פורום אוצר החכמה

נהגו רבים מישראל וגדוליהם שאם נשרה שערה מזקנם היו מטמינים אותה בספר קדוש שהיו עוסקים בו באותה שעה.
מה פשר וסיבת תופעה זו, ומדוע לא נהגו כן בשער הפאות?

אני רק מוכרח לציין שמדובר בדבר דוחה מדרגה ראשונה. אל תעשו את זה.
ואדרבה, אני ראיתי אחרונים שכתוב שאסור לעשות את זה.
עיין בספר רוח חיים פאלאג'י חאו"ח סימן ר"ס אות ב שהוכיח על זה. וכן הוכיח על זה בספר בשו"ת תורה לשמה סימן ש"ו.
ואפילו הסומכים על ליקוטי מהרי"ח לעשות כך מ"מ לאחר מותם צריכים להסיר את כל השערות מהספרים כ"כ בשו"ת בית ישראל לנדא ח"א חיו"ד סימן קל"ז (את זה ראיתי מובא בספר זכר עשה, וכן בשו"ת עצמו).
ויש עוד להאריך ואכמ"ל.

כבר ציינתי באשכול סמוך, כי בקובץ בית אהרן וישראל היה דיון ארוך בנוגע לשערות זקנו של בעש"ט שנמצאו בספר הזוהר.
הסיבה שהקפידו בדווקא על שערות הזקן היא, כי הזקן רומז על י"ג מידות הרחמים, ולפיכך נקרא בזוהר "דיקנא קדישא".
איני מבין בקבלה, אך כן כתוב בכמה מקומות.

מהדר''ג ציפיתי דווקא לתגובה הולמת יותר.

והייתי מציע לאלו הרוצים לנהוג כרבותיהם הקדושים ולהשים שערות זקנם בספרי הש''ס ,

שיכולים הם להשים השערות בתוך שקית (ניילו''ן בלעז) ולהניחם כך בתוך הספר,

ואם רבוה''ק הניחום בספר ללא שקית אין ללמוד מהם, ומי ישווה שערותיהם לשערותינו, ולא כל הרוצה ליטול וכו'.

סנדר,
איני יודע איזה פגם מצאת בדבריי,
אם כתבתי איזו לשון זלזול, ח"ו, אני מתנצל וחוזר בי.

היא הנותנת שלא הצלחתי מצוא בה פגם , זאת ועוד שהדר''ג תומך ומנמק מנהג חסידים זה,

ואם כבר נפוצו מעיינות יבא אף המשיח.

זקן ששכח כתב:נהגו רבים מישראל וגדוליהם שאם נשרה שערה מזקנם היו מטמינים אותה בספר קדוש שהיו עוסקים בו באותה שעה.
מה פשר וסיבת תופעה זו, ומדוע לא נהגו כן בשער הפאות?

אפשר לקרוא לך לצורך הענין זַקַן ששכח...

ומדוע לא נהגו כן בשער הפאות?

מעין דבר זה מצינו אצל רבינו האריז"ל שלא קיצר זקנו אבל סיפר וקיצר את פאותיו כשירדו לתוך הזקן

אינה ראיה, לפי שככל שיהיה הזקן ארוך - זקן הוא, אולם בהתארך הפאות כבר אינן פאות, לפי שעברו את שיעורן, וסתם שערות הן.

היכן מצינו שיעור לאורך הפאות, והלא כל עיקרן אינו אלא חיבוב המצוה דלא תקיפו, ואינו מעיקר הדין כלל אך עכ"פ פאה נקרא.

כמו כן נראה דלא טוב עושים אלה המטמינים שערותיהן בספרים ציבוריים בבתי כנסיות וכד' שהלומד המגיע לשם דרך לימודו נמלא תיעוב ודמיא למועך כינה בפני חבירו חלילה, ונראה דזהו דבר שלא "שיערום" אבותינו.

מענה לשון כתב:היכן מצינו שיעור לאורך הפאות, והלא כל עיקרן אינו אלא חיבוב המצוה דלא תקיפו, ואינו מעיקר הדין כלל אך עכ"פ פאה נקרא.

טעמי המצות, פרשת קדושים:
"בענין פאת הראש הי' מורי זללה"ה נוהג להניח כל רוחב הצדעים שהוא כל שערות שיש מן האזן עד שליש המצח שהוא חלק שיש בראש משני צדדי המוח ומפסיק בנתים, ובגובה היה מניח שעור אם יקימו האזנים למעלה בראש עד אותו מקום ויותר מעט למעלה, ובזקן היה נוהג שלא לגלח כלל ועיקר, לא בתער ולא במספרים לא למעלה ולא למטה בשום מקום, רק השער שעל השפה המעכב מלאכות היה חותך במספרים ולא בתער. גם שער הפאות שעל הראש היה מניחן לגדלם ולא חתכם עד שגדלו כל כך שיכנס למטה במקום שער הזקן ממש, שאז היה חותכם עד שיעור אותו מקום, כי משם ולמטה לא יקרא פאת הראש"

