ברכת השם או ברכת ה'? - איך נכון יותר

[איש_ספר]

אם צריך לתת כותרת, מה מדויק יותר?
צדדי השאלה האם יסוד האיסור הוא ברכת הקב"ה או ברכת שמותיו.
יש לי קצת ראיה אבל לא מצאתי גילוי ברור.

מי יודע?

[לומד_בישיבה]

אני הייתי כותב בכותרת את זה גופא ברכת ה' או ברכת השם, שהרי זה גופא הנידון אם אני מבין נכון, האם הכוונה את עצמותו יתברך שמו, או אפשר הכוונה לשמו כמו אדנות רחום וכו'.

[מי נהר]

יש קצת ראיה ל'ברכת ה'', מאיוב פ"ב פ"ט 'ותאמר לו אשתו עדך מחזיק בתמתך ברך אלקים ומת', ולא אמרה לו 'ברך שם אלקים'.

[לומד_בישיבה]

ואולי לכו"ע צריך לברך את עצמותו, והשאלה היא רק האם המברך את אדנות מברך את עצמותו וכו'.
בקיצור צריך לראות במה דברים אמורים.

[ישבב הסופר]

הייתי מביא ראיה מפרשת מגדף עצמו, "איש איש כי יקלל אלוקיו". ואולם יש לדחות שאולי בלישנא מעלייתא, "ברכת השם" נקטו 'שם' במקום עצמות, גם מתוך לישנא מעלייתא. לכן עדיף הראיה מאשת איוב שאמרה כבר בלישנא מעלייתא, ואמרה 'ברך אלוקים'.

[פלתי]

לכאורה משמע דהברכה היא על שם השם. כדכתיב ונוקב שם השם.

[איש_ספר]

יש"כ על כל התגובות

אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר יש.

אחת הגמרות הפלאית היא הגמרא הבאה, בא הגמרא מציעה כל מיני אפשריות שונות לאיסור ברכת השם. הדגשתי את האפשרויות

גמ' תנא עד שיברך שם בשם מנהני מילי אמר שמואל דאמר קרא () ונוקב שם וגו' בנקבו שם יומת ממאי דהאי נוקב לישנא דברוכי הוא דכתיב () מה אקב לא קבה אל ואזהרתיה מהכא () אלהים לא תקלל ואימא מיברז הוא דכתיב () ויקב חור בדלתו ואזהרתיה מהכא () ואבדתם את שמם לא תעשון כן לה' אלהיכם בעינא שם בשם וליכא ואימא דמנח שני שמות אהדדי ובזע להו ההוא נוקב וחוזר ונוקב הוא ואימא דחייק שם אפומא דסכינא ובזע בה ההוא חורפא דסכינא הוא דקא בזע

לפי כל האפשרויות האלו האיסור הוא ממש מכוון לשמות ולא לקב"ה, כך לכאורה.

זו כמובן אינה ראיה כי יתכן שלמסקנא גם אופי האיסור השתנה. ובכ"ז.

[פלתי]

לכאורה נוקב שם ה', הוא אזהרה על השם כפשטיה דקרא. ואיש כי יקלל אלקיו הוא אזהרה על ה' כפשטיה דקרא (ונפ"מ דבאזהרה דאיש כי יקלל אלקיו חייב גם על הכינויים, כי עכ"פ הוא מברך את ה').

[איש_ספר]

הרב פלתי, שני הפסוקים אינם אזהרה, ונוקב שם השם מות יומת אינו אזהרה אלא עונש, וגם איש כי יקלל אלוקיו ונשא עוונו, אינו אזהרה אלא עונש כרת (לסוברים שמשם למדו כרת). אמנם לגבי הפסוק האחרון, יש משמעות בר"ח ובר"ן שלמדו משם אזהרה לכינויים, וראיתי בהעמ"ש שעמד בזה.

עכ"פ האזהרה של מגדף היא אלוקים לא תקלל. והיא גם אזהרה על כינויים כמבואר בירושלמי ובראשונים

[פלתי]

הרב פלתי, שני הפסוקים אינם אזהרה, ונוקב שם השם מות יומת אינו אזהרה אלא עונש, וגם איש כי יקלל אלוקיו ונשא עוונו, אינו אזהרה אלא עונש כרת (לסוברים שמשם למדו כרת). אמנם לגבי הפסוק האחרון, יש משמעות בר"ח ובר"ן שלמדו משם אזהרה לכינויים, וראיתי בהעמ"ש שעמד בזה.

עכ"פ האזהרה של מגדף היא אלוקים לא תקלל. והיא גם אזהרה על כינויים כמבואר בירושלמי ובראשונים

טוב, לקחת את הטפל והשלכת העיקר. לו יהא עונש. עכ"פ בעונש של נוקב שם השם, פשטיה דקרא מורה כי האיסור הוא על ברכת השם (ולא ברכת ה'?), ואילו לגבי עונש של איש כי יקלל אלקיו, פשטיה דקרא משמע דהברכה קאי על ה' ולא על השם. ולכן יש סוברים שהעונש של איש כי יקלל הוא גם על כינויים. זה מה שרציתי לומר. (ואזהרה לאו דוקא).

[איש_ספר]

לא כ"כ מבין מה אתה רוצה לומר.

האם כוונתך:
שהאיסור של ברכת שם המיוחד שעליו יש חיוב מיתה - הוא ברכת השם.
והאיסור של ברכת כינויים, שלחכמים שהלכה כמותם אין בו מיתה אלא רק אזהרה ואולי גם כרת - הוא ברכת ה'


זו כוונתך?

[פלתי]

כוונתי שאכן כך משמע מלשון הפסוקים

[דוב גרין]

ברור שהפי' איש כי יקלל אלוקיו הכוונה בשם אלוקים (שהוא כינוי וה"ה לשאר כינויין), עי' רש"י סנהדרין נ"ו ד"ה כי וד"ה וחכ"א, אם כי אולי יש מקום לפרש אחרת ע"ד הפשט.

[איש_ספר]

ראה מכאן ואילך, שיש שפירשו בע"א.