פורום אוצר החכמה

האם העולה לתורה בסיום החומש ג"כ עונה יחד עם הקהל או הבעל -קורא 'חזק חזק ונתחזק? ראה במצו"ב. מה שהושמט, כנראה במתכוין, הוא שבספר 'אורחות רבינו' ח"ב עמ' שיג [צויין בספר אישי ישראל המובא בתוך הדברים] כתב: מו"ר [-הקה"י] שהוא חתן תורה אומר חזק (כשמסיימים את התורה) לפני שמברך את הברכה האחרונה על התורה. כך גם מובא בהוספות שבסוף שו"ע הרב, וכך נוהגים רבים, כמובא בשו"ת משנה הלכות ח"ז סי' כב.

מעניין מאוד מה חסר וצויין בנקודות במכתבו של הגרד"צ הילמן זצ"ל...

http://www.otzar.org/wotzar/Book.aspx?158874&
וע"ע בהערה 60.

ייש"כ.
יעוי' עוד בשו"ת רבבות אפרים ח"ד סי' פ בשם הגריש"א.

ולהעיר שיש מקומות שאומרים חזק חזק חזק ולא אומרים בפעם האחרונה ונתחזק.

ג"פ חזק בגימטריא מש"ה

ב"לוח ההלכות והמנהגים" בעריכת הרב אשר זלזניק מובא מה שהעיד בזה הגרא"י זלזניק זצ"ל על הגרז"ר בענגיס זצ"ל שאמר "חזק חזק ונתחזק" בלחש כשעלה לתורה

בקונטרס הפסקים (ונדפס גם באהלי שם על הש"ע ח"ה עמוד קצט) אפשר למצוא הסבר מדוע אין בזה משום הפסק.

נא הודיעוני איזה ספר הוא המצולם בזה? באיזה עמוד?

בתודה

נוטר הכרמים כתב:

חזק.jpeg

האם העולה לתורה בסיום החומש ג"כ עונה יחד עם הקהל או הבעל -קורא 'חזק חזק ונתחזק? ראה במצו"ב. מה שהושמט, כנראה במתכוין, הוא שבספר 'אורחות רבינו' ח"ב עמ' שיג [צויין בספר אישי ישראל המובא בתוך הדברים] כתב: מו"ר [-הקה"י] שהוא חתן תורה אומר חזק (כשמסיימים את התורה) לפני שמברך את הברכה האחרונה על התורה. כך גם מובא בהוספות שבסוף שו"ע הרב, וכך נוהגים רבים, כמובא בשו"ת משנה הלכות ח"ז סי' כב.

מעניין מאוד מה חסר וצויין בנקודות במכתבו של הגרד"צ הילמן זצ"ל...

שומר אמת עה"ת (שצ'יגל) עמ' קצד.

מענייני דיומא, לכאורה זה סותר למה שהוציאו את האקדמות מקריאת התורה מחשש הפסק, ולהפסק הרבה יותר חמור (שמפסיק בין הברכה לקריאה) לא חששו?

משולש כתב:מענייני דיומא, לכאורה זה סותר למה שהוציאו את האקדמות מקריאת התורה מחשש הפסק, ולהפסק הרבה יותר חמור (שמפסיק בין הברכה לקריאה) לא חששו?

בקו' הפסקים הנ"ל מבואר דבתרווייהו אין בהו משום הפסק, וטעם אחד להם. ע"ש.

שמעתי שבאחד הבית כנסת קיבל הבעל קורא עליה ל'שביעי-חזק' וכשסיים לקרוא הקהל אמר 'חזק חזק' ואדם אחר אמר בקול במקום הקורא 'חזק' כדי שלא יהיה הפסק בין הקריאה לברכה, יש מקור לכך? ככה נוהגים בכל מקום?

מה המקור לקריאה זו וממתי נוהגים בה?

אש משמים כתב:שמעתי שבאחד הבית כנסת קיבל הבעל קורא עליה ל'שביעי-חזק' וכשסיים לקרוא הקהל אמר 'חזק חזק' ואדם אחר אמר בקול במקום הקורא 'חזק' כדי שלא יהיה הפסק בין הקריאה לברכה, יש מקור לכך? ככה נוהגים בכל מקום?

האם ברור שמשום הפסק נהגו כן? אולי הכריז מישהו אחר במקום הבעל קורא, כיון שכל עיקר אמירת 'חזק' היא ברכה לזה שעלה באחרונה וסיים את החומש, ובדרך כלל מכריזים הקהל ואח"כ הבעל קורא, אבל כאן שהבעל קורא עלה לשביעי, שוב אין לו למי לומר 'חזק חזק' (האם יאמר כן לעצמו?), לכן אמר לו איש אחר 'חזק חזק'.