לפני כעשר שנים קמתי בבוקרו של חג הביכורים להתפלל בבית הכנסת, והנה נגלה חזיון נורא לפני: על השולחן היתה מונחת בריה משונה, חציה ספר תהלים מהדורת אהרן בלום וחציה התחתון זקן מכובד וארוך, קווצותיו תלתלים וכולו מחמדים, והריהו כבן שבעים שנה. ברתת פתחתי את הספר והנה אני מגלה שבכל דף ודף שבא עלי נתחבו שנים או שלושה שערות ארוכות שבלטו החוצה ויצרו זקן לספר. אין ספק שאותו יהודי קיים את מצוות הלילה כדבעי, ניתן גם לשער שהתנועע בדבקות בשעה שזימר בערגת קודש את פרקי התהלים וליטף את זקנו, אך קשה להתעלם מן הגהינם שנפערה לרגליו תוך כדי כך.

ויש לצרף בכאן מהמובא בשיטמ"ק לזבחים (י"ח ע"ב אות כה) אודות ר"ח כהן: ושלח לר"ת תשובות מלאות שערות שתלש מזקנו על מנהג העולם מרוב צער, עי"ש.
וע"ע תורה יבקשו מפיהו עמ' 257 על הנהגת הגר"ש שקאפ.

אני מצטרף לאוסרים זאת, בין מפני זלזול על כבוד הספרים ובין מפני כבוד האדם, ויש בזה כמה לאוין.

דברי כל הכותבים מובנים, אך עדיין אין זה עוקר את מה שהיה מצוי, וכפי שיעידו ספרים זקנים ומזוקנים רבים, ועל כך היתה השאלה.

זָקָן שנשכח...

ב'חד וחלק' או ב'שרי המאה', (='טובך יביעו' של הדור שעוד הבין ואהב שנינות)
מופיע הסיפור על אחד מגדולי ישראל, אלא שכמו תמיד יש רוטציה בין רבי יהונתן אייבשיץ, הר"ר העשיל מקראקא ורבי אייזל חריף. (לעיתים גם הנודע ביהודה והמשך חכמה, אלא שלאחרונים הייתה שנינות רק בילדותם...).

כך או כך, אותו גדול נסע ברכבת ו... - איך לא - פתח בשיחה עם ה'משכיל' שבדיוק ישב למולו.
במהלך השיחה סיפר הגדול כי הוא נוסע לצורך הדפסת ספרו (אז כבר ניתן להוריד את הרר"ה?...).
קינתרו המשכיל ואמר לו - כמה עותקים עומד אתה להדפיס, משום שבזמנינו אינני יודע מי יקרא בספרים חשוכים שכאלו (המילים במקור עפ"ל...).
הציץ הגדול בפרצופו המגולח ואמר לו: "נהגו ישראל שאת שערות זקנם טומנים הם בספרי הקודש. בדורנו, משרבו שכמותך נדרשים הרבה ספרים בכדי לטמון את כל השערות.

ולא להקשות באתי, אלא להכניס חיוך באשכול המשעמם הזה.

מצאתי בספר "דברי דוד" (ליקוטים עמוד קמז) שמספר שם: שאחד מנכדי הבעש"ט הק' זי"ע הביא פעם מתנה לרבינו דוד משה מטשורטקוב זי"ע ספר "ילקוט שמעוני" שנפלה לו בירושה מאבותיו, וסגולת הספר כי בו למד הבעש"ט הק'.
פתח אדמו"ר את הספר בידו הקדושה, והנה נמצא בין דפי הספר כמה משערות מדיקנא קדישא של הבעש"ט, ואחר שספרום, על פי הוראות אדמו"ר נמצא ששה במספר, שלשה שערות לבנות, ושלשה שחורות.
נטל אדמו"ר הק' את השערות, ויתנם אל פה קדשו, וישק אותת. באמרו קדושתם- כקדושת ספר תורה.

לאחרונה שמעתי על מגן גיבורים עם שערות המיוחסות לחתם סופר. מכיון שמן הסתם אפשר להפיק דנ"א משערות אלו, יש אפשרות לבדוק נכונות יחוס זה בהשוואה לאחד מיוצ"ח החת"ס החיים איתנו כיום.

נלענ"ד למעט בפלוגתא ולומר שהענין להניח השערות הזקן הוא רק בספרים פרטיים שלך ולא בשל אחרים ק"ו במקום ציבורי, וכנראה זה מה שעשו גדולי ישראל הנ"ל

שמעתי פעם שהסטייפלר הניח שערות זקנו בספר. האם יש מקור?

לענ"ד הדבר כהיום שזה לא מקובל, גובל באיסור בל תשקצו.