פורום אוצר החכמה

קיבלתי במייל

לפי הגרשש"ק בשערי ישר ה' כה', יש בפדה"ב ענין חוב ממוני וענין פדיון הקדושה, וגם כשבטל החוב הממוני עדיין יש מצות פדית הקדושה. ועוי"ל שהנדון בשביעית דרבנן בזה"ז, שלא תקנו להפקיע המצוה.

עיקר התשובה בקול אליהו עוסקת במי שנתן משכון עבוד הפדיון, אם קיים בזה את המצוה או לא, ומסקנתו שעדיין לא קיים. והמלוה על המשכון אין שביעית משמטתו. [אמנם במשכון בעינן שימשכנו בשעת הלואתו או ע"י ב"ד].
ולפוסקים שבחו"ל אין שמט"כ דרבנן נוהגת נמי א"ש. אמנם להדיא אירי שם בזמן ששמ"כ דאורייתא.

האם בא ליישב בזה הקו' שבכותרת?
הלא הוא ובנו לפדות בע"כ לא מיירי במשכון
וגם מש"כ שהקול אליהו איירי בזמן ששמי"כ דאו', האם מזה ראי' שהדין שהוא ובנו לפדות איירי ג"כ בדאו'?

מיהו עוי"ל בהיה האב טריפה כל הזמן הזה, וכשנתרפא מטריפותו מתחייב בפדיון.

א. למה בהוא לפדות וכו' בע"כ לא אירי במשכון, משכח"ל שהיה ביד הכהן משכון בסוף שנת השמיטה וע"כ לא נשמט החוב, והחזירו הכהן לישראל או שאבד או שהוזל. [או שלא היה כנגד הה' סלעים, לסוברים דגם בכה"ג מועיל לכל החוב שלא ישמט].
ב. צודק. וא"כ הדר תירוצא דמשכח"ל בחו"ל. [וסגי שיש שם כהן אחד].

אם הכהן איבד את המשכון הוא חייב לישראל את הכסף, ושוב יש לו מעות, אלא שי"ל שאם אין לכהן איך לפרוע, א"א לפדות בחוב עצמו שאינו יכול לפדות במלוה כמ"ש האבנ"מ כח' טז', וגם י"ל אפי' היה הכהן פורע, הרי עדיין יפדה בהם את הבן, אמנם בגמ' מוקמי' לה כשיש לו ה' בני חורין וה' משועבדים. ובלא"ה הלא בדיעבד יכול לפדות על מנת להחזיר, ובע"כ שהנדון היה באופן כללי מי קודם, ולא משום שאין דרך לפדות שניהם.
ובהוזל יש לדון שאם קיבל את המשכון לגבות ממנו, איהו דאפסיד אנפשי', שכן המשכון מיועד לגבות ממנו בזמן הפירעון. וגם אם נאמר שאין נעשה הפדיון ע"י זה שהניחו ולא גבה, מ"מ אם הוזל חייב לו, וכנ"ל.
ומ"מ עיקר ד' הקול אליהו נסתר מד' הפו' שקטן שלא נפדה פודה עצמו לכשיגדיל, וכן מהרי"ל שכותבין טס של כסף בצוארו שיזכור לעשות כן. אא"כ נעמיד דבריו רק בזמן ששמיטת כספים דאוריתא.

בקטן י"א שכעת אינו בר חיובא, ואף אם יזכו לו מעות או יפדוהו ב"ד אינו פדוי. [אמנם רוב האחרונים חולקים].

עיינתי כעת במקור הדברים, ולפלא על הגר"ח, ראשית כל רעק"א מציין לנקודה אחרת בתשובה זו, ולא לדין השמטה בשביעית. ושנית, שתי התמיהות שהעלה הגר"ח כבר העלה בעל קול אליהו ומיישבם היטב, עיי"ש באריכות.
וזה לשונו: 'כיון דיכול לומר האב לכהן התובע לכהן אחר אני רוצה ליתן, אלמא לא ניתנו ליתבע, וכיון שכן אינו משמט, דהא ודאי ליתא ולא שייך לומר הכא לא ניתנו ליתבע, כיון דאי מכנפי להו ואתו כולהו כהני צריך הוא לברר לו כהן וליתנם לו, הילכך ניתנו ליתבע וקרינן בהו לא יגוש, ודין הוא דהשביעית תהא משמטת'.
ובענין קושית הרב דינר, לא שייך ליישב שמדובר שהכהן עשה פרוזבול, שכיון שחלק מהכהנים לא עשו פרוזבול שוב א"א למכנפי לכולם כדי לתובעו, ואדרבה, הוא יכול לטעון לכהן זה שלא עשה פרוזבול רצוני ליתן, ומשומט הוא, אמנם שמא כל זמן שאין טוען כן הרי הוא מחוייב ליתן לכהנים שעשו פרוזבול, ושייך נידון מי קודם הוא או בנו. ועדיין צ"ע.
ואולי תהא זו ראיה לשיטת הראשונים שבזמן הזה אין נוהגת שמיטת כספים כלל ואפילו מדרבנן, ומדובר בזמן הזה. ובעודי מקליד אני חושב, שמא כיון שאינה אלא מדרבנן לא תיקנוה רבנן לעקור חיוב פדיון הבן דאורייתא.

רק להעיר שיש ט"ס, במה שכתב בשם הגר"ח קנייבסקי שליט"א "איך קרינא ביה לא יאוש" צ"ל איך קרינא ביה "לא יגוש".

אם נימא שמי שגר במקום שאין ש"כ נוהגת כמו בחו"ל לדעה שש"כ לא נוהגת בחו"ל, אז כלפיו השמיטה לא משממטת א"ש, שעלה מא"י לחו"ל, וכ"ז אם נימא שהקובע הוא לא שעת ההלואה אלא שעת הנגישה.

כמו כן היה אפ"ל שמשכח"ל כשנמצא בא"י אבל לא נהגא שמיטה מכל מיני סיבות, או מצד הכיבוש שאין, או שלא רוב ישראל עליה והשתנה המצב ונהיה חייב, אמנם בזה גם לפנ"כ היה חיוב דרבנן.

אמנם יש דעה ששביעית בזה"ז מידת חסידת, ואז כן י"ל כנ"ל.

הגיע עכשיו במייל [תשובות]

א. על מ"ש שחוב של יתומים אינו נשמט - הדין המקורי הוא להיפך בחוב שחייבים ליתומים ולא בחוב שהיתומים חייבים לאחרים.
ב. על מ"ש בסוף שהקב"ה לא כותב פרוזבול ושישמטו חובותינו - זכה לכוון לדעת גדולים - לדברי הרבי מליובאוויטש בסיום שנת השמיטה הראשונה לנשיאותו שדיבר על זה באריכות בשבת פרשת ראה תשי"ב - ראו בקישור http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.asp ... &pgnum=174

עיין בפרי חיים גליון סוף שנת השמיטה בשם מרן רה"י שליט"א.

שמעתי שבברכ"ש קידושין ייסד שיש ב' מצוות מצות האב ומצות הבן ולכן מה שנשמט חוב האב אינו פוטר את בנו בשנעשה בר מצוות, הוא ע"ד הפר"ח