הודעהעל ידי אתנחתא » ו' אוקטובר 08, 2010 11:12 pm
המאמר שבאור ישראל, תודה לעורך.
על מקומו ואופיו של כח הזכרון במח אצל רבותינו המקובלים והחוקרים
א) בספר 'תורה אור' (להמקובל האלקי הר"מ פאפיריש עורך של כתבי האריז"ל הנודעים והנפוצים), שנדפס לאחרונה מכתב-יד (ירושלים תשמ"ט) - כותב בפרשת בא (עמ' פו) על מהות כח הזכרון: "תפלה של ראש כנגד הזכר עלמא דדכורא ונשמת ה[תפארת] הוא דעת, והדעת נחלק לשנים, מוח הזכרון - חסדים ומוח העיון - גבורות, כי מוח הזכרון באחור, לכן כל הרוצה לזכור דבר יגביה ראשו למעלה שיפתח החדר ההוא, והוא הדעת היושב באמצע בין מח חכמה - מחשבה ומוח הציור - בינה".
הרי לפנינו, א) שהמח מצוי מאחורי המח ב) שבכדי לזכור משהו, טבע האדם שמרים את ראשו למעלה, מאחר שאז יכול להתרכז בזכרונו הממוקם בצד האחורי של קדקדו.
בהערות שבעמ' רמג מציין שכך כתוב בס' אגרא דפרקא, אך טרם מצאנו שמזכיר שם רעיון זה. נתחקה אחרי מקור הרעיון בספרי רבותינו הראשונים.
על מקומו של המח בחלק האחורי שבראש ושאר חלקיו וכחותיו מצינו בראשונים כך.
ב) בספר 'כוזרי' לרבינו יהודה הלוי מאמר ה יב (מהד' אבן שמואל עמ' רח) משרטט: "מקומו של הכח המצייר הוא בקדמת המח, מקום הדמיון – באמצעית המח, והזכרון באחוריו".
ג) ב'ספר העצמים' לרבינו אברהם אבן עזרא (לונדון תרס"א עמ' כב-ג) מתאר את צורת המח ונביא רק תיאור של שלשה כחות: "והשני הוא כח הדמיון... מקום זה הכח המוקדם שבמח. והכח השלישי אשר מכוח הנפש כח המחשבי והוא אשר חושב ומקיש הדברים וינהיגם ויקח מה שינתן לו מן הדמיון ותראה פעולתו בו ובאיכות פעולתו והתפעלותו והוא באמצע המוח. והכח הד' הוא כח הזכירה למה שעבר מן הדברים אשר ארעו על החושים אחר שקדם ענינם ואשר יוציאם ויגלם לכח הדמיון ברגע אחד ויראם ויתנם לו מיד וידמהו הדמיון, ומשכן של זה הכח אחרית המח".
חלוקים הם במקומו של כח הדמיון, לפי הכוזרי כח הדמיון הוא באמצעית המח ואילו לפי האבן עזרא הוא בקדמת המח, אך מכנה משותף ביניהם ביחס לכח הזכרון שהוא באחורי המח.
בדורות מאוחרות יותר, מצינו פירוט יותר באשר לאופן פעולת כח הזכרון:
ד) בספר הברית לרבי פנחס אליהו מווילנא (נדפס לראשונה בתקנ"ז) חלק א' כתב יושר (מהד' ירושלים, תש"נ עמ' רס): "ורוח הנפשי שבמוח יתבשל במוח ויתחלק לג' חלקים בו, אשר במוקדם המוח הנקרא (צעברוס) הוא חומר הדמיון, ואשר באחריתו באמצעית המוחין הוא חומר המחשבה ואשר באחריתו הנקרא הנקרא (צערבעלוס) הוא חומר הזכרון ובין האחרון והאמצעי יש עצם דומה לתולעת הנעקם ונקרא בלשון החכמים שוער, לפי שכשיחשוב האדם בדבר הנשכח וירצה לזכרו יפתח זה הפתח אשר בין המאוחר והאמצעי ויזכור הדבר ואחר כך יסגר וכישמהר להפתח יקרא זכרון וכשיאחר נקרא שכחן".
