כתב הרמב"ם ז"ל הלכות מעשה הקרבנות (ספ"ג הי"ג): וצריך הסומך לסמוך בכל כחו בשתי ידיו על ראש הבהמה שנאמר על ראש העולה, לא על הצואר ולא על הצדדין, ולא יהיה דבר חוצץ בין ידיו ובין הבהמה, וכיצד סומך אם היה הקרבן קדש קדשים מעמידו בצפון ופניו למערב, והסומך עומד במזרח ופניו למערב ומניח שתי ידיו בין שתי קרניו ומתודה על חטאת עון חטאת, ועל אשם עון אשם, ועל העולה מתודה עון עשה ועון לא תעשה שניתק לעשה". [וצ"ב שהזכיר רק קדשי קדשים ולא ביאר בקדשים קלים. שו"ר בספר המפתח שהרגישו בזה ע"ש].
הרי שהרמב"ם פתח שסומך על "ראש" הבהמה ומשמע שכל ראש הבהמה כשר לסמיכה (כל שאינו צואר וצדדין), וסיים שסומך "בין שתי קרניו" משמע ששם דוקא יש לסמוך, ולפי זה כך היה לו לכתוב בראש דבריו וצריך הסומך לסמוך בכל כוחו בשתי ידיו על ראש בהמה בין שתי קרניה וכו', ולומר תנא והדר מפרש - דוחק.
ובעיקר הדבר צריך לי תלמוד מנין נפיק לן שהסמיכה בין שתי קרני הבהמה דוקא, אחר שבפסוקי התורה בספר ויקרא (13 מקומות) רק כתוב שסומך על ראש בהמת הקרבן ועיין יומא דף ל"ו ע"א. וצל"ע.