יש הנוהגים שגם העולה לתורה אומר חזק חזק ונתחזק ביחד עם הציבור ולא מחשיבים את זה כהפסק

נידון כאן viewtopic.php?f=7&t=22229

משולש כתב:מענייני דיומא, לכאורה זה סותר למה שהוציאו את האקדמות מקריאת התורה מחשש הפסק, ולהפסק הרבה יותר חמור (שמפסיק בין הברכה לקריאה) לא חששו?

אולי להפסק גדול חששו ולהפסק מועט של ג' מילים לא חששו?
או שה"חזק" יותר שייך לקריאה עצמה מאשר אקדמות שהוא שבח לקב"ה ואינו קשור ישירות לקריאה?

ויש להשוות עם מנהג חלק מהספרדים לומר "אמת תורתנו הקדושה" לפני הברכה האחרונה, ו"גואלנו ... קדוש ישראל" לפני ברכת ההפטרה האחרונה.

תוך כדי כתיבה עלה בדעתי טעם נוסף, לומר שלא מצאנו "דין הפסק" לפני ברכה אחרונה, וכדעת ת"ק במשנה ברכות ב,ב שבין ק"ש לברכתה האחרונה דינו כבין הפרקים, ואפילו ר"י לא נחלק עליו אלא כדי להסמיך "ה' אלוקיכם" ל"אמת"!

עזריאל ברגר כתב:

משולש כתב:מענייני דיומא, לכאורה זה סותר למה שהוציאו את האקדמות מקריאת התורה מחשש הפסק, ולהפסק הרבה יותר חמור (שמפסיק בין הברכה לקריאה) לא חששו?

אולי להפסק גדול חששו ולהפסק מועט של ג' מילים לא חששו?
או שה"חזק" יותר שייך לקריאה עצמה מאשר אקדמות שהוא שבח לקב"ה ואינו קשור ישירות לקריאה?

ויש להשוות עם מנהג חלק מהספרדים לומר "אמת תורתנו הקדושה" לפני הברכה האחרונה, ו"גואלנו ... קדוש ישראל" לפני ברכת ההפטרה האחרונה.

תוך כדי כתיבה עלה בדעתי טעם נוסף, לומר שלא מצאנו "דין הפסק" לפני ברכה אחרונה, וכדעת ת"ק במשנה ברכות ב,ב שבין ק"ש לברכתה האחרונה דינו כבין הפרקים, ואפילו ר"י לא נחלק עליו אלא כדי להסמיך "ה' אלוקיכם" ל"אמת"!

מקונטרס הפסקים הנ"ל:

