פורום אוצר החכמה

עיין בטעמי המקרא של הפסוק (בראשית פרק ו פסוק טו) וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה [דרגה, מונח, רביעי] אֹרֶךְ הַתֵּבָה [מהפך, קטן] חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ.

לפי המנגינה של הטעמים, הפסוק נשמע כך:
א. וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה.
ב. אֹרֶךְ הַתֵּבָה - חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ, וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ.

כיצד ניתן להסביר את ההגיון שבטעמי המקרא בפסוק זה?

אין כזה דבר מהפך-קטון, זה יתיב-קטון, והכל א"ש.

לא זכיתי להבין כיצד מעתה אתי שפיר.
בעיני, הקושיא עדיין במקומה עומדת.
אולי אפשר להרחיב קצת בהסבר?

כללי ההפסק של הטעמים ודרגותיהם אינם נקבעים לפי המנגינה אלא יש בהם כללים סדורים אחרים. ראה, למשל, בספרו המצויין של שמחה קוגוט, המקרא בין טעמים לפרשנות. אף הר"ר יעקב לויפר פרסם בענין סדרת מאמרים ב"המודיע" עד לאחרונה. וכמדומה שזה האחרון גם העיר שם על כמה מקרים שבהם המנגינה שונה מהפשט, ותואמת לכללים)

הזקף קטן שייך למלכים, והרביע למשנים, והפסקתו קטנה יותר.

במנגינת הטעמים יש כו"כ מסורות, וכמדומה שלפי מסורת אשכנז ובנותיה המפסיק של קטון חזק יותר משל רביעי גם במנגינה.

הוגה ומעיין כתב:הזקף קטן שייך למלכים, והרביע למשנים, והפסקתו קטנה יותר.

במנגינת הטעמים יש כו"כ מסורות, וכמדומה שלפי מסורת אשכנז ובנותיה המפסיק של קטון חזק יותר משל רביעי גם במנגינה.

וכפי שתיווכח לראות, פעמים נכתב בחומש בצד 'קמץ בז"ק' דהיינו שיש ניקוד קמץ בטעם המקרא זקף קטן, כלומר, אף שתיבה זו צריכה לינקד בסגול למשל, כגון תיבת כסף, עכ"ז תמצא פעמים שתהיה נקודה בקמץ, דהיינו הארכת תנועה, כפי שבדר"כ קורה באתנחתא ובסוף פסוק שהם מפסיקים חזקים.
ואין זה מצוי כלל ב'רביעי'.