הכס"מ על אתר כותב: פשוט הוא שהרי אין במקרא ובתלמוד זכר לסמיכה מלבד במגדף.ואין בכל הרוגי בית דין, מי שסומכין עליו, אלא מגדף בלבד, שנאמר "וסמכו כל השומעים" (ויקרא כד,יד).
המעיין עשוי לתמוה מה ראה הכס"מ לכתוב דברים פשוטים אלו. אך מסתבר שהדין הזה לא כ"כ פשוט.
הראב"ד בפירושו לתו"כ מביא דין זה ופותח בלשון של "נראה לי"!
ואכן לפני הרמב"ם לא מצינו מי שיכתוב כך בצורה ברורה*
בחיפוש באוצר מצאתי שני צימוקים קטנים.
א. במדרש התימני מאור האפילה כותב, כלשון הרמב"ם ומוסיף גם עובד ע"ז. וזה חידוש שאין לו חבר. ואפשר שמדובר בט"ס גרידא.
ב. במאה שערים לר"א קפשאלי מביא את הדין הזה בשם: גמ' סנהדרין! (שאינה לפנינו)
עכ"פ בחיפוש באוצר מצאתי שבספר שושנה (מן הספרים החיצונים, המכונים ע"י המדפיסים האחרונים "כתובים אחרונים") שם מסופר על שני זקנים שהעידו עדות שקר באשה שזינתה, בין הדברים נכתב שם, שהם סמכו ידם על האשה! (אחרי שמצאתי את הענין בספר שושנה, בזכות הערתו של א' כהנא בגליון הספר שבמהדורתו שבאוצר, הקשתי באוצר את הלשון שבספר זה ומצאתי בספר של חורגין, המצוי אף הוא באוצר שתמה ע"ז).
האם ניתן ללמוד מכך שהיתה בעבר דעה שכזו שלא על דעת חכמים?
אחרי שראיתי את זה, אני מדמה שלשונו של הרמב"ם שיש בה צליל תקיף למדי, באה להוציא מדעה זו. האמנם?
*בחיפוש באוצר מצאתי בלקוטי קדמוניות של פינסקר לשון דומה בחיבור קראי שלכאורה קודם לרמב"ם, והענין תמוה מאד.
----------------
הנה כי כן אפשר להפוך למחקר בזכות אוצר החכמה....