הנוהגים להוסיף "אמת תורתנו הקדושה" לפני ברכה אחרונה ימשיכו במנהגם. ומנהג ישראל תורה הוא. ואין חשש הפסק בזה.
וכן בברכות ההפטרה המוסיפים גואלנו, והוא מנהג רוב קהילות הספרדים, וימשיכו במנהגם ואין חשש של הפסק.
כתב השו"ע (סימן קמ, סעיף ב): העומד לקרות בתורה וברך ברכה שלפניה וקרא מקצת פסוקים ודיבר דברי תורה או דברי חול, לא הוי הפסק ואינו צריך לחזור ולברך. ע"כ.
ובבית יוסף (בבדק הבית) כתב וז"ל: ול"נ דברי רבינו אפרים שכיון שהתחיל בדבר שבירך לעלייתו, לא הוי שיחה, הפסק, מידי דהוה אברכת הסעודה. עכ"ל. והרי בברכת הסעודה מותר לדבר אפילו לכתחילה. ועיקר הטעם, שהרי ברכה אחרונה של קריאת התורה היא מתחילה בברוך. ועיין בחידושי הריטב"א (מגילה כא:).
וא"כ מאחר והבית יוסף כתב בשם רבינו אפרים, שקריאת התורה דומה להא דפ"ב דברכות (דף יג) שבפרקים שואל מפני הכבוד וכו', אלמא אע"ג דסח א"צ לחזור ולברך ברכות שלפני ק"ש, ומתחיל ממקום שפסק וק"ש ג"כ היא תורה וכתיב בה תמימה וכו'. ואם מותר לשאול מפני הכבוד, ק"ו שיהא מותר להוסיף ולומר "אמת תורתנו הקדושה" שהוא כבודה של תורה.
ויש שהעירו, וכי צריכים אנו שיאמת את דברי התורה. והרי הם אמתיים וקיימים כשלעצמם. אמנם אין זו טענה שהרי גם בברכה אמרינן "תורת אמת".
ויש שהעירו, כיון שיש אחרים שאינם מוסיפים זאת, והוא יוסיף יראה כגריעותא של האחרים, וגם זו אינה טענה, שהרי בין כך מברכים ברכה אחרונה, ואין חשש של גריעותא, אלא רק מעליותא למי שמוסיף.
ובפסוק "גואלנו" וגו', שהוא פסוק, בזה פשוט שאפשר להוסיף, כפי שנוהגים להוסיף פסוק ראשון ואחרון מהפטרה אחרת, ואין בזה חשש. וא"כ אתי שפיר הנוהגים כן, ואין להם לשנות ממנהגם.
וכבר כתבנו בזה בס' אוצר פסקי הסידור (עמ' קמז) ובס' אהלי שם על הש"ע (א"ח סימן קמ). ועי' בס' נתיבי אור למהר"נ יגן ז"ל (עמוד תצב) שא' חזר בתשובה בגלל זה.
ולפי מה שביארנו שבכל נוסח קבוע אין בו משום הפסק, א"כ אין בדברים כל חשש.
ובזה גם יבואר מה שיש נהגו שהעולה אומר 'חזק חזק ונתחזק' בסוף כל חומש לפני ברכה אחרונה. והובא המנהג בהוספות שבסוף ש"ע הגר"ז ובשו"ת משנה הלכות (ח"ז סימן כב). וכתב בס' אורחות רבינו (ח"ב עמוד שיג) שכן נהג הקהילות יעקב. ובלוח ההלכות והמנהגים כתב שכן נהג הגרז"ר בנגיס. ובספר אשי ישראל (פרק לח הערה מט) בשם ספר זר התורה פקפק בזה משום הפסק. וכן העיר בלוח א"י להגרי"מ טיקוצ'ינסקי (פרשת ויחי). ובלוח דינים ומנהגים אהבת שלום (שנת תשע"ז עמוד תעב בסופו) כתב שהספרדים לא נהגו כן. ע"ש. ועי' בשו"ת שבט הלוי (ח"ז ס"ס רב) ובשו"ת רבבות אפרים (ח"ב סימן צח וח"ד סימן פ). ולהנ"ל מבואר שכל נוסח קבוע אין בו משום הפסק (מלבד מש"כ בבדק הבית וכנ"ל). וכ"כ בס' שומר אמת (ס"פ ויחי) בשם הגר"ח קניבסקי שליט"א, דכיון שהוא מנהג, אין בו משום הפסק.

מנהג חב"ד שגם העולה אומר (ובאוצר מנהגי חב"ד של הרי"מ ז"ל תמה קצת על המנהג, ובודאי דעתו של ידידו הרדצ"ה הנז"ל משתקפת שם...).

עכ"פ בכ"מ מביאים מאדמו"ר מחב"ד זצ"ל, שכתב ליישב המנהג וציין לשו"ע הרב קסז ט.
ושם איירי בדין היתר אמירת תנו מאכל לבהמה, ולכאורה אין שם שום חידוש לדינא מה שאין ברמב"ם ובשו"ע (וההסבר שהוסיף שם בשועה"ר מפני שאסור לאכול קודם שיאכיל לבהמתו וכו', אדרבה, הוא מקלקל את הדמיון לכאן).
בעבר היה כאן דיון על מכתבו של הרבי שכתב מקור לאיסור קול באשה ערוה משועה"ר. האם יתכן שזה היה סגנונו הקבוע לצייין לכל דין את מקורו בשועה"ר?

אגב, גוף הדמיון לשם תמוה, שהרי מפורש שם להדיא: 'אבל לכתחלה אסור להשיח אפילו לצורך פרוסה של ברכה'. וראיתי באוצר לפלוני שהרגיש בקושי והוסיף בקיצור דשם בשועה"ר איתא 'מותר לכתחילה אם אי אפשר בענין אחר', והרי זה זיוף, שמשפט זה כתב בשועה"ר לגבי הליכה ממקום למקום בין ברכה לאכילה ולא על שיחה.

עוד לא עיינתי בענין הספציפי, אבל פשוט שכן הדרך בחב"ד לציין לשועה"ר, כשם שמנהג העולם כיום לציין למשנ"ב, גם בדברים שמפורשים במחבר וברמ"א וכו'.

וכבר כתבתי היכן שהוא שגם מבחינה טכנית הרי יש בתים (בחב"ד עכ"פ) שמצוי בהם שועה"ר ולא שו"ע הב"י, ולו מחמת גודל הספר...

