי אומ"ה.
כגון רש"י ורשב"ם שמביאים מהפותרים.
וראה בפירוש ר"י אבן עקנין על שה"ש [התגלות הסודות והופעת המאורות] בחתימה מה שכתב על רס"ג ורב האי גאון ושמושיהם בפירושי הערבים והנוצרים, ואפילו על הסתייעות בקוראן ובחדית.