ה) כפי שמציין שם לקח דבריו מה'צדה לדרך' הקדמון לרבינו מנחם הזרחי (תלמידו של הר"י אבן שועיב (וכן של הר"י בן הרא"ש)) שכותב (מאמר ראשון כלל ראשון פי"ב, עמ' 26 במהד' הנפוצה) כך בלי ההתאמה למונחים הלאטיניים שבספר הברית: "הרוח הנפשי אשר במוח וזה יתבשל במוח ויתחלק לשלשה חלקים במוח, המין הראשון - הרוח שבמוקדם המוח הוא חומר הדמיון , הב' הרוח שבאמצעיתו הוא חומר המחשבה, השלישי הרוח שבאחריתו הוא חומר הזכרו והשמירה. ובין האחרון והאמצעי עצם דומה לתולעת נקרא שוער, לפי שכשיחשוב אדם בדבר שנשכח וירצה לזכרו יפתח זה הפתח אשר בין הבטן המאוחר והאמצעי ויזכור הדבר ואחרי כן יסגר. וכשימהר להיפתח יקרא זכרן וכשמתאחר יקרא שכחן".
אך עדיין לא מצאנו מאומה על התיאור אודות ההבדל בין תנוחות הראש בשעת הזכירה ובשעת העיון, על כך במקורות אלו.
ו) בספר שבילי אמונה לרבי מאיר אלדבי מנכדי הרא"ש ובן דורו של הצדה לדרך )נתיב רביעי, שביל ראשון כותב: "ודע כי בחדר התיכוני הנקרא שופט יש בו שביל אחד חלול ונכנס הרוח המרגיש משני החדרים אשר לפניו אל החדר האחרון דרך אותו השביל ויש בו מעט מהמוח, וצורתו כדמות תולעת עולה ויורד באותו השביל אל החדר האחרון, ובו יזכרו מה ששכח, ומפני זה מי שמבקש לזכור איזה דבר זוקף ראשו ומסתכל כלפי מעלה כדי לסייע לאותו השביל להפתח ויזכור, וכאשר להבין כופף ראשו כדי שיסגר השביל הוא ואז ישאר הרוח באותו החדר הנק' שופט עד שידע תכונת הדבר שרוצה להבין".
ז) מקור יותר קדום, שמזכיר טעם על ההבדל בתנוחת הראש בין זכרון לעיון מנקודת מבט של הקבלה וקרוב לסגנון רבי מאיר פאפריש מצוי בספר 'דרשות מהר"י אבן שועיב' )לרבי יהשוע אבן שועיב תלמיד הרשב"א ומורו של הצדה לדרך), פר' אמור (מהד' ווגשל עמ' רפ"ד): "מצינו במח שלש מקומות, האחד באמצע המוח לקבל כח העליוני ורוחני , והוא כמקור וכמעיין לשני אנשים, והשני הוא לפניו, שיש בו כח הציור והמחשבה להבין דבר, והג' לאחוריו ובו כח הזכרון, ולכן כשהאדם רוצה להשכיל ולהבין, משחה ראשו שיבא בו השפעי מן האמצעי, וכשרוצה לזכור דבר מה מגביה ראשו למעלה להשפיע אליו מן האמצעי".
ח) מקור קדום להן, שאף מציין המקור הראשוני לרעיון זה - מופיע בספר 'שער השמים' לאבי הרלב"ג (חתנו של הרמב"ן) רבינו גרשון ב"ר שלמה במאמר תשיעי, ומכיון שמאריך ומבאר דבריו בבהירות אצטט מרבית דבריו בענין: "וכתבו החכמים כי בראש יש שם ארבעה חדרים שנים לפניו ואחד באמצע ואחד לאחוריו. ומקצתם אמרו שאינם כי אם שלש. באותם החדרים - שלפניו הוא משיג הצורה המוחשת שכבר השיגה בהרגש החיצון, ואח' כן פתאום מרגיש אותם בהרגש הפנימי ומצייר אותם ותופס תבונתם שם עד שנשארה חקוקה שמה. והחכם אבן רשד כתב כי הוא השומר צורת הדבר אחרי העלמו מן החוש ומן החדרים בהם מן האחד – יהיה כח המדמה. וסדר האמצעי הוא נקרא שופט, רוצה לומר מבחין הצורות ומפרידן זו מזו: והמשל הנה ראה צורת הדבש בהרגש החיצון ובהרגש הפנימי ואינו יכול להבחין אם הוא צורה של קטן אם לא לפי שהוא דומה לה בצורתה וזה השופט, מבחין ומברר ששהיא צורת הדבש אחר שכח המשיג את הצורה הביאם אליו להבחין אותם. ומן חדר האחרון יבא כח הזכרון אחרי שהביא אליו השופט...