לעצם הענין כנראה שיש לדמות גם למנהג שנהוג בחב"ד ונראה לכאורה מוזר, שבליל א' דר"ה מברכים 'בורא פרי העץ' על התפוח בדבש ולא אוכלים מיד אלא אומרים 'יהי רצון מלפניך כו'' ורק אח"כ אוכלים אף שהוא הפסק לכאורה בין הברכה לאכילה, ומקופיא נראה שיש דמיון בין שני המקרים שבשניהם לא חוששים להפסק מחמת איזה טעם.

דרומי כתב:לעצם הענין כנראה שיש לדמות גם למנהג שנהוג בחב"ד ונראה לכאורה מוזר, שבליל א' דר"ה מברכים 'בורא פרי העץ' על התפוח בדבש ולא אוכלים מיד אלא אומרים 'יהי רצון מלפניך כו'' ורק אח"כ אוכלים אף שהוא הפסק לכאורה בין הברכה לאכילה, ומקופיא נראה שיש דמיון בין שני המקרים שבשניהם לא חוששים להפסק מחמת איזה טעם.

שם זה עוד יותר תמוה. הפסק בברכה לפניה הוא כנראה חמור יותר.
המנהג הזה לומר יה"ר קודם האכילה אחר הברכה, נזכר בחמדת ימים...!

איש_ספר כתב:וראיתי באוצר לפלוני שהרגיש בקושי והוסיף בקיצור דשם בשועה"ר איתא 'מותר לכתחילה אם אי אפשר בענין אחר', והרי זה זיוף, שמשפט זה כתב בשועה"ר לגבי הליכה ממקום למקום בין ברכה לאכילה ולא על שיחה.

לא הבנתי הטענה. מבואר שם שאם א"א בענין אחר הוי כדיעבד, וא"כ לכאורה הוא הדין והוא הטעם בהפסק שיחה. אלא שבשיחה (בנדונים הנזכרים שם) לא יצויר שא"א בענין אחר, שהרי לכתחילה יכול לבקש המלח או הלפתן או לומר תנו מאכל לבהמה קודם הברכה, ולכן כתב כן דוקא לענין הפסק הליכה.

סגי נהור כתב:

איש_ספר כתב:וראיתי באוצר לפלוני שהרגיש בקושי והוסיף בקיצור דשם בשועה"ר איתא 'מותר לכתחילה אם אי אפשר בענין אחר', והרי זה זיוף, שמשפט זה כתב בשועה"ר לגבי הליכה ממקום למקום בין ברכה לאכילה ולא על שיחה.

לא הבנתי הטענה. מבואר שם שאם א"א בענין אחר הוי כדיעבד, וא"כ לכאורה הוא הדין והוא הטעם בהפסק שיחה. אלא שבשיחה (בנדונים הנזכרים שם) לא יצויר שא"א בענין אחר, שהרי לכתחילה יכול לבקש המלח או הלפתן או לומר תנו מאכל לבהמה קודם הברכה, ולכן כתב כן דוקא לענין הפסק הליכה.

הפסק של הליכה להרבה פוסקים אינו חשוב הפסק, עי' שו"ע סי' ח סעיף יג ומ"ב שם ולכן אפשר שקייל יותר. (וכמובן שלקרוא לאמירת חזק 'א"א בענין אחר' זה קצת משונה).

מה שבעיניך "קצת משונה" כנראה בעיני אחרים הוא הנכון, וכמו שציינתי שיש עוד מקבילות שבהם אומרים בדומה לזה.

איש_ספר כתב:הפסק של הליכה להרבה פוסקים אינו חשוב הפסק, עי' שו"ע סי' ח סעיף יג ומ"ב שם ולכן אפשר שקייל יותר.

הסתכלתי מקופיא ונראה שזה דורש קצת עיון. בינתיים ראיתי שמקור ההיתר כאן ברמ"א (בשם האגודה) ביו"ד ריש סי' יט ודן בזה במ"א סו"ס קסו.
אמנם הרב משנ"נ כתב בנחרצות שזהו היתר רק לענין הליכה, אבל מחק הודעתו בטרם הספיקותי לעיין בה. ושמא חזר בו.

בענין זה של היתר לומר דברים הקשורים לענין במקום שאסור להפסיק, רשום בזכרוני שיש דיון גם לגבי ברכת המזון (מענינא דיומא), שנהוג שהמזמן אומר בקול "זכרנו ה"א בו לטובה ופקדנו בו לברכה" ושאר המברכים עונים אמן אחריו אף שעדיין לא סיימו ברכהמ"ז (במקומות מסויימים), ואיני זוכר המקום שדנים בזה.

עכ"פ נקודת הענין היא שיש אמירות חשובות שלא רוצים לוותר עליהם, וכיון שהאמירות שייכות לענין נסמכים על ההיתר שמצינו בסי' קסז שם.