ואותם שלקו בחדרים שלפניו מצאו אותם שנחלש הכח המקבל לצורה גם כח הדמיון נחלש, ואותם שנזוקו בחדר האמצעי לא יוכלו להבחין הצורות, ואותם שניזוקו בחדר האחרון - אינם זוכרים דבר כלל ואף מה שראו ושמעו באותה שעה ובאותה רגע ישכחוהו לגמרי. ובאמצע המח הוא בחדר האמצעי, יש בו שביל אחד חלול נקוב יוצא הרוח המרגיש משני החדרים אשר לפניו אל חדר האחרון דרך אותו שביל וממנו יכנס הרוח אל החדרים הראשונים באותן הגידים היוצאים מן השדרה אל המוח ויוצא מן החדר הראשון אל השני אשר בצדם ויתבשל שם עד שיהי' הרוח זך ובהיר ונקי ואח"כ יוצא הרוח ההו' אל החדר האחרון דרך אותו שביל האמצעי המעורב ביניהם ובזה השביל יש חלק א' מן המוח, צורתו כמו דמות תולעת עולה ויורד באותו השביל כשעולה יפתח השביל ובירידתו יסגר ובפתיחתו תצא הרוח מאותו השביל אל החדר התחתון וזה יהי' בעת שצריך לזכור לו הדברים הנשכחים ממנו, ואם לא יפתח השביל – הרוח ההוא לא יצא אל החלל ולא יזכור מה ששכח. והחכם אבן רשד כתב, כי השביל הזה נעשה להכניס החום הפנימי בחדרים האחרונים. ופתיחת השביל הזה אינו שוה בכל אדם יש מהם שאותו שביל יפתח במהרה ויש מי שיפתח בדוחק ובאיחור וזה שיפתח באיחור הוא מתמהמה ולא ישיב תשובתו מהר אלא משתומם זמן מועט ואחר כן משיב.
ומפני זה מי שמבקש לזכור, זוקף ראש ומסתכל כלפי מעלה כדי לסייע אותו השביל להפתח ומי שרוצה להתבונן דברים ולחקור מבין מדעות, כופף ראשו למטה כדי לסייע אותו השביל להסגר ולא לפתוח".
המעיין בדבריו - יראה, שדבריו מהווים כנראה את המקור לדברי החכמים שבאים אחריו ובמיוחד לדברי ה'שבילי אמונה' .
בתפארת אדם לרבי ברוך שיק משקלאוו עמ' יד ב : ויתחלק לג' חלקים במוח. הא' שבמוקדם המוח הוא חומר הדמיון הב' הרוח שבאמצעותו והוא חומר המחשבה הג הרוח שבאחריתו והוא חומר הזכרון והשמירה".
ובדף טו ב: הצערעבעלום והוא חלק האחור מהמוח הוא דומה בתואר תבניתו ממש לתולעת הנעקם ונק' בלשון חכמים שוער לפי שכשיחשוב האדם בדבר הנשכח וירצה לזכרו יפתח זה הפתח אשר בין בטן המאוחר והאמצעי ויזכור הדבר ואח"כ יסגר וכשימהר להפתח יקרא זכרן וכשיאחר יקרא שכחן".
באור ישראל מהמגיד הק' מקאזניץ תיקון ע' דף קכו עא על דברי התיקו"ז: חד שריא בנפש הזכרון ותנינא בנפש המחשבה ותליתאה בנפש המצוייר" –מפרש: כתב בספר כסא מלך שהוא כתר ע"ש